סיפור קצר ליום השבת / "בום" של יוריק כהן צדק

א,

הבום נשמע עמום, עמום מאוד, שם באופק הרחוק, כמו פתחה האדמה פיה וספגה ובלעה את הפצצה הנופלת לקרבה ומיד סגרה שוב את לועה, ונתנה לפצצה להתפוצץ עמוק בפנים, רק כדי שהרסיסים לא יפגעו בנו, לא יהרסו ולא יהרגו, כמו אמא החניקה את עוצמתו לכדי קול עמום ורחוק שלא מזיק, שלא פוגע. תמים. בום. והיו הרסיסים.

אתמול, בחצר בית הספר, עזרא אמר שדוד שלו הביא רסיס בגודל של פצצה ממש, בצבע ירוק כהה עם פיתולים, שאנחנו לא ראינו אפילו, והוא גם אמר שדוד שלו, שעכשיו הוא כבר ממש כמעט חייל, הלך למשטרה ונתן להם את הרסיס, אבל הם לא לקחו אותו, כי מה יש להם לעשות עם רסיס מכוער עכשיו, חקירה? ואיך הוא לקח צבע שחור מהמדף של אבא שלו במחסן וצבע את הרסיס הזה המגעיל הזה לשחור כולו, ואיך הוא תקע אותו ככה באמצע של החצר שלהם, ואחר כך בדרך הביתה, מבית הספר, כשהם עברו ליד המכולת של קדוש, שנראתה כמו פצע גדול על ברך, עם כל סרטי ההדבקה שהיו מרוחים ודבוקים על שמשת חלון הראווה בכל מיני אלכסונים, ללא סדר, ללא משמעות, הם ראו על הקיר הלבן של הבניין ממול, בצידו הצר הפונה אל הרחוב, עשרות ואולי מאות חורים שחורים קטנים וגדולים, בצורות משונות ואפילו עגולים כאלה, מושלמים, שחתכו, ניקבו, פילחו, ופצעו את הלבן הזה של הקיר, ועזרא אמר שבטח יש שם הרבה רסיסים מתחבאים בתוך הבלוק, ואריקה אמר, שמסכנים האנשים של הבניין, שיש להם עכשיו חורים בקיר, ועזרא הלך והתקרב לבניין וחיפש אולי יש שם איזה רסיס קטן שפיספס את הקיר, וקדוש יצא מהמכולת, ובתוך משקפיו הכהים, צעק שנעוף משם ושזה מאוד מסוכן לילדים להסתובב בתוך מקום כזה מלא פצצות, ובכלל איפה הפצצה נפלה, ואיפה הבור שלה?

בום. לילה וכל האנשים בבתים, בתוך החלונות השחורים ורק איש הג"א עובר ברחוב וצועק לכבות את האור, לכבות את האור. ובום עמום, רחוק, נקי כזה, ואבא אומר שחייבים לבנות מקלט, ואמא לא מבינה למה בבית הספר עדיין לומדים, ואחר-כך באמת, כאילו אמא החליטה, הם עברו ללמוד במקלט שבנו בתוך חצר בית הספר, ורק בהפסקות, יכלו הילדים לצאת החוצה לשחק, ואז לאחר שגם בהפסקה אחת היה בום גדול, קרוב, שהרעיד את כל האדמה, והצריח את כל הבנות בצרחות של בכי וותחנונים של "אמא!!!", וכולם רצו חזרה למקלט, מאז זהו, אין יותר משחקים בחוץ. והבנות תמיד בכו. פעם אחת גם עזרא בכה, אבל רק פעם אחת, ורק הוא ראה אותו בוכה. רק הוא. ושוב בום.

והבנות שלא היו, או שהיו אבל בזמן של הבומים הן בכלל לא נחשבו, ורק הבנים, שלא בכו, חוץ מפעם אחת שעזרא בכה, ורק הוא ראה, הבנות תמיד בכו, ומי בכלל אכפת לו מבנות שבוכות, ואחר כך הוא אהב שתיים, הרבה אחרי הבומים, הוא אהב יותר, אבל שתיים מהן הוא אהב באמת, ובאחת הוא לא נגע מעולם, וזה היה בבית הספר היסודי, וזה בסדר לאהוב מרחוק, כי ככה זה בבית ספר יסודי, ובשניה הוא נגע ולא יותר מזה, למרות שגרו כבר ביחד וזה היה אחרי הצבא, וכמעט ממש כבר התחתנו, עד שקרה מה שקרה, ודברים משתנים, והחיים ממשיכים, ורק נגע, פה ושם, וזהו זה, ושום אדמה לא פערה את פיה, ולא ספגה, ולא השתיקה צעקה, והיא רק בכתה בלילות, ברכות, בתמימות. כמו כל הבנות, אבל עכשיו זה כל מה שיש, בנות, שממש נחשבות. ושוב אחרי שנים, עם בנות קטנות, ואבא, מה אתה מבין, בכלל, ובומים חדשים, וזה מסודר, כי יש טכנולוגיה, ויש מגלשות כאלה מסודרות, ואין עזרא שאוסף רסיסים, ואין עזרא שבוכה פעם אחת, ויש אדמה אחת גדולה, אותה אדמה, כמו תמיד, כמו אמא, כמו אהבה אחת גדולה שלא נפתחה.

