רצח החסיד המבדח (סיפור מעשה נורא)

 מאת ד”ר אלי שי

הקריה החסידית, האקדמית והתקשורתית הומייה והיא כמרקחה; קברו המשופץ והשב ומתגלה מחדש של החסיד הבדחן הנודע צבי הירשיל, המכונה הרשלה, צץ במפתיע בסמוך למקום מנוחתם עדן של מייסד החסידות ונכדו. אלי שי חופר בעיניי רוחו בזירת האתר הקדוש ומגלה פרשיית רצח בלתי מפוענחת הכרוכה בחשוד רם מעלה.הנרצח, המנוח מר צבי הירשיל, או קול דמי המומת על לא עוול .

האברך הנרצח, איש נמוך וצנום, שיכונה להלן לפי שעה בשם  החסיד המבדח, נקרא צבי הירשיל (או בכתיב היידי הנהוג בקהילתו  הערשעלע אָסטראָפּאָלער). אומרים שהיה נווד, יחפן והרפתקן מהבוהמה החסידית, או בלשון המקורות ‘אוונטוריסטן’. אני מעדיף לדלג כאמור בשלב הזה של החקירה על שמו וכינויו לשם החסיון ועל מנת לשמור כמידת האפשר על המתח הדראמטי.

האברך המנוח עסק בענף מסוים של עיסקי השעשועים בחצר חסידית נחשבת ביותר במזרח-אירופה ובילה את מרבית חייו בקהילות חסידיות שבהן הוכתר כסוג של לץ עממי, עד שבשיאו איים להאפיל אפילו על ג’וחא של המזרחיים האחרים.

 האנציקלופדיה החופשית של הויקיפדיה יודעת לספר עוד כי כבר בילדותו התבלט צבי הירשיל זה בחוכמתו ונוסף על הסמכתו כשוחט היה בחזקת בקי ויודע בחוכמת הקבלה. (מקורות נוספים אף מייחסים לו יחוס מיסטי רם מעלה המקשרו בקדוש ר’ שמשון מאוסטרופוליה, שקידש את השם בפרעות חמלניצקי ונודע כמקובל אלוקי, כבעל אישיות מאגית ואפילו כנושא ניצוץ אפשרי לנשמת המשיח). ועם זאת  עיקר חדותו של אותו צאצא נותרה בתחומי ההומור ונוכחותו החצרנית הייתה ככל הנראה נחוצה ביותר – לנוכח מרכיבי האישיות הבולטים של פטרונו הצדיק ברוכיל, שהתבססו על תשוקת גדולה חצרנית החותרת לפאר ולהדר ועל התקפים דיכאוניים שבהם עשויה הייתה מציאותו של בדחן טוב להיות בגדר פיקוח-נפש דוחה מלנכוליה. ואכן צבי הירשיל, נדמה כמי שידע לספק את הסחורה משובבת הלב ועל-פי האנציקלופדיה האמורה ידע להפיק “בדיחות שנונות ביותר”, מגובות במעשי קונדס מבדחים אף הם ולא זו בלבד שעלה בידו להשכיח את עצבותו של הרבי, אלא גם החסידים המוקנטים הפיקו ממנו קורת-רוח של לצון והכל היו מרוצים משירותיו הטובים ו”מעולם לא שמרו לו טינה, שכן כולם הבינו כי אין הוא עושה זאת על מנת להעליב, אלא בכדי לשמח”. [

זהו תיאור אידילי והרמוני של המנוח, שאינו בלעדי למקור זה, שכן רוחו שפוכה על פני ספרות שלמה של מעין ‘חסידות הרשלה’, עממית או מתעממת, חסידית ושמא מתחסדת, שנטלה תשעה קבין אידישקייט דביק וטוותה אותם מסביב לבדחן באומרה לדבק טוב. אחרי הכל אם משימתו של ליצן החצר הייתה להצחיק ואם המוניטין שלו עלו כפורחים ואם החסידות פירושה עבודת האל בשמחה, אזי מה יכול להיות משובב נפש יותר מאשר נוסח ספרות שבחים הנרקמת כסיפור מעשיות חביב וחינוכי לבני הנעורים.

