תיק מנור או "חרסינת לבבי" – יהודה ויזן על דורי מנור

יהודה ויזן על 'אמצע הבשר' בפרט ועל דורי מנור בכלל.

מתוך: 'דחק', כתב עת לספרות טובה. כרך ב', אפריל 2012. עמ' 507-528

מצד אחד, דורי מנור הוא ככל הנראה הדמות הבכירה והמעוטרת ביותר בדור השירה החדש. פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2007), פרס טשרניחובסקי לתרגום (2008), פרס לעריכה ספרותית של משרד התרבות (2011), שני כתבי עת, שני ספרי שירה, ליברית, תכנית רדיו, כ-15 ספרי תרגום ומהדורת "כל-כתבי" גדולה ומהודרת, בכריכה קשה ומבריקה, ב'מוסד ביאליק', בצירוף אחרית דבר בת 100 עמ' מאת דן מירון (2012) – וכל זה בטרם מלאו לו ארבעים ושניים אביבים. והזרוע עוד נטויה.

מצד שני שיריו של מנור.

צד אחד

אבקש לציין כבר בפתח הדברים: דורי מנור ראוי לכל אחד מן הפרסים בהם זכה. פועלו הספרותי, שעל כל גווניו הוא מופת של חריצות ומסירות, ראוי גם ראוי לפרס ראש הממשלה. גם בפרס טשרניחובסקי לתרגום, בו זכה אמנם בטרם עת, היה לבטח זוכה מתי שהוא – ולפיכך טוב שזכה כבר עכשיו, בבחינת 'נטפח אפוא את בנינו הטובים' (איני אוהד של תרגומי מנור, אך זוהי איוולת לבטלם או אף להתעלם מאיכויותיהם הרבות וחשיבותם). גם הפרס על עריכה ספרותית של משרד התרבות, על אף המחדלים הפנימיים שליווהו, הוענק למנור בצדק רב. 'הו!' כתב העת שבעריכתו, על כל מגרעותיו, הוא בכל זאת כתב-עת מאתגר, רציני, ולמעלה מכל הכרחי. 'הו!' זו פוזיציה, ופוזיציה, בימינו, היא לא עניין של מה בכך; ההבנה כי יש צורך בהול בשינוי נוסח, והעוז והנכונות להציעו, להתפלפל ולפעול בעבורו, הם הישגים כשלעצמם. וכל הקרדיט לעורך.

צד שני [א]

אבקש לציין כבר בפתח הדברים: דורי מנור אינו משורר.

יסלח לי הקורא על נחרצות האמירה. אולם לדור שלי אין פריבילגיה (לפי שעה) לעסוק בפרשנות או בספרות יפה. זהו אינה תפקידה של הביקורת כיום. ביקורת הספרות נדחקה למצב המותיר לה ברירה אחת ויחידה, להוות משקל נגד למנגנוני היח"צ, לרשתות הספרים, לאקדמיזם של הספרות ולביקורת העיתונאית המנוונת. תפקידה של הביקורת כיום, הוא בפשטות, "לשים את הדברים בפרופורציה". זה הכל.

ייתכן שהקביעה כי דורי מנור אינו משורר, גורפת מדי, אפשר שאני חוטא לאחדות משורותיו (שורות, לא שירים), אולם בכדי לאזן את מאזני הצדק, במקרה של מנור, ולו במעט, אין לי אלא להתיישב על המאזניים בעצמי.

את המהלך הפואטי שביקש מנור להוביל בשירה העברית, תקפו, ביקרו והיטיבו לנתח מכל הכיוונים, גדולים וטובים ממני. שמעון זנדבנק, נציג בכיר של דור המדינה, שלף במאמרו 'חירוף נפש סלאבי' (הארץ, 2005) את הביקורת האנגלוסכסית הקלאסית הישנה והטובה כנגד שליטתם של חוקי המטרונום והשכלתנות, ואילו אריאל הירשפלד במאמרו הידוע 'נרקיס כדחליל' (הארץ, 2005) עמד, באופן חריף למדי, על המימד הריאקציונרי שבכתב העת ועל תחושת הדה ז'ה וו שמלווה את המהלך: "זוהי תשוקה למרד אדיפאלי על ידי אנשים שנאמנותם לדמויות האב הרוחניות שלהם היא גמורה ואף מתרפסת. המניע אותה היא שנאה ומיאוס ומקורם בכעס גדול על נתן זך ומה שאמר על דמות האב האמיתית של הדור – אלתרמן". על בעייתיותה של "האופצייה הקלאסית"[1] שהציע מנור, עמד, גם אם באופן חלקי בלבד, אסף ענברי במאמרו "שירי ילדים" (מעריב, 2005) כשסיכם זאת כך: "תשכחו מעלילות גלגמש, מהומרוס, מאייסכילוס, מהמהבהראטה, מוירגיליוס, משירת רולאן, מדאנטה ומהלדרלין; תשכחו מתהילים, משיר השירים, מאיוב, מאיכה, משירת הנביאים, מפיוטי בית הכנסת, מיהודה הלוי ומאבן גבירול: ה'קלאסיקה' נמתחת בין בודלר לאלתרמן, בין 1837 ל-1938, על פי קיצור תולדות הזמן של מנור וחבריו."

אך כל אלו הם היסטוריה.

שבע שנים שלמות חלפו מאז. ו-'הו!' עוד כאן, מנור עומד בסימן פריחה, הדיון הפואטי (שמעולם לא היה דיון של ממש) דעך ושכך – וכל השאר פרסים.

לפני מספר חודשים, עם צאת תרגומו של מנור ל'בית הקברות הימי' מאת פול ואלרי, החל להבשיל מהלך שנרקם מזה מספר שנים: הכתרתו של דורי מנור כקאנון השירי החדש. "הופעתו [של 'בית הקברות הימי'] היא מאורע ספרותי שאינו נופל בחשיבותו מזו של הופעת יצירת המקור השירית המשובחת ביותר"[2] כתב דן מירון בגב הספר בעודו ממיר תרגום במקור. מירון היטיב לזהות (את הברור מאליו) כי הצד החזק של מנור הוא תרגומיו, ועל רקע הריק הכללי של ספרותינו, גמר בדעתו כי די באלו כדי להכתירו גם בכתר השירה, בעודו מכריז (בהרצאה שהעניק לרגל צאת הספר) כי "השפה העברית בת שלושת אלפים השנים", נעמדת על רגליה לנוכח תרגומו החדש של מנור ואומרת "הא! משהו שלא עשיתי והיום אני עושה. ועל זה אנו צריכים להיות אסירי תודה מקרב לב לדורי מנור". אך במערכת היחסים בין מנור לשפה העברית אסירת התודה, נעסוק בהמשך.

