ללילך נמאס מהבטחות שָׁווְא נָחוֹת. מכל יום שעובר ומטייחים אותה בסיפורים. מכל וכל אלו שדופקים לה ברזים, על ימין ועל שמאל, כחדשות לבקרים. מזה חודש ימים זרמו מעגלי תחינותיה, נישאו דרומה בין שמיים וארץ ונעו בתוך קווי המתח הגבוהים, ריחפו, וכמו רק דגדגו את אוזניו האדומות משמש של ירוחם, בעל דירת הסטודיו ששכרה; על הדוד שכבר לא מחמם, על כתמי הטחב האפרוריים שפשו בקירות, על האסלה הישנה המחלידה ועל הצינורות הדולפים באמבטיה. “עד מתי?!” פלטה, מוצפת חרדה, כשסוף סוף הצליחה לתפוס אותו בשידור ישיר, ובשטף מילים שזרמו כבמוביל הארצי, שפכה בפניו את קורותיו של הברז החלוד ומעלה הירוקת, שקרס באמצע הלילה ברעש ותרעומת אל כיור המטבח השחוק.

אבל שום דבר לא השתנה. בכל פעם פטר אותה פטרון הקירות האטומים בשקרי לְבֵנִים מתקלפים, במלט מילוטים, בתילי תירוצים של חולות נודדים.

לאל פתרונים; ובינתיים, פתרון אָיִּן.

את דירת החדר והבקושי חצי לא השיגה בנקל. באותו יום גורלי הוטל עליה להתחרות בכעשרים גורים, שאחד אחת דילגו במעלה המדרגות עד לקומה הרביעית, ולכולם אותו מבט מורעב לטרוף באחת את הרחובות המוצפים בתי קפה וחנויות, לינוק מִשַּׁד החלב הגדוש של העיר הגדולה, וללקק את דבש החיים הבלתי פוסק.

למזלה הטוב – אז, עוד חשבה שמאיר פנים, שרחום וחנון – בעליה של הנכס המבוקש, שהתבודד בכפר נידח בדרום, והגיח פעם בחצי שנה מן המדבר, בזקן עבות, שפתיים צפודות וחיוך יבש, וכבפירוש בית שמאי לא נמנה מבין אנשי המעשה, אלא יותר מאנשי הדממה, החשד וּתְכַסֶּה, חשקה נפשו באנשים בוגרים עם תלושי משכורת מלאים ונוכחים.

גופה ספג בזעם עצור את המים הקרים במקלחות הבוקר. ואף התרגלה אל העובדה הקרירה, שאל שעות הצפייה בסדרות שאהבה, התווספו קולות קונצרט הטפטוף המעיק. ועדיין תחושה מעכירה המשיכה לחלחל בתוכה, צובעת כתמי ייאוש בדפנות גופה. אך מעניין הדייטים לא אמרה נואש.

בכל פעם שנסגר דייט, בליינד, בתוך הרשת, טיפת תקווה הייתה מתחדשת בליבה. וכבר נשכחו ממאגרי הכאב העמוקים אותם “צ’יטוטים” עד לשעות הלילה המאוחרות. ובלית ברירה, כשנתבקשה, שלחה תמונה, ובבטנה מגרגרת אותה נבואה שחורה, ובכל זאת הוסיפה לצירוף המילים “בחתונה של תמרה, אחותי הקטנה” סמיילי צהבהב. למודת ניסיונות רבים, דקה לאחר שהקובץ נשלח – “סופר מן 1” “רובין הוד 0” “אקדח טעון 8” התנתק מהאתר.

לכן באותו הלילה, כשנקבעה הפגישה, לא הטרידה אותה סימפוניית הטיפות, ולא עצם העובדה שלארוחת הערב אכלה רק שני גזרים ועגבנייה, ואפילו לא משטר הארוחות הקפדני, שנקבע בבוקר על ידי הדיאטנית השדופה והלחוצה, שדאג להעכיר ולמשך כל היום את מצב רוחה. “בקצב הזה לא תוכלי ללדת ילדים”, נזכרה במילים המטלטלות, מלוות בריח הפניצילין המחניק באוויר קופת החולים, בעודה מכבה את המסך בשעת ערב מאוחרת.