מעמדו של הנרצח זכה להכרה ולאישוש רשמי במדינת היהודים, כאשר בשנת 2008 הוטבעו לכבודו שלוש מדליות מארד, מכסף ומזהב בידי החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות, במסגרת הסדרה ‘סיפורים מספרים’. המדליות אמורות להכניס את אספניהן לעולמם הקסום של סיפורי-עם יהודיים האוצרים חכמת חיים, הווי והומור. לשם האיזון העדתי מדובר בסדרה המכילה סיפורים ממזרח וממערב ולשם הגאווה הלאומית מודגש כי מדובר בערכים “המיוחדים לעם היהודי”. (לצדם של המנוח, הגולם וחכמי חלם, מככבים בסדרה תרבות הלאדינו “המצטיינת בפולקלור” וג’וחא כדמות האהובה על כולם).

 
 
 

 ולכאורה הכל טוב ויפה והחסיד הבדחן מצטייר בראי הדורות כדמות הרמונית המחזקת את הלכידות היהודית בבחינת שבת אחים, נכדים וסבים מספרי סיפורים גם יחד. יתירה מזאת כמו כדי להשלים את השמחה, הנה כשלוש שנים לאחר שזכה למדליה “התגלה” קברו של הרשלה, או לפחות שב והתגלה ושב ואבד. הביאו את הגופה, או השתטחו על הקבר

עדותו המרתקת של פוקד הקבר המחודש, או ליתר דיוק של מסב תשומת הלב הציבורית הכללית והמרושתת לגילויו של הקבר המשופץ, הפרופסור לחסידות – דוד אסף, התפרסמה בסביבות חגי תשרי השתא בבלוג עונג שבת. עדות זו מהווה את המקור העדכני והמפורט לדמותו של הבדחן הנרצח. (העדות נפתחה בהודעה הבאה; “בשבוע שעבר חזרתי מסיור מקיף באוקראינה… יחד עם ידידי הסופר חיים באר. חוויות רבות זומנו לנו שם וגילוי קברו של הרשלה הוא בוודאי אחת ההזויות שבהן”).

מתי בדיוק נתגלה הקבר, מתי ובאילו נסיבות אבד ומתי שב ונגלה לעולם היהודי וחזר ונגלה לתודעתו של הקורא הישראלי העדכני ומה טיבם המדויק של הקבר וזהות בעליו – כל אלו בגדר שאלות שהתשובה המלאה עליהן רחוקה מכלל שלימות ועם זאת דומה כי כבר בשלב זה של ידע חלקי בלבד, ונטול חפירה ארכיאולוגית ובדיקת רקמות פתולוגית, ניתן לומר כי פרשת אחריתו של הבדחן החסידי נותרה כשנסיבות המוות חשודות וטעונות בירור ומקום הקבורה מצריך חפירות נוספות.

 הקבר שמדובר בו מכל מקום נכבדות מצוי בק”ק מז’יבוז’ בשכנות טובה למצבות הקבורה המיוחסות ממנו של הבעש”ט ונכדו רבי ברוך, הלוא הוא הצדיק העצבן להבהיל, פטרונו של הנרצח החסיד המבדח. לתועלת עולי הרגל הפוקדים את המקום בכוחות עצמם ובלא מדריכי טיולי שורשים מאורגנים, יאמר כי לאחר השתטחותם על הציון הקדוש של מייסד החסידות, עליהם לפנות פעמיים ימינה על מנת לחלוק כבוד לבדחנו של נכדו. במקביל למדליה הממשלתית זכה הבדחן באחרונה לכבוד אחרון ועל מצבתו החדשה נכתב הרה”ק [הרב הקדוש] רבי צבי מאוסטרופולי זיע”א [זכותו יגן עלינו אמן] צדיק וירא שמים”. הכתובית של לוח ההנצחה הנוכחית הושמה בידי הרב החסיד ישראל מאיר גבאי, ראש אגודת ‘אהלי צדיקים’, הידוע בפועלו רב התושייה בהנצחת צדיקים שכוחים ובהקמת ציונים קדושים נחוצים ברחבי אוקראינה. גולת הכותרת של פעילות האגודה היא בחידוש ערש החסידות במז’יבוז’ ומתוך כך גם זכה החסיד המבדח האמור למנוחה נכונה. “לא היה אחד שלא יצא מרומם מהימים האלו”, פסק  הרב גבאי יו”ר האגודה, בעקבות אירועי שבועות במקום.