את הניסיון להכתיר את מנור כרב-מג של שירה על בסיס תרגומיו, יש אמנם לגנות בכל תוקף בשל המשמעות ובשל הוויתור שנושא עימו מהלך שכזה. מצד שני, הואיל וזה המהלך היחיד האפשרי בעבור המבקשים להכתיר את מנור, ניתן בהחלט להבינו (גם אם כי כצעד נואש), כמו גם לשקול אותו בכובד ראש במסגרת הדיון על מעמד המתרגם ועל מקום התרגום ביחס למקור.  Make it you.Make it new. וכו'.

למרבה הצער, מה שהחל מסתמן כקו רעיוני שניתן להתווכח על טיבו, נזנח במהרה לטובת ההכרזה המפוצצת הבאה: "מבחינה איכותית [...] שירתו של מנור היא לא פחות מ'מושלמת'", המופיעה על גב הסרקופג של מנור 'אמצע הבשר'.

הקורא החד לבטח מצא עצמו משתהה על שלוש הנקודות המפרידות בין המילה "איכותית" ובין "שירתו של מנור". קשה שלא לתהות, מה נשמט? איזה תעלול עריכתי עולל העורך בהדביקו את שני אלו יחדיו, ומניין ניתק את הדברים? התשובה לכך מופיעה במלואה בעמ' 238 של הספר, בפתח מסתו של מירון 'הפרח הנעדר מן הזרים':

"ומבחינת האיכות? – להערכת ההישג שהושג בשירת מנור, ולסימון מקומה במרחב היצירה השירית הישראלית העכשווית על פי הערכה זו, אגיע במהלך דברי ובעיקר בסיכומם, ואולם המושג איכות אינו מורה אך ורק על רמת הישג ומידת ערך. האיכות קשורה ב'איך' השירי, היינו האמצעים ובדרכי ההתנהלות השירית שבסיועם מממש המשורר בשיריו ניסיון חיים מסוים והבנה או פירוש מסוימים של המציאות הנובעים ממנו. כך מצביע המושג גם על איכות הקודמת להערכה ומשמשת לה תנאי; איכות המכילה בתוכה את כלל מרכיבי ה'איך', שבכוחם נהפך חזון שירי לשירה כתובה. מבחינה 'איכותית' זו, לא רק מותר אלא גם הכרחי לומר על שירת מנור כבר עתה, בפתיחת הדברים, שהיא לא פחות 'ממושלמת'"  

מי שחשב לרגע, למקרא משפט השבח שנגזר והודפס על גבי הכריכה, כי סלקה דעתו של מירון קשישא, טעה גם טעה. בחינת המשפט בתוך קונטקסט מלמדת אותנו כי מירון חד מתמיד ומודע לכל מילה ומילה, זהו תרגיל אקרובאטי מדרגת קושי 9, ליפוף, סיבוב וגלגלון לאחור. דברי שבח שכולם הסתייגות אחת גדולה (ומלאת מירכאות:"איכותית", "מושלמת"), המלמדים בסופו של דבר את מה שכולנו ידענו: דורי מנור הוא טכנאי. זהו ניסיון קלוש ליישר קו עם מחשבת ה'איך' של מנור, המבכרת צורה על פני תוכן.

אולם בטרם אעסוק בשירת מנור, אאלץ להתעכב על מספר נקודות במסתו של מירון:

א) מלאכותיות ההמלכה. עד כמה שנוגע הדבר לשירה העברית בעשרים השנים האחרונות, מירון הוא קושר כתרים מקצועי. אגי משעול, חמוטל בר יוסף, רחל חלפי ואבנר טריינין הן רק דוגמאות אחדות למי שזכו להימשח על ידו באחרונה. אך דורי מנור הוא מקרה יוצא דופן, שכן מדובר במשורר הצעיר הראשון שזוכה לברכת מירון. ברכה, שהיא רובה ככולה, כתמיד אצל מירון, תוצר של תחשיב פוליטי פנים-ספרותי מדוקדק.

ב) ה'איך'. אני צופה כי יום יובא ומסתו של מירון על מנור, תשמש דוגמא מאלפת לשפל שאליו דרדרה האקדמיה את הדיון הספרותי. זו הצורה הירודה ביותר שבה ניתן לדבר על ספרות. אדגים את דברי:

"צבעיה הזוהרים של התשוקה-הפריחה משתלהבים על גבי הרקע הניגודי של האפלולית של שעת בין הערביים ללילה. השיר קרב לסיומו בתפילה המבליטה את הניגוד החריף בין הצבעים: 'אבינו המשחים את העפר, / עשה אותי אדם כחול צהוב.' הגוון השחום של העפר מציין בשירי מנור בקביעות את המוות המפורר את איברי האדם"

או

"כך נחשפת בהתייחסות הזאת בבירור גם הנטייה לאינסטרומנטליזציה של הזולת, ה'החפצה' שלו, כפי שמעידה הקביעה: 'כאופה המקמח / בזרוע בטוחה את הבצק ואת נשמת / הלחם, אני לש את איבריך ונשמט / בכח לכבשן הזה.' המטפוריקה האינסטרומנטאלית, המציגה את האהוב כדבר מאכל (אמנם בעל נשמה), לחם הנאפה בכבשן התשוקה, מדברת בעד עצמה."

או

"לא במקרה עוברת כאן המטאפוריקה ה'חידתית' ממשקה לדבר מאכל. המשקה (התשוקה) חם ומעורר רצון לשתות; לעומתו המאכל (מימוש התשוקה) נעשה דוחה כסלט ששהה ברטביו למעלה מן המידה."

או

"כל כך קצרה הדרך מ / הערלות אל המילה / וכה קצר וכה דומה /אגוז המוות לעורלה. למרות ניקוד המילה בדגש בלמ"ד, יש לקרוא אותה בשני מובניה – מלשון מילול ומלשון מול, היינו לא רק כ'מילּה' אלא גם כ'מילה'."

או

"ההתמקדות הכמעט בלעדית של מנור בהומוארוטי ובהומוסקסואלי … יכולה לעורר רתיעה אתית אמינה במסגרת רוחנית זאת או אחרת (למשל, מסגרת של דת הפוסלת קשר מיני שלא על מנת להבטיח את המשך הקיום של המין האנושי)."