בתחושת קלילות התהלכה אל מקום עבודתה. ביום חגיגי שכזה, ליבה תפח והתמוגג – למרות שידעה שמנדל שטראוס, הבוס הראשי ובעלי החברה, שנא שמבקשים ממנו, ושנא עוד יותר כשהעזו להידפק על דלתו לבקש יום חופש – תבקש אישור מיוחד לצאת מוקדם מ”הבורסה” כך קראו למחסן הגדול ברחוב המסגר. מעין האנגר שהפך למשרד ענק לממכר חיתולים למבוגרים, וחולק בעמדות טלפונים ומחשבים. קירותיו העירומים חשפו בטון גס ואפור, שצינורות פלסטיק ירוקים ואדומים הזדקרו מתוכם.

כשהגיעה השעה לצאת לעוד אין נודע, אחוזת פחד מקרקר חטפה על הדרך לאמבטיה פרכייה. כמה רע כבר יכול להיות? הרהרה, כשלשפתיה נמשח אודם אדום, ולחייה נעטפות בסומק רך ובפודרה קמחית, שהסתירו במעט את חריטות הפצעים הישנים. לרגע הצטערה שתפסיד “בובה פראית”. אבל בשביל מה המציאו את מכשיר ההקלטה. לה יש דייט הערב.

“איפה אתה אוסף אותי?” אמרה, תלויה על קו החיים והמוות של הפגישה, ידעה שעליה להישמע רגועה ככל האפשר. עוד קודם לכן, צלצל ודרש תמונה. ליבה התכווץ. באי שקט מטריד עצמה את עיניה, ובקליק משתהה התמונה שוגרה. ליבה הלם בפראות. הנה, שמעה את חיכוך הגרון המוכר, המרוחק – הנה זה בא:

“תראי, ליטל…”

“לילך!”

“סליחה, לילך. מממ, נראה לי שהערב…”

תמיד היה התירוץ. תמיד נגמר ב”אולי בפעם אחרת”. היא לא נרדמה. ידה חפרה בפראות בעוגה אוורירית. אקסטרה שוקולד נדחס בפיה. דקה והייתה, מה שנקרא. בקלות תוכל להכין עוד אחת ליום ההולדת של סיגל, מחשבה חטפה מחשבה כששקית הבמבה התרוקנה, וידה מזליפה שכבת קצפת עבה על הפוך גדול ורותח מהמכונה. נחמד שהתקשר לפני, והבטן הולכת ותופחת, עוד לא באה על סיפוקה, וכבר בוצעת העוף הצלוי השלם לחתיכות. ביס ועוד ביס. בפה גדול. מחליקה בגרונה את חוטי הבשר הקרועים בבקבוק קולה תוסס. ככה, רק כדי להירגע. בהרבה מהמקרים, ניתחה כפתולוגית למבריזנים, בין גלי החום והלעיסות המהירות, הייתה יושבת ומחכה במסעדה לבדה, עד שאחד המלצרים היה ניגש ומכריז שסוגרים.

כבר ביום למחרת ניגשה לחנות חומרי בנייה וקנתה תריסר ברזים. בדרך התקשרה לעבודתה והודיעה שהיא לא מרגישה טוב. מנדל, שחרחורי נשימתו נשמעו היטב דרך הסלולרי, התפרץ וצעק שהוא לא מוכן שעובדים יוציאו “סיקים” בכל פעם שמדגדגת להם קצת הבטן. ואז, כשנרגע, בקול חד וקר הזהיר “זאת הפעם האחרונה, את שומעת…” ניסה לרגע להיזכר בשמה, וטרק.

“לילך”, הספיקה לומר אל השפורפרת הריקה ובלעה את הבושה.

היא נכנסה לחנות חומרי בניין נוספת. שם, הכירו אותה, כשקנתה אחת לכמה זמן נורות. “איזה קטן? בינוני?”

“את הגדול”.

המוכר הצעיר, שנראה סטודנט קנה רצוץ, המשלים הכנסה נוספת בין הדי הטרפנטין והברגים, לא חקר לשם מה בחורה בת שלושים ושמונה צריכה דווקא את פטיש החמש קילו היחידי בחנות ומסר לה באדישות את הקבלה.