ואולם הפרופ’ דוד אסף שביקר באתר כשהוא מלווה בסופר חיים באר, במסגרת סיור מקיף ברחבי אוקריינה מטעם בית עגנון שאותו מדריכים השניים, נשמע נלהב פחות כאשר דיווח על עניין קברו של החסיד המבדח בבלוג האינטרנט שלו ב’עונג שבת’. מנוסח הדברים ניכר שאסף אינו נוטה להתפעל יתר על המידה – לא ממפעלותיו הנמרצים של גבאי, הנידון כאן אומנם כאיש רב פעלים שכוחו וגבורתו מלאים את כל אוקריאנה, לא מהזיהוי הזריז והנרעש של הקבר, כפי שנעשה על-ידו ואף לא ממצאיהם של חוקרים יהודיים מאוניברסיטת פטרבורג (“שהרי גוי פשוט לא יצליח להעיד על כך”) ואף לא מן האפשרות שלפני כארבעים שנה נמצאה במקום “מצבה אותנטית” של המנוח האמור מבלי שנשמע אודותיה. (אפשרות זו דווקא מסתברת למדי כפי שיתברר בהמשך).

תהא אשר תהיה זהותו של הקבור שם, הנה אין ספק כי תולדותיו של המנוחתו עדן שזורות ואחוזות בק”ק מז’יבוז’ ובנכדו המשונה בעליל של הבעל שם טוב. יתירה מזאת, על-פי עדות שיקשה לפטור אותה באותה קלילות מבודחת שבה נדחים ענייני הקבר, הנה אחריתו של הבדחן לא הייתה מבדחת כלל ופטירתו לא הייתה טבעית ובשיבה טובה כמצופה מרוחם האידישקייטית לעייפה של הדיבורים המרפדים את דמותו. שכן לפי עדות המובאת מעטו של המשכיל הנודע אברהם דב גוטלובר, והמתמקדת בדמותו של אותו צדיק חסידי – רבי ברוך ממזיזובז’ שהיה פטרונו של הבדחן, היו נסיבות פטירתו של הלץ בעייתיות ביותר בלשון המעטה ומחייבות חקירה היסטורית דחופה – לא פחות מענייני שיקום הקבר (שלדעת המומחה לחסידות כלל אינו שייך למנוח). למען האמת דומה כי בטרם תשופץ מצבתו, מן הראוי היה לנצל את ההזדמנות של ההגעה אל הציון הקדוש, כדי לערוך שם את החקירה המשטרתית המתבקשת בעניין מותו ושמא הריגתו ורציחתו של צבי המכונה הרשלה אוסטרופולר. וחקירה זו צריכה לכלול את תנאי העסקתו הקבלנית הנצלנית והמבישה ואת אישיותו של המעסיק. גוטלובר היה רחוק מכלל התפעלות מדמותו של נכד הבעש”ט שנודע כאיש ריב ומדון, רודף כבוד, אך נתון להתקפים של חמת זעם ומלנכוליה קשה ונחשב לאדם הרחוק ממעלת הרוחניות שאפיינה את זקנו.

העדות המרכזית

העד הראשי מטעם התביעה במשפט הרצח של החסיד צבי הרשיל, הוא המשכיל גוטלובר, המגולל מעשה נורא מסוים תחת הכותר ‘זכרונות מימי נעורי’, בספרו האוטוביוגרפי זיכרונות ומסעות. למען הגילוי הנאות ראוי לציין כי מחמת משכילותו האנטי-חסידית המסוימת, גוטלובר ראוי להיחשב כעד עוין, מוטה מראש. מגמה זו ניכרת כבר בבירור נסיבות לידתו של החשוד המרכזי ברצח, הלוא הוא הצדיק בעל הייחוס העצום, ר’ ברוך – נכד הבעש”ט, המכונה רבי ברוכיל ממיז’יבוז’. העד מטעם התביעה מלעיג על ברוכיל זה עוד טרם ביאתו לעולם ונועץ סיכות בזקנו הנודע – הבעל שם טוב, על כי עם כל סגולותיו העל-טבעיות הבדוקות והמסוגלות וכוחותיו המאגיים המופלגים, שהקנו לו את שמו, לא עלה בידו להמציא תרופה לריפוי עקרותה של אודיל בתו. “ולא הושיעה לה זרוע אביה הנוטה כדוק שמים בכוחו ומעביר מלאכים מכיסאותם, מושיב שדים בייתה ומוציאם אסורים”. מה שלא עלה בידי המקובל המעשי המופלא, עלה כנראה בידי חסיד יחפן שזכה לנעליים מתנת הצדקת העקרה והבטיח לה בתמורה כי תזכה לבן זכר.