מה מסמל הגוון השחום? האהוב כדבר מאכל… לחם הנאפה בכבשן התשוקה… המילה היא גם מילה… וכו'. אני מעט נבוך להעלות זאת על הדף, אך דומני כי האופן בו כותב מירון על שירה, מזכיר בעיקר מורה לספרות בבית ספר יסודי. "למה התכוון המשורר ילדים?… כל הכבוד דן, הצבע הכחול מסמל את העצבות… ומי יכול לומר, מה מסמל משכב זכר?" וכו'.[3]

תופעה נוספת, ומדהימה לא פחות, היא הכמות הבלתי סבירה של חומרי מילוי, הגדרות לקסיקליות וצרופים שגורים המתפיחים את המסה של מירון למימדיה המפלצתיים. שוב, אדגים את דברי:

"הסונט מעצם טבעו הז'אנרי, ובעיקר בתבניתו זו המפצלת אותו לשני חלקים כמעט שווים, שמונה ושישה טורים, הוא צורה דחוסה, המבקשת לא להחזיק במועט את המרובה, אלא גם להתיך חיוויים מנוגדים לאמירה אחדותית, ובדרך זו להבליע ריגושים ותיאור מצבים הטרוגניים ברעיון מלכד. הז'אנר הסונטי כשהוא לעצמו מייצג אפוא דוגמא למונומנטאליות המתגברת על הזערת הממדים, חתירה לגדולה באמצעות הקוטן."

או

"טורי השיר עודם טורים של הקסאמטר יאמבי, אבל התכונה האלקסנדרינית נעלה יחד עם הצזורה הממוקדת בנקודת האמצע של הטורים"

או

"'לא מצאת כוח? תתבצר על הסיפון—-/ עמוד ביפיך, עמוד בעלומיך / עמוד בנפשך. בפיך. בשמיך. / עמוד בפריחתך. שא למועדיך.' שוב דרושה למנור האנפורה, הפעם משולשת (האנפורה, הגמינציו והאוקסימורון הם עמודי התווך של הרטוריקה שלו), אותה גלולה רטורית מעוררת וממריצה, כדי להעמיד את המובלעת האנושית ההומוארוטית במקומה הייחודי"

באותה מידה יכולנו לפגוש בשורות מסוג זה בלקסיקון המונחים של ע. אוכמני או בכתבי עת המוקדשים לחקר הפרוזודיה. דומה כי למירון אין מה לכתוב על שירת מנור, כי אין מה לכתוב על שירת מנור, כי אין שירת מנור. ולפיכך, הוא מכבס עוד ועוד מילים (מלשון מילול ולא מלשון מול). זה, פחות או יותר, באשר ל'איך' של מירון.

ג) המצב ההומוארוטי. לדידו של מירון זהו הבסיס לשירת מנור: "מהי אפוא נקודת המוצא שממנה נמשכים והולכים קווי התבנית הפואטית המשמשת ביסוד שיריו של מנור? את נקודת המוצא הזאת ניתן לסמן באורח מכליל כקומפלקס חושי-רגשי והגותי, המהווה את מה שכינתי ה'מצב' (condition) ההומוארוטי".

לפי ה"מצב (condition) ההומוארוטי" של מירון, מתהלכות בינינו "ישויות הומוארטיות" הדוברות "עברית 'יהודית'-הומוארוטית" המשמשת אותן לכתיבת "שירה הומוארוטית עברית" הנבדלת (לדעת מנור, ובהתאמה גם לדעת מירון) מן השירה הסטרייטית.

ובכל זאת, נותרת השאלה: האם מירון – אולי בשל השתייכותו לדור ותיק ושמרני יותר, דור שלא ידע גאות – הוא הומופוב שאינו מסוגל לראות דבר מעבר להומוסקסואליות של מנור ולפיכך משבץ בכל שורה שנייה התייחסות לנטיותיו המיניות של המשורר? או שמא שירת מנור, שבעצמו אינו מסוגל לראות דבר מעבר להומוסקסואליות שלו, היא המחייבת התייחסות שכזאת? האם מנור הוא הומופוב?

עמדתו של מירון הגורסת כי "השירה הישראלית 'הסטרייטת' מתנכרת לא רק ליהדות אלא גם לפתוס, לחרוז, למשקל, לאמירה ההכרזתית הרטורית, לשיריות הנרהבה שאינה בושה בעצמה וכי לעומתה…השירה ההומוארוטית מחויבת למה שכינה רומן יעקובסון 'הפונקציה הפואטית'" היא עמדה מופרכת, שלא לומר מופרעת, המבקשת לקשור בין העדפותיו המיניות של אדם לאלו הפואטיות. גם תפישתו של מנור, כפי שהיא נתמכת בידי מירון, לפיה רק משוררים הומוסקסואלים יכולים לגלות לחברה "את משמעות מקומה בעולם ובזמנים" משום ש"החשיפות והסיכון הכרוכים בזהותם המגדרית הכשירו אותם להטות אוזן לפשר הזמנים" היא תפישה בעיתית שאילו הושמעה בהיפוך ("רק משוררים סטרייטים יכולים") הייתה לבטח נתפשת כדוגמאטית וחשוכה.

לסיום, אסכם בנקודות את מה שמלמדת מסתו של מירון:

א)      דורי מנור הוא טכנאי.

ב)      דורי מנור הוא הומוסקסואל.

ג)       כדי לשבח את שירת מנור יש להסתייג באופן מתמיד (הקורא מוזמן להשוות בהקשר זה בין דברי השבח שהשמיע מירון על תרגומי מנור ובין דברי השבח הנפתלים שהוא משמיע בדברו על שירת מנור ולהיווכח בהבדלים הרטוריים).

צד שני [ב]

ובאשר לשירת מנור,

אציין כי גם כאן, כבר עמדו כותבים אחדים בעבר, גם אם באופן חלקי, על כשלייה העיקריים. מיכאל גלוזמן, במאמרו 'התרפקות נוסטלגית על צורות עבר לא תועיל לספרות העברית' (הארץ, 2005) קבע בצדק כי בשירת מנור "לא ניכרת כל זיקה לחוויה רגשית, חווייתית, או הגותית של מנור עצמו, שיריו נקראים כתרגיל או וריאציה על נושא, כמחווה ריקה" ואילו אלי הירש ('הו! 7', ידיעות אחרונות, 2009), מצביע על כך שרבים משירי מנור וקבוצתו אינם אלא "מין בדיחות לשוניות, פיליטונים ספרותיים אלגנטיים או מפגני שנינות ומוזיקליות שפועלים על ניוטרל. במקרה הרע הם אנכרוניזמים מייגעים, ובמקרה הטוב … מפגן השנינות והמוזיקליות."

כל אימת שמדברים על מנור מדברים על צורה. זוהי צורת דיון שמנור עצמו טיפח ועודד ושמבקרים רבים התפתו לה בעודם שוכחים כי אין כל אפשרות של ממש להפריד בין ה'איך' ובין 'המה'. אין צורה ללא חומר. למעשה, המהלך של דורי משך את המבקרים למגרשו הביתי ולעולם הצורות הטהורות עד כי אלו כמעט שכחו ששורותיו הממושקלות של מנור נושאות, בכל זאת, גם זנבנב של מטען סמאנטי.