עננים קודרים התאגדו בשמיים. אך למרות שהיה זה יום סתווי קריר, כשטיפסה במדרגות לקומה הרביעית – מה שהמשכורת שלה הייתה יכולה לספוג – הייתה מכוסת זיעה בכל גופה. אחרי שהתקלחה והחליפה לבגדים נקיים, הניחה את אוסף הברזים על סדין ישן. המתכות הקרות נפרשו כבמעין תצוגת תכלית של נשק חם, שנתפס בפשיטה על אניית מחבלים באמצע ים. נפשה סוערת וליבה גועש ואצבעה לוחצת על הכפתור ה”פליי”. מערכת הסאונד הענקית הדהדה את יריית הפתיחה. מחשבותיה מתרוצצות. הולמות בתוכה, כשהמתכות תחתיה נפגשות בקול נפץ. כמו מבצע אחד ועוד אחד הבליח הניצוץ; בראשה הקודח מתנגן הסלוגן: “דפקת? ברז במתנה קיבלת”.

כלוחמת קומנדו סהרורית, לילה אחר לילה, נכנסה אל חדר הכביסה, שלפה אחד מהשקית השחורה ויצאה אל השטח. ליבה הברזלי כיוון אל היעד המבוקש-רומיאו בנסיגה. לרוב לא זכרה את השמות, ואף דחקה עמוק בלבב פנימה את רגעי המבטים המופתעים. אבל לא יכלה להסיר, או לפחות לצמצם ממחשבתה, את אותו אחד שעבד ב”בורסת החיתולים” ובפנים חיוורות כסיד אמר “זאת היית את?!” קולו רעד וגופו התפתל על הכיסא, כשפניו האדימו אל מול אשת הדייט ההמומה, שחיכתה בקוצר רוח להסבר. על השולחן נותר מוטל הברז המתפרק.

יום אחד הופיע בחייה שרברב. איציק, גרוש בלי ילדים, צלצל קצת לפני חצות, ואסף אותה בסובארו לבנה בערב שלאחר מכן. מקריח ובעל כרס, איציק, ושלא באשמתו, נשק כבר לחמישים. אבל באמצע הפגישה הראשונה קנה לה פרח אדום מהמוכרת המתעופפת נושאת באמתחתה את צוף הפריחה המאוחרת. ובפגישה השנייה פתח את כל הסתימות שבמטבח, ואף הגדיל לעשות גם במקומות אחרים.

בכל לבבו ובכל מאודו השתוקק גם לתקן את מכונת הכביסה, שאל קולה הרעשני והמטרטר התוודע לראשונה, ברגע שפקח את עיניו בדירה הזרה, והחליט לעשות לה הפתעה. מוכה תדהמה עמד מול הפטיש הגדול, הנשען לו בשלווה על הקיר. כשגילה את אוסף הברזים השבורים בשקית שמאחורי המכונה, התמלא בזעם מעוור:

“יש לה מישהו אחר!” אנחת כאב נפלטה מגופו המשותק. ליבו, שכבר נסתם מבגידה כואבת של מי שהייתה מכונה במשך עשרים וחמש שנה “אשתו”, באחת קפא. הדם עלה לו לראש. מוחו המוצף ושטוף תדהמה ניסה לספוג את המכה הקשה. שחור הוא ראה, שחור. ובפרצי הבזקים האישה, שזה עתה הכיר, גונחת בכל התנוחות. האפשריות וגם הבלתי אפשריות.

“בוגדת!” ירק על הרצפה.

פטיש החמש קילו היכה בטירוף וללא הפסקה בקורבן האשם הקרוב ביותר שמצא – צחור בטנה של מכונת הכביסה. כשנותר רק שלד ברזלים עקום, עבר לרטש את איברי המתכת הפזורים, המוטלים על המרצפות כחללים. בשארית זעם השליך את כלי ההרס על הרצפה. ובאטרף אחרון שלף מתוך השקית את הברזים וזרקם בחלל הדירה. ונמלט.

2 תגובות

    • סיפור מקסים, ונוגע ללב. אהבתי מאוד את הכתיבה המוכשרת והיצירתית, וזה שזה עוסק בענייני השעה החשובים ובעיקר לא עושה הנחות למציאות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 3 =