הנה כי כן זכתה אודיל לבן יקיר ובהיותה אסירת תודה לרחמי שמיים, קראתו ברוך והלה התגלגל מטולטשין למז’יבוז’, שבלשונו הצולפנית של המחבר היא מכונה ‘רומא של החסידים’, משל היה ברוכיל זה, הכס הקדוש, להבדיל. הצדיק יורש-העצר מתואר מן הפרספקטיבה המשכילית הביקורתית והמושחזת כרודן בטלן, בור ומושחת. גוטלובר כמו תופר לברוכיל תיק אישי הולם האמור להכין את הקורא לקראת ההרשעה באחריות לפשע מדרגה ראשונה. (“נתגדל על ברכי הבטלה, לא קרא ולא שנה ולא למד, לא הגה ברוחו ולא חשב בשכלו, לא ידע לא תורה ולא דרך ארץ, לא מצב עמו ולא הכרח תיקונם… לא דווה ליבו על השחתתם ולא ראה את הנולד”). ושוב למען הגילוי הנאות והאיזון המתבקש בציר סנגוריה-קטיגוריה ובציר המקביל – חסידות-השכלה, מוכרחים להודות לתועלת הקוראים היותר נבונים, כי כשם שהעד מר גוטלובר מוטה ועוין מראש כנגד החשוד המרכזי – ברוכיל, כך ברוכיל זה נחשב לצדיק חסידי רודני ובעייתי במיוחד, בן הדור השלישי לבעש”ט ומכאן גם מי שתואר כסמן של שקיעת מוסד הצדיקות והתנוונותו. ברוכיל (מקצת בדומה לבאבות מסוימות בעיירות פיתוח דרומיות, המצויות בקשרים אמיצים בציר הון-שלטון-טייקונים מגולחים ואיילי תקשורת מסופרים למשעי) נהפך לסמלה של דקדנטיות חסידית המבוססת על שלטון עובר בירושה משפחתית, על צבירת ממון ועל משיכה יתירה לטיפת יין שרופה. “ותהי ראשית מלאכתו לנסוע מעיר לעיר לאסוף כחול כסף, וכל המרבה לתת הרים כסאו” (רוצה לומר סידר לו מושב נאה בבית-הכנסת בחגים ועשה לו כבוד כנדרש). “וילך הלוך ונסוע בצבים ובכרכרות כשר גדול” (רוצה להגיד רכש רכב שטח יוקרתי עם נהג פרטי צמוד, בר מסתובב ואביזרים). “והיה חוגג כל ימי חייו במשתה יין וכרים מצאן, ויהי כל האנשים ההולכים בנתיבותיו שיכורים, הלומי יין והולכי בטל, ויקראו גם הם את שמם חסידים”. (רוצה לספר שהיה מבלה בהילולות ובהשקות של יקבי בוטיק עם כל מיני ידוענים ומתחסדים).