קריאה ב'אמצע הבשר' מלמדת כי שלושת הנושאים העיקריים המעסיקים את מנור בשירתו הם:

א) ארספואטיקה:

"ניתן להעלות הערב על הכתב / כמה אני פוחד ממה שהכרחי?" או "לא ראיתי זמן מבלי לראות שירה" או "איך יכול אדם לשיר שיר-ערש לעצמו? / איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?" או "לכתוב את אישונך, אהובי, לכתוב דבר" או  "וגם אתה יפה. אתה יפה, פסקל. / אני רוצה, פסקל, לכלוא אותך בשיר" או "שיריך יאכלו בחול / ונפשך תהיה שפוכה / בפחד הכחול" או "ואם תרצה לדעת מה חשב אביך עת / כתב את שירתו בלי להכיר אותך אפילו / …וחוס על הפריחה הזאת: השאר לי את שירי / ואל תגע בנפש שקפחה את מחריה" או "אני כותב יומן של ילד לא-צליח. / אני כותב יומן של ילד שכיב-מרע / שלא ידע לרקום גידים ועור בכלי אך / ידע לכתוב שירים כי לא היתה ברירה/… והוא נותר שביר, והוא נותר שירה./…האם עלי לכתוב שלא היה לו קל? / לכוד ביומני תר אחר הדופק / של גוף עשוי שפה וקצב ומשקל" או "עכשיו אני כותב כדי להאמין" או, ובמעבר חד לסעיף הבא, "באה עת שירה גדולה, שירת ה-HIV, / כי סעד הזמנים הוא שיר/ … אנחנו נשאי שירה: אות קין חיובי"  ועוד ועוד.[4]

ב) הומוסקסואליות (כמוטיב מרכזי בשירת מנור, ולא כאופציה פואטית, כפי שמירון מבקש לציירה):

"שתי העורלות התמוגגו // בפה של בן שלושים ושש / שיש לו דם ברלינאי / והוא נוסע על האש" או "לי יש לוע ארי / וניחוח טרי / של זרעים אפילים לעולם" או "הלילה אינני נרדם / אני / שחור וסמיך כשער / העט על חלקת שנהבו / של נער בהיר ונבער / לבוא / לבוא עד הבוקר הבא" או "המוות מלטש את מבושי הלשם / של אהובַי, ובי גופם הופך לגשם, / זקיפים ונטיפים של עור ושל גידים" או "ולא ידע דבר על נערים ברלינאים / שכל אותה העת היו מושכים בעורלתם / ולא ידע דבר על הקילוח הנעים / שעוד מעט יטביע בעורקיו את החותם."

ובמעבר צפוי לסעיף הבא, בו מנור רותם את ההומוסקסואליות (וחוטא לה), איך לא, לפוליטי.

ג) הפוליטי:

"…הראו לי איך צבא הכיבוש מתאווה / לזין גאון ונדיב ומרווה / קרבו אף אתם, נערי הגבעות, / קוקיסטים, עוגבי אדוני צבאות / דקי המתנים, שמוטי הכפה, / עוקרי ההרים ונוטעי הזקפה / אתם שאינכם משחיתים לשוא / את זרע הקודש: קרבו עכשיו, / הציתו דלקה בעורקי ואגמול / לאש המשיח בזרע השמאל[5]."[6]

אמנם קשה, במבט ראשון, להצביע על נקודות השקה בין שירת מנור לבין שירת כתב העת 'מעין'. אלו לכאורה, ככל שהדיון מוסיף ומתמקד בצורני, שתי פוזיציות נפרדות ואולי גם הפוכות. אולם בפועל, כשבוחנים את התמות המרכזיות בהן עוסקות שירות אלה, קשה שלא להבחין בבריחה המשותפת לארספואטי כתוכן חלופי ובשימוש במיניות "פוליטית", ילדותית ובוטה ככלי לזעזוע הקורא. מנור, ממש כמו רצ"א, מתחרה על ליבו של אותו קהל בורגני-חילוני המשתעשע במרחב שבין הכיבוש ובין הדגדגן (או הזין במקרה של מנור) וניתן לומר כי, למרות עלה התאנה התרבותי, מנור מחזיק ביסודו של דבר במערכת ערכים דומה למדי לזאת של רצ"א המצייתת למרבית כללי הבון-טון. אותה עמדה פוסט-ציונית (וראה בהקשר זה גם את מאמרו של רויאל נץ 'פושטי המדים' בהו! מס' 2 לפיו: "החרוז החדש" של מנור מחייב את פשיטת מדי החאקי הצבאיים המאפיינים את שירת החרוז החופשי), פופוליסטית ("לו יכולתי לבחור שרת חינוך הייתי בוחר בחנין זועבי" משיב מנור למראיין הטלוויזיוני) ופלורליסטית לכאורה (מחד: "כתב העת הו! נושא את נס הפלורליזם הספרותי והשירי". דורי מנור, 'גולדה מאיר של ביקורת הספרות'. הארץ, 2005. אך מאידך: "סטרייטים הם גזע מוגבל" עמ' 122), המבקשת לבדר את הקהל ("טוק טוק טוק. / מי זה בא / איש מן העולם הבא/ … מה יקרה לאשכים? / בעפר הכל משחים." או "ביום שבו אבדה לי האנרגיה המינית / הבנתי שצריך להתרחק מרחוב נחמני" או "מבליח מנזר כמו פרוסת מרמלדה, / מקום כה מוקע, שאפילו בן לאדן" וכו') ולהחניף לו (במקרה של מנור מדובר בקהל בורגני-משכיל, ולא חצי-משכיל כאצל רצ"א, ולפיכך יש לפנות אליו בהתאם לטעמו האנין):" אורפאוס שלך מתלחש עם גברים, ואת לא יודעת איך הם // ואת אאורידיקה שכל תפארתה / שהיא על רחמה לא פורטת/…לשוא פיציקטו ורידי פיכה / תחת משק אצבעי" או "ורלן בעורקיה גובר על רמבו" או "בזכרוני יוליאנוס הקדוש משיט / מאות מעבורות של כאבי גדילה" או "עמדנו בטירה של טרסקון, / אתה גרגוילה ואני כימרה" או "עכשיו אני יושב בלובי של ה"ריץ" / ולא יכול לכלוא את כל אהבתך,/ וכמו בציורים של דיויד הוקני, שפריץ / בוקע כמו תנין מעומק הבריכה" וכו'.