. .

ב,

ואחרי כל הרעש הזה, אחרי שכבר מילאנו את כל הג'ריקנים שלנו במים, ואחרי שחצי הכמות שמילאנו לתוכם נשפכה החוצה, הבנו פתאום למה לעזאזל קוראים למקום הזה צומת המים, שום מקום בדרך לשום מקום, אחרי שהיינו באף מקום, ומשאית סולר נתקעה ממש מולנו, אבל לא חיכינו, וגם את מיכל הסולר מילאנו עד למלואו באותה הזדמנות, ממש לגדותיו המלאים והשמנוניים, וצעקות של לא מגיע לכם ויש תור, ואחרי תור איטי וזוחל של טנקים שעבר במקום הרטוב הזה, וג'יפים ומשאית של ציוד, ואחרי שהתקדמנו מעט, והמג"ד עבר אותנו בדהירה, ושוב התקדמנו, והנה פתאום, ללא התראה, נותרנו בתוך השקט הזה, פלוגה, לבד, באין דרך, באין מטרה, פנייה שמאלה, ושוב עלייה, ואחרי מספר קילומטרים, כשהשמיים החלו להשחיר במזרח, והשמיים האחרים, אלו במערב, עדיין נשארו אדומים, ולא משקיעה, ואתה יודע שלא משקיעה, מתוך זה שעדיין בוערים שם הבתים, ואחרי זה, לצד הדרך, בעיקול החום הזה, החמרה, שם, ממש שם, לפני המדרון היורד לתוך הנחל היבש, על יד אבן גדולה, נתמך, נשען על מאג גדול, הוא נמצא, שם ראינו אותו בפעם הראשונה, כמו משיח, שאיבד את דרכו ולא מוצא אף אחד להושיע.

רוטנים ורוגזים בתוך הנגמש. במבט אחד פנימה דרך פתח הלוחמים, לא תדע מי כאן אדם מחופש לחייל ומי כאן סתם איזה קיטבג מאובק וזרוק, מי הרוטן ואיפה מתחיל הראש ואיפה מתחיל הגוף, מה הרגל הזאת ולמי, ואיך היד ההיא שייכת להוא. העיקר: נהמות וגרגורים של גושים שוכבים, רוטנים ורוגזים, חריקות הנשמה של מה פתאום עכשיו לעצור, ולמה, ואחרי שכבר יצאנו לדרך, ואיך בכל פעם שיש עצירה כל הפנים הזה, החלל הקטן שבו אנחנו שוכבים, מתמלא אבק דרך לא סלולה, כאילו באה העצירה ומענישה אותנו בדרכה היחידה: קחו, תנשמו את תכולתי המאובקת רבת השנים שאתם באדיבותכם הרבה פוררתם בזחלי רכבכם. והנה עוצרים. וקולות של המפקד והנהג, ימינה, אחורה וימינה, ושוב ימינה, ותעצור! עצור! וזהו. וקמים, סקרנות של בני אדם, לראות מה יש באין דרך הזאת, בכלום של הלבנון הזאת, וכבר כמעט חושך, והנה, הוא, בחיוך מבויש, מבינים לא מבינים מה לעזאזל הוא עושה כאן, כאן שבעצם הוא בכלל שם לגמרי, לא כאן ולא מכאן. שם. ושם, הוא מצא אותנו ואנחנו אותו, ולא ידע מי, הוא איבד או שאנחנו איבדנו, והעיקר, תעלה, ותעזרו לו, ואחר-כך נראה מי אתה, ומאיפה הגעת, ולמה, והיכן לכל הרוחות והכיוונים כולנו נמצאים. ואיך נשארת בכלל בחיים בתוך כל הפתיחות המופקרת הזאת

ג,

ובאמצע הקרב נשמעה דפיקה חזקה בדלת הכניסה.