העלייה המואצת ברמת החיים של ברוכיל, בן הדור השלישי לצדיקות המתמסדת שאיימה לחצות בתאוצה את סף הניוון הגמור, הביאה לאימוץ סממני יוקרה של פמליה מלכותית. החצר הראוותנית רצתה להתחפש לארמון וברוכיל קלט כי כדי להקים חצר מועשרת של רוזנים גויים בסטייל הולם מן ההכרח ללהק אותה בליצן חצר מקצועי. כאן, כבוד בית-המשפט, מתרחשת ההתקשרות הטראגית בין הנאשם, קרי הצדיק ברוכיל, לבין הקורבן המנוח, מר צבי הירשיל. “ויהי לו איש אחד… הירשיל אוסטרפוליר… ערום ובעל מזימות ובקי בהטיית לב הצדיק מיגון לשמח ומכעס לשחוק”. וזאת לדעת; הצדיק הנאשם  -ברוכיל איש האלוקים הקדוש, נודע כבעל תיק מסיום במחלקה לבריאות הנפש, העומד בסימן התקפים בלתי צפויים של התפרצויות זעם מלווים בדפרסיה. על רקע זה הועסק צבי הירשיל כמעין מאמן אישי להקלת העידנא דריתחא של הצדיק הדיכאוני העצבן, בסיוע מילתא דבדיחותא מזדמנת. הירשיל היה איפוא שילוב ביתי חצרני זמין של קאוצ’ר, תרפיסט לעת מצוא, שרינק קומי, סטנדאפיסט, ליצן רפואי מתנדב ופרוזאק. ועם זאת נראה כי אליבא דאמת לא היה בחזקת חסיד גדול ומאמין אדוק במיוחד בגדולתו של הצדיק ברוכיל ומתוך כך החל הלץ הבדחן גולש אל זירת ניקוי הראש המסוכנת של הסאטירוקון וככל הנראה אף חצה את הקווים המתונים יחסית במרחק שסומן בידי סאטירת מיין-סטרים ישראלית מסדר גודל קישון את סידון. מסתבר שזה האיש הירשיל נטה לאי אלו החלקות, יציאות ופליטות מילוליות “ופעמים הרבה אמר לו [הירישיל לברוכיל, א.ש, כבוד בית-המשפט] ורמז לו על דרכיו המקולקלים, במסווה הליצנות והשחוק”.

כאן מתבקש העד מטעם התביעה לקצר ופה בדיוק מגעת הסצנה המכרעת במשפט הרצח המושהה בתכלית הנוכחי; “עד שפעם אחת הרשה לעצמו [הירשיל] להראות לו [ברוכיל] תרמיתו בדרך היתול מלובש באיזה סיפור”. איננו יודעים מה היה הטריגר, בוא נאמר, ליציאה הוורבלית המסוכנת של צבי הירשיל, כשם שאיננו יודעים על בסיס חומר החקירות שהועבר מטעם הפרקליטות לתביעה, מה בדיוק היה הנרטיב שבו הולבשה המחאה בשיח המתמשך בין שתי הנפשות הפועלות. אך אנו יודעים כי הנאשם, מר ברוכיל, הגיב לא טוב, רוצה לומר הסיפור הזיק לו לבריאות ולאיזון הנפשי הרופף בלאו הכי, העלה לו את הסעיף והחמיר לו את השריטה שכבר הייתה מקובעת בנפשו. על-אף נוסח הפתיחה של עדות גוטלובר, ממנה עולה כי הצדיק לא הצטיין בהישגים אינטלקטואליים, בחריפות (זולת התמכרות ליי”ש) או בצדיקות יתירה, הנה טיפש גמור הוא לא היה והייתה לו דרך משלו, אינטואיטיבית ככל הנראה, להבין בדיחה. ראו זה פלא; “והצדיק הבין… וייחר לו, וייצו גם הוא בשחוק וקלות-ראש להוציא את הבדחן הזה מן הבית”.

וכאן אנו מגיעים למערכה המכרעת, כבוד בית-המשפט (אני מבקש שקט וריכוז באולם), כלומר לסצנת הרצח כתוצאה מצירוף מקולקל של  מילתא דבדיחותא ועידנא דרתיחא שלא עלו יפה. מסתבר אם כן שברוכיל המתלקח, נכד הבעל שם טוב, לא ממש הסתפק בשילוחו של הלץ שהפסיק לבדח אותו, לכל הרוחות והשדים, אלא כפי ששריטות כאלו עלולות להתפתח לפעמים, הוא ציווה להשליכו מכל המדרגות (בכיוון למטה) ואולי גם להפעיל לחץ גופני מתון על עצמותיו ולשנות לו אגב אורחא מעט את הצורה. מן הראוי להדגיש כי אין מדובר כאן חלילה ברצח בכוונה תחילה ואף לא חס ושלום בקטילה ישירה, אלא ככל הנראה, בהשתלשלות עניינים מצערת, שבעיצומה הצדיק, שכבר היה מצויד כל צרכו בתיק טיפולי פסיכיאטרי עשיר (כעולה משורה של עדויות אופי וכמסתמא מעדותו של עד התביעה הראשי, מר גוטלובר, הפוטר למעשה מבלי משים את ההגנה מהבאת עד מומחה מטעם המרפאה לבריאות הנפש במז’יבוז’) הורה לכמה משמשיו היותר בריאים – לסייע למנוח לפנות את עצמו בזריזות במעקה המדרגות “ולהדפו ממעלות הבית מאיגרא רמא” (ושמא “מגג גבוה” כהערתו המיותרת של המהדיר). מכל מקום מדובר כאמור בצדיק ידוע שהרבה לתרום כזכור למען הקהילה ובאישיות חמה, אוהבת ישראל, אף כי סמכותית וכריזמאטית, הבאה ממשפחה בעלת ייחוס שמן המעלה הראשונה, כבוד בית-המשפט. עסקינן בדמות מנהיגותית, ואכן על רקע זה לא יפלא כי נמצאו חסידים שבאותו הרף עין של התלהטות הרוחות הקרוב לאובדן שליטה רגעי, הזדרזו למלא כמיטב יכולתם את מצוות רבם ולסייע למנוח, שנטה לטיפה המרה, ברדתו במורד המדרגות. “ויעשו חסידים כן, וצבי מאוסטרופולי חלה ימים רבים ומת בעניין רע”.