כמו אצל רצ"א גם אצל מנור, הדגש הוא על האפקט המידי. יש לתפוס את הקורא, יש לספק לו נקודות אחיזה במשקל ובתוכן או להשפריץ לעברו איזה לח צהבהב "הו ארץ אשר כל משורריה סטרייטים! /(מלבד מוג-לב פתטי שמכה נשים)". את התרבותניקיות של מנור, את "ההתכתבויות" המלאכותיות עם יוצרים אחרים, את "המוטו" שהוא מציב בראש כל שיר ושורה, את כל אלו מגדיר מירון במסתו כ"פוסטמודרניזם… המקבל את ה'ציטוט' מן העבר כצורה לגיטימית של התייחסות להווה", כאילו הקאנטוס של פאונד לא נכתבו מעולם, כאילו הוראטיוס לא ציטט מאלקאיוס בשיריו. השאלה אינה אם מנור מלומד ומתורבת לעילא (מעטים הם המתורבתים והמלומדים ממנו), השאלה היא מה הוא עושה בזה.

כמו רצ"א כך גם מנור, בסופו של יום, נוטל ומשבץ, פוסח על ההפנמה היישר להצבה. "אתה גרגוילה ואני כימרה". קפסולה ארוזה ומנוילנת של תוכן "איכותי" ומוכן לשימוש, למנור נותר רק למצוא חרוז לכימרה, ובזה אין לו שום בעיה (הֵמֵרָה). בסופו של דבר, חשוב לציין, מנור אינו מתכתב עם איש (אולי רק עם תרגומי מנור, כלומר, לא עם בודלר עצמו, אלא עם בודלר בתרגום מנור) – להכליל מוטו ועוד מוטו, לשבץ שורה מסוצקבר או מאצ"ג ולמצוא לה חרוז, לנקוב בשמו של נפיל שירי או מיתולוגי, לכתוב שיר לזכרם, כל אלא אינם מהווים התכתבות של ממש – אין כאן שיח פנימי עם הפואטיקה של סוצקבר או גינסברג, אין כאן טבילה באש של אצ"ג, מה לקיפאון הסטרילי של מנור ולשגב המטאפיסי של יניי (קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה). יש כאן התהדרות ותו לא. יש נוצות ואין כנף.

בפתח הדבר של 'דחק' א' הערתי כי בבואו של מנור להציע נוסח צורני חדש-ישן, מצא עצמו בסופו של מהלך, חורז את תכני הנוסח הזכי. כלומר, כותב שירת 'אני' פסיכולוגיסטית ופצועה. עדויות לכך פזורות לאורכו של כל הספר, ובמרבית הדוגמאות שהצגתי עד עתה. אך דבר נוסף, שבהחלט הפתיע אותי במהלך הקריאה ב'אמצע הבשר', היא ההשפעה האדירה של שירת דור המדינה (מלבד זו הברורה של זך ורביקוביץ') על מנור גם מן הבחינה הצורנית, ובמיוחד של שירת יהודה עמיחי על המטפוריקה המביכה שלה, ושירת וולך (או אליוט, פאונד, זך, הורביץ ואחרים) על ריבוי הדמויות שבה ("סבסטיאן"[7], "יונתן", "קסיוס" ו"קורנליה" אצל וולך, ו"מגלן"', "רולנדו" "פסקל" "אאולליה"[8] וכו' אצל מנור ). ואדגים את דברי באשר לעמיחי:

מרבית המטאפורות והדימויים של עמיחי עשויים מרשם מדויק של פשטות, רכות ואותנטיות מעושה (לחם, ירכיים, שבת וכו'), אלו משוואות נהירות המבקשות לשבות את לב הקורא ההדיוט – אך לעולם לא את מוחו: "כפי תינוק שלא ניגמל – עיניו / לא נגמלו והוא רצה יותר" או   "נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים" אמי אפתה לי את כל העולם / בעוגות מתוקות. / אהובתי מילאה את חלוני בצימוקי כוכבים. / והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר בכיכר לחם" וכו'.

ועכשיו מנור:

"כאופה המקמח / בזרוע בטוחה את הבצק ואת נשמת / הלחם, אני לש את איבריך ונשמט / בכח לכבשן הזה." או "אם הזמן הוא סמובר / אז מהו עברנו? לח ריחני / שמהביל בין סוף הנפש לתחילת / הגוף, ומתרפט כמו חסה בסלט" או הצירופים האיומים "רוכסן העין, העפעף, / מגיף את רכבות ריסיו / על מסילות העור" או "העיר חגורה באבנט אפשרות" או "פיציקטו ורידי פיכה" או "כשרנטגן השחר יפציע" או "למסוק את זיתי הבשר" או "שנפטון הניח מזמן את קלשון הדם" או "וּוַלס וִשטהּ ורוד" או "שחר חרוסת"[9] או "חרסינת לבבי /קרמה גידים ועור" או "זרועם, המורה על חצות הבשר / שלוחה נכחם כמחוג // ורק קפיטל גורלם בידם" וכו'[10].

זה הוא זה וזה כזה וזה כמו זה וכו'.

כאמור, העסק דביק (ולאו דווקא מזרע).

מנור, עברית, מיעוט

"אני זוכר שהשפה העברית התקיימה הרבה לפני מדינת ישראל, היא התקיימה לא רק בגבולותיה הגיאוגרפיים של מדינת ישראל, שירה עברית נפלאה נכתבה גם מחוץ לגבולותיה הגיאוגרפיים, אפילו בעברית מודרנית. השפה העברית – אני ארשה לעצמי להיות לרגע משיחי – תתקיים גם אחרי מדינת ישראל, ולצערי הרב נדמה לי לפעמים שאנחנו הולכים בכיוון הזה. אנחנו כותבים היום את הארכיונים של העתיד, של הספרות העברית, הפוסט-מדינת ישראלית" (מנור, 'הארץ', 2010)

מהתבטאויותיו של מנור כנגד המפעל הציוני איש אינו מופתע ואיש אינו מתרגש, כמו רצ"א גם מנור פולט אותן באופן אוטומטי, באשר נפנה, זהו שיח הבון-טון ומנור מחויב בו ככל דרי האוהל. אולם אם נביט לרגע מעבר ל"התרסה" הפוליטית, נגלה שעמדתו של מנור נכונה לגמרי. העברית אכן התקיימה הרבה לפני מדינת ישראל והיא אכן (שהרי לכל מדינה יש סוף) תתקיים גם אחריה. אלא שאצל מנור, ממש כשם שהחזרה ל"אופצייה קלאסית" מכוונת לשנים 1837 ל-1938, כך גם התפארותו בעברה של העברית אינו מפנה אותנו בהכרח לשירת ספרד, לפיוט, לתנ"ך או לעברית עצמה. אם היו הדברים תלויים במנור, אזי חנין זועבי הייתה לשרת חינוך והיידיש לשפת אימנו ("הארץ ממאירה, היא לא תוציא ימיה – // אך לנו יש פריז, יש לונדון, יש ברלין!" מתוך 'מיעוט (יהודי)' עמ' 38[11]).

