סיפור קצר ליום השבת / "לא ידוע איך זה קרה" של זאב פלדינגר

לא ידוע איך קרה. לא ברור מי האשם.העובדה היא שהמכונית נכנסה בעמוד ועמדה שם מרוסקת לחלוטין. הדלת הקידמית משמאל נפתחה לאיטה והנהג נשפך החוצה ואיבד את הכרתו.

כעבור מספר דקות הוא התעורר לשמע צעקה: "תסלח לי מאוד!"

הוא הרים את ראשו וראה אישה שעמדה במרחק כמה צעדים ממנו.

"מים…"- הוא לחש לעברה-"מים…"

מכונית מכבי אש הגיעה למקום. אחד הכבאים קפץ ממנה, הסתכל סביב, צעק אל הנהג הפצוע: "מאה ואחת, מטומטם!",עלה חזרה לכבאית, והם נסעו משם.

"תרים את קולך,"- העירה לו האישה בקול רם שנשמע שהוא יצא מהאף שלה- "אי אפשר לשמוע מילה ממה שאתה אומר.אני מקווה מאוד שיש לך הסבר לכל זה."

"מייייים!"- הוא התאמץ לומר בקול החזק ביותר שהוא מסוגל להוציא באותו רגע.

עיניה של האישה נפערו בתדהמה.

"תסלח לי, אדוני!"- היא ממש צעקה- "ככה מבקשים? אני בכלל לא מכירה אותך! אם אני, במקום שאני באתי ממנו,הייתי מבקשת ככה משהו, בלי אפילו להגיד בבקשה, הייתי מקבלת שתי סטירות לחי. ומה עשית פה? כל הכביש מלא בזכוכיות. אתה מתכוון לחכות עוד הרבה זמן עד שתנקה את זה?ותראה איך שאתה נראה. כולך מלוכלך בדם, ומסתובב עם בגדים קרועים. לא פלא שהמדינה נראית כמו שהיא נראית, כשאנשים מרשים לעצמם להסתובב ככה."

"אאהההה… אאאאהההה…."-הוא אמר תוך שהוא מסתכל בה במבט מתחנן.

"מכיוון שאני לא מכירה אותך, אני קוראת לך אדוני, ולכן אני מבקשת, סליחה, דורשת, גם ממך כללי נימוס אלמנטרים אלו.בחיי, הגעתי לארץ על מנת לחנך את כל הישראלים האלו."- היא אמרה, תוך שהיא מרימה את סנטרה גבוה- "אמור: אאההה גבירתי."

הפצוע רק הצליח להוציא מפיו את ההברות: "אאההה גיתי…."

"נו, בודאי. ללכת בבגדים קרועים אתם יודעים, אבל כשמבקשים מכם לדבר בנימוס, אפילו מילה אחת אתם לא מצליחים להוציא מהפה בארץ הזאת."

"גיתי! מיייים!"

"אני לא מאמינה…"- הנידה האישה את ראשה לשלילה, תוך שהיא מסתכלת על השמיים- "אני צריכה ללמד אותך עברית? מה אומרים?"

"מים…"

"לא. ב…."

"אההה…"

"ב… ב… ק…"- היא הסתכלה על ראש האיש הצונח אל הארץ, תוך שהוא מאבד שוב את הכרתו-"נו, מה כבר נשאר? הברה אחת אתה לא מסוגל להגיד? את כל הקללות בערבית אתה בטח מכיר, אבל מילת נימוס אחת בעברית לא? תקום כבר! מה זה?"

את המילים האחרונות היא ממש צרחה, מה שהעיר את הפצוע מעלפונו. הוא פקח את עיניו והביט עליה במבט מתחנן.

"אני הולך למות…"- הוא הצליח לגמגם, אך לפתע אורו עיניו למשמע יללת אמבולנס מתקרב.

"נו, באמת. אפשר לחשוב. לא יכולת לחשוב על תרוץ יותר טוב מזה? אני אעמוד כאן, ולא אביא לך מים עד שתגיד 'בבקשה', או עד ש'תלך למות' כדברייך. מה שיבוא קודם."

"אה…בא.. שה…"

"לא הבנתי."

"בבקשה!"- הוא הצליח לבסוף לעשות מאמץ עליון, ולצרוח בכוחותיו האחרונים.

"מה אתה צועק?"- היא התחלחלה- "אם אתה רוצה שאעשה לך טובה, לא מספיק להגיד בבקשה. צריך גם לדעת לבקש."

באותו רגע הגיע האמבולנס ועצר בחריקת בלמים. שלושה אנשים לבושים לבן קפצו החוצה וניגשו אל הפצוע. כלומר, הנהג הפצוע,עוד לפני שנשפך החוצה מהרכב, הספיק לטלפן לאמבולנס, אך מרוב בילבול חייג מאה ושתיים מהנייד, וכך הגיעו לשם מכבי האש שהופיעו בתחילת הרשימה, שמיוזמתם הם התקשרו מאה ואחת, בגלל שהם נכחו לדעת שהמספר הזה יותר רלוונטי.

"אל תטפלו באיש הזה,"- פנתה אליהם האישה- "לא מגיע לו. הוא חוצפן, מלוכלך, רועש, חושב שמגיע לו הכל,עצבני, לא מנומס, חסר כבוד… אי!"

זתומרת, בינתיים אנשי האמבולנס,שהתעלמו מדבריה, טיפלו בפצוע והעלו אותו לאמבולנס בעזרת אלונקה, ובטעות אחד ממוטות האלונקה פגע קלות בידה.

"מה זה צריך להיות?"- היא צרחה- "זה כאב!"

שניים מהאנשים טיפסו לאמבולנס מאחור והתיישבו ליד האלונקה, השלישי סגר את הדלת אחריהם, אמר "סליחה" בצורה חטופה לאישה, נכנס למושב הנהג ונסע משם.

"איזה מין סליחה זאת?"- היא צעקה אחריהם- "אתם לפחות יכולים להציע לי מים או משהו. ככה זה פה. לאף אחד לא אכפת כשמישהו מקבל מכה."

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיפור קצר ליום השבת / "לא ידוע איך זה קרה" של זאב פלדינגר

  1. מאת ענת:‏

    סיפור יפה! כתוב בצורה קולחת ומצחיקה מאוד. הגברת הזו מזכירה לי את אמא של בעלי הראשון, תודה!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*