מדוח הבדיקה הפתולוגית, כפי שהוגש על-ידי המכון באבו-כביר, עולה כי כתוצאה מירידה פזיזה בחדר המדרגות ביציאה מחצר הצדיק, איבד המנוח את שיווי המשקל ואפשר שהחליק וככל הנראה נחבל קשות באזור בית-החזה ועמוד-השדרה ושמא המפרקת; “כי נתפרקו חוליותיו בנפלו ולא נרפא מחוליו”. עדותו של המשכיל העוין, מר גוטלובר נחתמת במילים המפויסות; “אלה תולדות מידותיו הקדושות של הצדיק ר’ ברוכיל נכד הבעש”ט ויושב על כסאו ברומא של החסידים”.

כאן מבקש העד מטעם התביעה להוסיף עוד דברים שיש בהם כדי להוות עדות אופי משחירה ביחס לטיבו של הנאשם (“אין בו הרגשת טוב…” ועוד), אבל אני בסיוע שמש בית-המשפט, הביטחון והסדרנים, מהסים אותו.

מסקנות וועדת החקירה

מערכת היחסים המתוחה בין הצדיק העצבן לחסיד הבדחן, קרי בין ר’ ברוך למנוח עמדה בסימן של תחרות ומתיחות מסלימה והולכת. רוצה לומר שניים אלה התחרו זה בזה וביקשו להתהפך איש ביריבו וכשם שהבדחן מערער בחידודיו על שלטונו של הרודן החסידי וחותר תחת כיסאו, כך הצדיק מבקש להפוך בעצמו לשוטה ומתוך כך להתגדל לכלל נביא בעידן שהנבואה פסה ממנו. והנה תחרות סמויה זו, שעשויה להיות אף בלתי מודעת מבחינת הנפשות הנסערות הפועלות, הגיעה ככל הנראה לכלל עימות אלים, לפחות לפי גרסתו של המשכיל גוטלובר.  (גוטלובר, זיכרונות ומסעות, מהדורת ראובן גולדברג, עמ’ 166-164)

הרשלה בדחנו הנודע לתהילת ההלצה של ר’ ברוך, לא היה בחזקת תופעה יוצאת דופן בחצרות הצדיקים שהתהדרו בגדולה מלכותית ומוסד דומה התקיים בחצרו של ר’ ישראל מרוז’ין, שנוסף על תזמורת מיוחדת ומנקה אבק וותיק ומיוחד, המופקד על טיטוא האבנים המשמשות מדרך רגלו של הצדיק, היו לו ליצנים ובדחנים בראשותו של ר’ יוסף באומל המכונה יוסל ברודער [מברוד] וכן יוסל ז’ופ או צ’ופ. כיוצא הזה נמצאו בדחנים בחצרותיהם של ר’ אברהם יעקב מסדיגורה, ר’ דוד מטאלנה ור’ מרדכי שרגא מהוסיטין שהשתבח אפילו בבדחן ננס בשם ר’ יודלי מסקלאט.