– "במה אתה יהודי?" שואל המראיין (צור ארליך, 'מקור ראשון', 2005)

– " למשל, למדתי יידיש בווילנה, במשך חודש וחצי." משיב מנור.

אני זוכר את הצחוק שאחז בי כשקראתי את תשובתו של מנור. משורר עברי המזהה את יהדותו ביידיש ולא בעברית? אך אם מנור מסוגל להפריד צורה מתוכן, הוא לבטח מסוגל להפריד את העברית מן היהדות.

תשובתו לשאלת המראיין עוררה בי חשד שמא מנור, שמוטיב ה"'מיעוט", ה"גולה", "האחר", "המשורר" ושות' הוא מוטיב מרכזי אצלו, אינו מדבר מעמדת מיעוט כי אם בעיקר מתאווה לה. זהו אינו תיאור מצב, כי אם רצון ליצור מצב. מנור מבקש להיבדל: "הייתי יהודי יחיד בין נימולים" או "שלושה מיני אדם יש בעולם" וכו'. מנור מבקש לומר: הומואים הם מין נבדל של בני אדם. לאמור, יש הומו-ספיאנס ויש הומו-הומו-ספיאנס. זו כאמור, עמדתו של מנור למול העולם "הסטרייטי". אולם כאשר הוא מתראיין למגזין 'הזמן הוורוד' של קהילת הלהט"ב, הוא ממהר להכריז ולהיבדל גם מהם/ן: "אני לא יכול לקבל את ההגדרה 'משורר הומו', זה נראה לי דבר מעצבן וממעיט. או משורר או לא משורר. 'הומו' זהו שם תואר שהוא זר לגמרי לשירה" (2001).[12] ובכן, לא משורר.

העברית של מנור ("עברית 'יהודית'-הומוארוטית" כמאמר מירון), בסופו של מהלך, מלבד הנתק ההולך וגובר מן המקורות[13], קרובה, מבחינת גובה המשלב, לזו של דור המדינה. מי שחפץ בעושר לשוני, ריבוי רבדים, או אפילו בניגון עברי ייחודי, לא ימצא מזור אצל מנור. אין שם החצץ של אבות ישורון או של אצ"ג, אין שם עימות של ממש עם השפה (למרות שמנור מבקש לייצר מראית עין של קונפליקט ו"שבר"), זו עברית קריאה ונהירה, עברית שנעימה לאוזן. עם כל הכמיהה של מנור לעבר או לעתיד של העברית, בפועל ממש, הוא דובר ישראלית עכשווית (ואף נוהג ישראלית עכשווית). גם בשירתו וגם בתרגומיו, מנור שם את עיקר הדגש על הקריאוּת והנגישות. אך מה למלארמה ולקריאות? מה לשירה ולקריאות? (האם תיתכן "שירה גדולה" בלא עברית גדולה?) והרי זו הקריאות שמביאה את מנור לגלוש פעם אחר פעם לתחום הפזמון, או פזמון הילדים, האזינו:

"חרטה. מוסר כליות. / נוחם. נקיפות מצפון. / לא יכול יותר לחיות? תקפוץ מהסיפון—"  או "לא נלקחתי לתיבה. / שנינו לא נלקחנו // הבל אישוני אני: // זה מה שאנחנו." או "טוק טוק טוק. / מי זה בא / איש מן העולם הבא… // מה יקרה לעצמות? / יש קונה, עזוב שמות." או "על ראש הגבעה / עומד אני / פותח סוגר / דבר זמני", או השורה ה-שלמֹה ארצית הבאה – "הדלת לא הייתה סגורה כי לא הייתה שם דלת".[14]

דבר נוסף ומפתיע למדי שמתחוור במהלך הקריאה ב'אמצע הבשר' היא העובדה שמנור, שחרט את אומנות החרוז על דגלו, מרבה בחרוזים שחוקים ואוטומאטיים (כתב-סתיו, רעם-פעם, ים-דם, יכול-כחול), בחריזה שמוותרת מראש על המתח הסמאנטי שנוצר בין המילים הנחרזות בסופי השורות (מערבולת – לשאול את, עדיין רטט – שיצטט את,  הילד- ימולל את, אחרת – מכַיֵּר את, צומח – מונה אך, הדרך מֵ – דומה, רקטלי – הייתה לי, הדממה – אֶת מה, בכנפיים – ערופה עם, עיניים – חיי, אם. וכו') ובחריזה אין סופית ומגוחכת של לעז בלעז ושל לעז בעברית, הכל לשם שעשוע, וירטואוזיות לשם וירטואוזיות (שלעיתים אכן מרשימה ביותר), מניירה אחת גדולה: היכוני-לקוני, מרמלדה-בן לאדן, catastrophe-לערוף, תבוא-סטטוס קוו, סטרייטים-קונפטי, פואטי-נתאוויתי, ברלין-עברית, שרטון-אצטון, גדולים-פורמלין, דבר-סמובר, גרביטציה-מוטציה, מֵריסַי-ורסאי, רמבו-לסבוא, HIV-נביא, אמרתי-אוטומאטי, וולקאני-לא-כָּאני, דיאט-את, פרטיזנים-מאוזן עם, חזק-בלזק, אספלט-אלט, פסיכוסוטמטי-נשמעתי, קתדרלה-רע לה, אאולליה-מדליה, איקס-סטיקס, ברלין-פרלין, ברלינאים-נעים, ברלינאי-סנאי, ברומנים-time is money, באתי-אקרובטי, מתי-פסיכוסומטי, ברליוז-עוז, רמבו-ליבו, כריזנטמה-דמע, דרקון-טרסקון, גיברלטר-נותר, בזים-אנזים, מטה-סטיגמטה, פלסטי-התעלסתי, דיאטה-פתע, מובַּיל-דערויַיל, ועוד ועוד.

בקיצור נמרץ, כמאמר 'מונטי פייטון':  This is getting too silly!.