ולחשוב שמספר יריות, צליפות, שנורו מצד ההם, ובחזרה מצד הטובים, ההם, שריקות הכדורים שחותכות את האוויר, פולחות כסכין, וסתם אלו ואלו ששוכבים, או אולי לפעמים, קמים על ברך, ללא מגע, ללא קריאות ושאגות של כאב ופקודות, לחשוב שזה הקרב, קרב במלוא המובן, קרב כמו שראית בסרטים, קרב כמו שהמפקד גיורא סיפר שהיה בחווה הסינית, ושם זה היה יותר נכון מטווח קל מידי, כמו שהוא אמר בסוף, קרב, עם הסתערויות, ואיגופים, ורימונים ופגזים נופלים עליך ומסביבך, קרב, עם כל אותם דברים שלמדת באימונים, לחשוב שזה הקרב שאליו חיכית כל חייך, מצחיק. אפילו עד כאב. ובסופו, או אולי סופו שהיה רק התחלה מסוימת, של אותו משב יריות עלוב, עגום ועני, שריקה פה, צרור שם, ועליהם, וזהו.

ובתווך, בין השריקות הבודדות ההן לבין אותו צרור, ואולי כמה צרורות, מהמקלע שהוצב על גג הבונקר, ביניהם, בשתיקה האפסית הזאת, נשמע קול, ואולי היה זה יענק'לה, ביבבה מלאה חול ואבק, קול בודד, שקרא לחובש. ואפילו לא הספקנו להחליף מחסנית, ויש כאלה שאפילו לא טענו את הרובה, ויש שלא הספיקו לסיים ללעוס את שארית החביתה והלחם מהביס האחרון שנתקע להם בפה מארוחת הערב, כשהתחילו שריקות הכדורים לפלח את החלל הריק והצר בין הקרוונים החשופים. ופה ושם אותו קרב. ופה אותה עמדה, והיא שטוחה העמדה, שטיחותה מתסכלת, ולו רק הייתה יותר עמוקה, קצת, ולחפור ולמחוק את רדידותה הבינונית הזאת, אל פני הרעים. ולא הספקנו לחפור, ולא הספקנו למקם עצמנו כראוי, להתלבש, או אפילו להוריד פיפי בפינה אינטימית כלשהיא.

ועכשיו, פצוע. ועכשיו, שתיקה כללית ורצים, מי שרץ, או עומדים או כורעים או שוכבים מאחורי כל מיני מחסות, מאולתרים, אבל מחסות כאלה, ורק רוצים לדעת, מי, מה, ולמה, ואיך, ואולי החליק מהמחפורת על ברזל זוית, וכלום, ורק שריטה, וצחוקים, ויאללה נלך לסיים את החביתה, אבל משהו. וחרדים, ומדליקים סיגריה ועוד אחת לחבר שליד, ובתזזית המטרידה מכיוון המחפורת ומלמולי הרגליים ופתיחת האלונקה, שנשמעת משם, וצרחות של תדליקו את האור בבונקר, ושם הרי יש את פינת החובשים, ולשם מפנים את הפצועים, על פי התרגולת, וזה לא ברזל זוית, וזה ברור, ובא חייל אחד, צעיר, מאותה מחלקה סדירה, ולוחש לחברו שעומד קרוב אליהם, זה המפקד שלהם, וחטף בגרון, והלך עליו, וזהו, ואתה שומע, ואתה עומד, לא, יושב, ושוב עומד, ולא מבין, ובשביל זה באת, ובסך הכל כמה שריקות כדורים עלובות, ומישהו צועק, מסוק, ומישהו אחריו צועק, לא, אין צורך, וצריך לחפור יותר עמוק, להלחם באמא אדמה, באימאמא שלה, שתפתח, ושתתן לנו להסתתר, שלא נפגע, וצעקה יורדת מראש הגבעה, לחזור לשיגרה, ושם בספר, עדיין לא נפל דבר ואיש לא, ואחר כך פינלה יהיה הראשון, ועדיין הקרב בעיצומו, אבל מישהו דופק בדלת בחוסר סבלנות, כמו מה קרה, והנחתי את הספר, פתוח במהופך על השולחן, מילותיו, פיסקאותיו, מונחות על הפורמייקה הקרה, וקמתי, רוגז, ופתחתי את הדלת למי שלא יהיה, מבלי לשאול מי זה.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*