אך אם נשוב לעדות המרשיעה האמורה, כי אז עולה שעסקינן בהוצאתו להורג של השוטה בידי הצדיק, המבוצעת בידי עדת החסידים המחסלת, ככל הנראה בעיצומה של התפרצות זעם בלתי נשלטת הפוקדת את ר’ ברוך והידועה מן הריתמוס ההתנהגותי הכללי שלו. יוצא איפוא כי מי שאמור היה לתפקד כתראפיסט המקל על דיכאונו וזעמו של הצדיק הלוקה בנפשו, הפך שלא בטובתו מטרה לחמתו הבלתי נשלטת ושילם על כך בחייו וקרוב לוודאי כי הלך לעולמו בעונת החמה שאז נתגברה כרגיל חמתו של פטרונו.

כנגד המשכיל הרואה במקרה המצער כלי אפשרי לניגוחה של החסידות, מעדיפה מרבית ההיסטוריוגרפיה היהודית להתרפק על בדיחותיו של המומת המתוארך לאחרית המחצית השנייה של המאה ה-18. ואולם מזווית אחרת ניתן לומר כי קיים בכל זאת פער מציק בין ט’ קבין אידישקייט רווי נוסטלגיה עיירתית מתקתקת המומטרת על דמותו של הבדחן, לבין האפשרות הבלתי ניתנת להכחשה כי נסיבות פרידתו מן העולם כוללות למעשה אקט של התנקשות בחייו, אם ינוסחו הדברים בלשון מתונה. דומה כי ככל שמתחזק החשד בדבר מעשה נורא כלשהו הכרוך באחריתו של הרשלה, מעשה שיש בו דבר מה מזעזע בעליל ברמה המוסרית בלבה של החצר החסידית הנחשבת, כך מתגבר הצורך לעטוף עוד יותר את הדמות ואת הסתלקותה בכל מיני תופינים ומעשי מרקחה, פרי הווי חסידי שוקק חיים ומשעשע, מלא עבודה שבגוף ושמחה שבלב. נראה כאילו הדגשתו של הווי זה כאתוס של לכידות אמורה לחזק – לא רק את חצרו של הרבי ברוך ממז’יבוז’, ולא את חסידות הבעש”ט לבדה, אלא את הדת היהודית ואת הסולידריות הפנימית של היהדות כולה שעתה היא בבחינת הנכדים המאזינים לסיפור מחמם הלב.

על רקע זה התפתחו כנראה מסורות, אגדות, בדיחות וטקסים של לצון שהיוו חלק מאותו מנגנון הדחקה, כגון הסיפור לפיו בעת קבורתו של הרשלה נטל הרבי ברוכיל יי”ש ויצק אותו אל תלולית העפר בקוראו ברוב רגש; “זאל ער זיין פריילאך דארט אויך”, שפירושו, בעקבות איוב ג, כב,  “השמחים אלי גיל, ישישו כי ימצאו קבר”.

יציקת השיכר אל הקבר עשויה להוות אקט סימבולי, המכיל הודאה סמויה ברציחתו של הנקבר, לצד ניסיון לרצותו ומאמץ לעטוף את הרצח בהמרת הדם ליין ובהשתכרות קבוצתית. משל אמר הצדיק לחסידים; הנה גופו של אותו האיש, הבה נשתה בצוותא חדא את דמו וירווח לנו.

בשיחה הבהרה דחופה עם העד המומחה לחסידות, הפרופ’ אסף, אנו מסכמים כי תיק הרצח טעון עוד בירורים נוספים בטרם יועלו עצמות הקורבן לקבורה מחודשת בארץ הקודש לצד חכמי חלם. אסף נוטה להטיל ספק בעדותו של המשכיל המרשיע שהיה בכלל בחזקת קטין בשעה שהתרחש המעשה הנורא ואין בדבריו עדות ישירה ועם זאת אינו פוסל את האפשרות שאישיותו המופרעת של הצדיק העצבן כללה אלימות גופנית בוטה.

בשיחת בירור בהולה עם הרב גבאי, המופקד בין היתר על העברת שמות לתפילה ב’מוקד הישועות’, אומר החסיד כי אינו מכיר את הפרופסור, וממילא גם לא גלש לבולגו. את הקבר זיהה ע”פ עדות החוקרים הרוסים והמנוח נפטר מצער אחר שהצדיק “הקפיד עליו”, אך לא הרביץ לו. (“אנחנו האשכנזים לא מרביצים”).