"שירה שכתובה בשביל התכנים שלה היא מאוד בעייתית" קובע מנור ('מקור ראשון' 2005). אך האם שירה הכתובה בשביל המוסיקה שלה בעייתית פחות? האם תוכן שמוכתב בידי החרוז עדיף על חרוז שהוכתב בידי התוכן? מי מושל במי, החרוז במנור או מנור בחרוז? קריאה ב'אמצע הבשר' מלמדת כי השרירותיות היא השולטת בשירת מנור. עבור מנור, השיר הוא סך חרוזיו ותו לא. ניתן להחליף כל מילה בטקסט, בתנאי שתוליד חרוז משופר יותר, בתנאי שתתיישב היטב עם המשקל. אין שום משמעות למשמעות. זהו משחק ארוך ומיגע של שבץ-נא. [15]

שירת מנור, כשירה, אינה ראויה לדיון ממשי. אך ניסיון הכתרתו של מנור כקאנון שירי חדש הוא מעשה פוליטי ויחצ"ני (ומנור הוא מן המעולים שביחצ"נים[16]) מביש, שעל הביקורת להתנגד לו בכל האמצעים העומדים לרשותה. יש לומר את האמת, 'אמצע הבשר' אינו מכיל ולו שיר אחד של ממש. אף לא אחד. דורי מנור אינו משורר. וגודל היומרה, במקרה שלו, מחייב שננהג בו בחומרה המרבית.

ובאשר לדן מירון, אם יורשה לי לרגע קט לשים עצמי נציג לבני דורי, אומר, בפשטות, כי דעתו באשר לשירה העברית הנכתבת כיום אינה רלוונטית. מירון, לאחר שורה ארוכה של מחדלים, מחוץ למשחק. את הסיבות שבגינן בחר להמליך עלינו את מנור, נוכל רק לשער, לומר אולי, כי היה זה הימור בטוח, כי מנור (לפי שעה) אינו הולך לשום מקום, כי הוא דמות ייצוגית מספיק, מרשימה ללא ספק, איש ספר אמיתי ופעלתן וכו'. אך מה לכל אלו ולשירה, מה טעמה של אחרית-דבר שאורכה כאורך הגלות (הו! הגלות) אם עניינה הוא טקסט חלש?

אך אל חשש, שהרי, כמאמר אודן:

Some books are undeservedly forgotten;

None are undeservedly remembered.


[1] על ניסוח שונה בתכלית של 'האופציה הקלאסית' ראה מסותיו של ת.א. יום המופיעות בגיליון זה וכן ראה מסתו של שמעון זנדבנק 'שירה לא רטובה: שבתאי, יוּם והמרד האימג'יסטי' (בתוך הקובץ 'הקול הוא האחר', כרמל, 2000)

[2] כאן המקום להעיר כי גם ואלרי עצמו אינו בדיוק משורר גדול כי אם בעיקר מסאי דגול.

[3] מעניין לראות שגם מנור אימץ את סוג הדיון הבית-ספרי שמציע מירון. כך למשל בתרגומו ל'בית הקברות הימי', בבקשו לנתח את שירת ואלרי, כותב מנור בעקבות המשורר: "'הַגַּג הַזֶּה שֶׁבּוֹ פּוֹסְעוֹת יוֹנִים'.  הגג מסמל את פני הים המכסים את המצולות. היוֹנים הן סירות המפרש השטות בו, כפי שהן נשקפות ממרומי הגבעה שבה שוכן בית הקברות הימי." וכו'.

[4] נשגב מבינתי, כיצד מצליח מירון, למול השטף הארספואטי הנורא הזה, לכתוב את השורות הבאות:" מנור הוא מן המשוררים אשר כביכול באו אל העולם בוגרים ובשלים, ללא חבלי ילדות ובוסר נעורים." (עמ' 249)

[5] שורות השיר הזה ('בואו, בנים' עמ' 121) עומדות בסתירה עם ההכרזה הבאה של מנור: "תמצא אותי בהפגנות, תמצא אותי כותב מאמרים פוליטיים, אבל אני לא רותם את השירה שלי לשירות הפוליטיקה. אני מזדהה עם ההתעוררות של הקיץ האחרון. אבל השירה הפוליטית סביבה נראית לי כמו תופעה קלה מדי. אופנתית מדי" ('ידיעות אחרונות', 2012). מנור צודק. "שירת האוהלים" היא אכן תופעה שיש לגנותה, אך מנור הוא חלק ממנה.

[6] בשלושת המקרים ובכלל, נדמה כי מנור מבלבל בין הפאתוס לבין הבנאלי. פאתוס לא חייב להיות בנאלי, בנאלי זו רק אחת מן הסכנות שעל הפאתוס להישמר מהן. "ידע לכתוב שירים כי לא הייתה ברירה" "האם עלי לכתוב… שלא ידע לרקום גידים ועור" וכו'. זה לא פאתוס. זה בפשטות, בנאלי.

[7] למנור שיר בשם 'המרטיר של סבסיטאן' (עמ' 85) שאינו יכול להיקרא אלא כפארודיה חסרת טעם: "האות שלא ימות עוד על אמונתו / ולא יהיה מיתר לכל מושכי בקשת. / סבסטיאן לא היה ולא נברא, מותו / הפציע בחייו כמו עששת".

[8] "פשקי את רגליך, אאולליה / שרוח הלילה תלפות / את בשר ערוותך ותניח מדליה / של דם בין שפתי הפות". כמה מלאכותית היא "אאולליה" לעמות "קורנליה". כמה נדוש הציווי: "פשקי את רגליך". אויה. לשפתי הפוץ.

[9] "שחר חרוסת" או אולי "צימוקי כוכבים"?

[10] משורר פעיל נוסף שחולק עם מנור את אותה הטכניקה הוא רוני סומק.

[11] מנור משיב לכאורה בשורת אלו למילותיו של אצ"ג המצוטטות כמוטו ("טוב שעזבנו לונדונים, פריזים, ניו-יורקים!") וכן מגיב בהמשך השיר לשורתו המפורסמת של אצ"ג במשפט משלו:"הייתי יהודי יחיד בן נימולים". בשתי הדוגמאות, ניתן לראות עד כמה  המהלך שמבצע מנור על הטקסט המקורי, הוא מהלך פשטני, או כפי שמירון מפאר זאת: "טור זה עומד בסימן הפרדוקס, כמין איפכא מסתברא של הייתי יהודי יחיד בין ערלים." היפוך הדברים. זה כל מה שמנור מציע.

[12] אגב, מעניין שכאשר מנור מוכתר כ'משורר הומו' בידי מירון, הוא לאו דווקא מגלה התנגדות.

[13] מנור כמעט שאינו שואב מן המקורות, וכך זה נשמע כשהוא מנסה בכל זאת להתכתב עמם: "להיות על הבשר שלך לזוג ולא לפרט / להיות עם הבשר שלך לראש ולזנב" (מתוך: 'המשורר נרדם עם האהוב המעוטר בצלקת', עמ' 82).

[14] "בספר שאני קורא / גם ג'ורג' זרוק דפוק / ולך יש את הג'ינס שלך / אך מה יש מתחתיו יש מה  / בחדר יש לך אף אחד / אולי נלך אליו" (שלמה ארצי, 'נרקוד נשכח')

[15] אחת מני דוגמאות רבות לשיבוץ הכפוי והצורם, מופיעה בשיר 'ברושים' (עמ' 98) ובתוספת המלאכותית כל כך "דיווח פלסטי" שבסוף השורה השנייה:

"ובין הסרקופגים (ביונית:

'אוכליו של הבשר', דיווח פלסטי.)

ראיתי איך ראשם נועץ חנית

בזמן. אפשר לומר שהתעלסתי."

כמו כן, מעניין להצביע על כך שמנור, במקום לייצר אימאז', פותר עצמו ופשוט מכריז "אימאז'" (דיווח פלסטי). עוד סוג של ארספואטיקה.

[16] והקורא מוזמן לעקוב אחר פעילותו הנמרצת של מנור ברשתות החברתיות וברדיו, אחר שיתופי הפעולה המוסיקאליים שלו, אחר יחסיו עם המפעל לתרגומי מופת ("מ" = מושיק) ועם האקדמיה ומירון ("דן מירון, בכיר חוקרי הספרות בישראל, עשה את 'הו!' – לגאוותנו – במה קבועה לפרסום מאמריו" דורי מנור, הו! מס' 6) ואחר יחסיו עם המפיק המפוקפק ניסים קלדרון.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

7 תגובות על תיק מנור או "חרסינת לבבי" – יהודה ויזן על דורי מנור

  1. מאת אלי אשד:‏

    מאמר מעניין מאוד ,אם כי אולי התארך יתר על המידה ובכך נפגעו הנקודות שאותן רצה המבקר להעביר.
    לצערי איני מכיר באמת את שירתו המקורית של מנור ,אם כי אני בהחלט מכיר את תרגומיו. נציין שאני מוצא את תרגומו ל"פרחי הרע " של בודליר כיפה מאוד ואקריא ממנו שירים בערב הגותיקה של "יקום תרבות ".
    מהמאמר נראה שהנושא העיקרי ואולי היחידי של שירתו של מנור הוא ההומוסקסואליות שלו. אם כך הוא כי אז זוהי שירה חד מימדית ובסופו של דבר לא מעניינת באמת.כדי שמשורר יהיה מעניין באמת ( אוקי לפחות עבורי ) מעליו לכתוב על מגוון של דברים ולא להתמקד בנושא אחד ספציפי עם כל חשיבותו עבורו.

  2. מאת יאיר:‏

    כתבה טובה וחשובה. כן ירבו כתבות ששופכות אור על התחום המתעתע הזה, שירה. אין ספק, דורי מנור אינו משורר, ודיונים מסוג כזה יכולים לתרום רבות לתקופה הערמומית והדלה הזו שלנו, שבה גם הביקורת איבדה אחיזתה, ומשורר הוא זה שמעיד על עצמו כמשורר (ולפעמים זה מספיק). דורי הוא איש ספר, איש אקדמיה, חוקר. הוא מבין את השפה, אבל חסר כל רגישות אמיתית או מה שנקרא יכולת יצירה מקורית, משל עצמו.

  3. מאת אלי אשד:‏

    בסופו של דבר תרגומיו של דורי מנור לשני שירי אימ נה של בודלר ( אחד מהם הוא לדעתי המבשר של ז'אנר הערפד הסקסי שהוא פופולארי מאוד היום ) לא הוקראו בערב הגותיקה והאימה מקוצר הזמן הערב היה עמוס ביותר גם בלעדיהם.במקום זאת אשמח להעלות אותם ב"יקום תרבות "אך כמובן יש לקבל לכך את אישורו של המתרגם.

  4. מאת אסף:‏

    הדברים שנכתבו כאן הן מיחזור של מה שנכתב בעמדה 23 על ידי עמוס אדלהייט. כקבוצה הבעיה המרכזית שלכם כמבקרי שירה היא שהפרשנות שלכם מבוססת על אינטואיציה. אין לכם מיומנות בקריאה של השיר הבודד או של חטיבות רעיוניות בספר שירים שלם. כל מי שבודק מראה מקום של ציטטה שלכם, מגלה שאין תוקף להירהורים שלכם מעבר לביסוס של דיעות קדומות ("גורפיז של מוקד") כלפי משורר כזה או אחר. לפחות אדלהייט מסוגל לומר כמה דברי טעם על אצ"ג או להבין את השפעותיה של העדר במה ספרותית על כתיבת השירה בשנים האחרונות.

  5. מאת עינת:‏

    מליון משוררים שמוכתרים כאן כמשוררי הדור, הם או פעלולנים כצ'יקי החמוד והמוכשר, או אנאלים כמו מנור, שאולי מדוייק אב מעולם לא האמנתי לו, או סיון בסקין שהיא מתימטית מידי. מי משורר אמיתי אם כן? נועם פרתום למשל. אני למשל. משורר לא חייב לכתוב המון, מספיק שהוא ניסח בשיר אחד תנועה עדינה אחת, בדרך ייחודית שנהגתה מתוך עצמותיו ולשדו ואי אפשר היה לעשות עליה פראפרזה. זה חד פעמי. מתכלה אחרי שנכתב.

  6. מאת יצחק:‏

    תודה ליהודה
    על עבודתו וחריצותו
    ודבריו מלאי הטעם :-)

  7. מאת שולמית:‏

    ככל שקראתי (בקפיצות גדולות ) השתוממתי על הטרחה שטרח הכותב רק כדי לומר ולהדגים את טענתו שנשוא דיונו אינו ראוי להיקרא משורר. הרי אם איננו משורר אז לשם מה לנו לדון ב" אי שירתו". בעיני, זו דרך מעוסה לעסוק באמנות ובשירה . אמנם פעילות זו זה מספקת פרנסה ופרהסיה להוגים, חוקרים ואפילו למשוררים הוגים אך אין בינה לבין השירה אלא מבול של מלים וקשקושים המכסים על היצירה. לזכותם של השירים אומר שאפילו כאשר הם ארוכים הם קצרים יותר ממאמרים מלומדים הטוענים נגדם או בעדם. אני מציעה ריאליטי " מהו שיר" שבו יכלאו יחד משוררים ומבקרי שירה ובמשך מספר חודשים יתמודדו על התואר 'משורר אמיתי', יציגו את מרכולתם וקהל הצופים יחליט מי המשורר ומי מתחזה לכזה. אני מאמינה בחכמת ההמון. זו הסיבה שהעדפתי את דגם האח הגדול על דגם "מסטר שף" או "משחקי שף". כשזה נוגע לעניני אמנות בכלל ושירה בפרט, אני לא סומכת על שופטים נבחרים. המציאות הפואטית בישראל מוכיחה את טענתי. למען הגילוי הנאות, כותבת התגובה בוחנת שירים על פי "מה שזה עושה לה בבטן, בלב ובחך" מבלי לטרוח לברר אם הכותב משורר או מתשורר

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*