בניגוד לעולה ממאמרו המעניין של אסף, אני סבור כי אין לבטל על הסף את המסורות שעליהן התבססה הויקיפדיה, הנוטות לייחס להרשלה מעלה קבלית מסוימת, בנוסף להילת הבדחנות. להבדיל מהמאמר המלומד, הנה ההתרשמות העולה לעניות דעתי היא כי יש לזיהוי הקבר הנוכחי ביסוס מסורתי מתועד במקורות (וראה; שרמן, הרשלה אוסטרופולר, אמצאותיו ותעלוליו, במבוא) ולפיכך ראוי הרשלה לזכות לפולחן קדושים באתר זה לא פחות מהצדיק העצבן הסמוך ועם זאת דומה כי השתטחויות הקבר המאומצות הללו מכסות על קליפה עבה של הדחקה ורגשי אשמה.

נספח :

הרשלה והרב ברוך ממז’יבוז’ ,ציירה בינה גבירץ.

 סיפור מותו של הרשלה כפי שהוא מתואר בספרו של יצחק הרצברג “הרשלה מאוסטרופולי ” שונה מאוד מהתיאור ההיסטורי שהעלה כאן שלפיו לרב ברוך ממזיבוז’ הייתה יד ורגל בקיצור חיי הבדחן.

הנה הגירסה הרומנטית על מותו של הרשלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וראו גם

הרשלה בויקיפדיה

דוד אסף על קברו של הרשלה מאוסטרופולי

הרב ברוך ממז’יבוז’ בויקיפדיה

הרשלה מאוסטרופולר בגירסת משה ליפשיץ- מאמר מאת אלישע פורת  

 

מטבע רשמית מ-2008.

 

3 תגובות

  1. לדעתי יש סיבה לחשוד בסיפור, שכן הוא מזכיר את סיפורי שאול ודוד.
    ההשכלה, שאימצה מתחילתה דגם הומוריסטי סטירי (דוגמה מצוינת לכך היא יוסף פרל), נוח לה אולי להיתלות בדמות כמו הרשלי כ’דוד’ שלה.

  2. בנו או נכדו של רבי שמשון מאוסטרופולי גדול בתורה ובקבלה שהוא עצמו צאצאו של אחיו של המהר”ל מפראג צאצא של גדולי עולם היהודי רבי יצחק מברדיצ’ב צאצאו של רש”י רבי שלמה יצחקי מפאיז צאצא של הגאון מוילנא צאצא של חנינא בוסתנאי צאצא של הילל הזקן צאצא ישיר של שלמה המלך בנו של דוד המלך ובת -שבע ודוד בן ישי נינם של רות המואביה נסיכה -בתו של מלך מואב ובועז -הרשלה עצמו היה רב של ממש גדול בתורה ובקבלה מבריק בגאונותו ( חכם גדול שנאלץ בגלל העוני הרב שהיה אז בגלות של מזרח אירופה לעבוד כקצב ) שרק הוא יכול היה להתמודד עם הגדולים בחכמים שלנו ומצד השני להתמודד בגויים דורשי רעתנו הוא היה צוחק מהם בעקיצותיו הוא למעשה המציא את מה שניקרא היום ההומור היהודי – עליו מבוסס כל ההומור דהיום של העולם המערבי ( גם על פי סידרת תחקיר של הטלויזיה הבריטית ה BBC) לדעת להעביר מסר עוקצני באמצעות לכאורה אמירה מצחיקה על עצמך . אני ומשפחתי צאצאים ישרים שלו כדי לדעת יותר תכנסו :http://onegshabbat.blogspot.co.il/2011/09/blog-post_19.html
    אלה שהרסו את מצבתו של צאצא של גדולי הגאונים ביהדות וצאצא של שלמה ודוד המלך לא יסולח להם – צריכים הם קודם להוציא מכספם ולשקם את המצבה. אגב הוא נירצח על ידי רבי ברוך ממז’יבוש – שהיה חולה במאנייה דיפרסייה לכן הוא הזמין את הרשלה אליו כדי לעודדו – ויום אחד שלא הבין את הדיחותיו של הרשלה פקד על תלמידיו לזרוק אותו מכל המדרגות והא נפל שבר את צלעותיו ואחרי 3 ימים מת – רצח ברשות תורה שרבי ברוך הסתיר מהשילטונות .

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה − 7 =