ציפיות משיחיות בצפת לאחר חורבן "החצר" הירושלמית בשנת 1720

צפת - העיר בשנת 1875 ציור של הארי פאן 

צפת הישנה. 

תולדותיה של צפת במאה -16 ימי האר"י ותלמידיו ,והרב משה קארו ידועים היטב ונחקרו רבות. גם תולדות צפת במאה ה-19 מוכרים היטב ונחקרו רבות. 

אך מה התרחש בעיר צפת במהלך המאה ה-18 ? על כך ידוע מעט מאוד ומאמר זה חושף פרטים בנושא.  

 מאמר זה של דר' אריה מורגנשטרן הוא אחד משני מאמרים העוסקים בעליה לארץ ישראל במאה ה18 ובציפיות המשיחיות שלוו אליה. מאמר זה יעסוק בנושא באופן כללי בעוד שהמאמר השני יתמקד באיש אחד שחי באותה תקופה.   

המאמר הזה הופיע לראשונה ב:   

"מורשת ישראל" 8 (2011), עמ' 92 – 119.   

     

     

 ציפיות משיחיות בצפת לאחר חורבן "החצר" הירושלמית בשנת 1720

אריה  מורגנשטרן

 

  

  

הקדמה

 במאמרו "'הזמנים החדשים' בתולדות ישראל, אבחנתם, מהותם ודמותם", קבע בן ציון דינור כי עלייתה לארץ של חבורת ר' יהודה חסיד בשנת 1700 מציינת את ראשית הזמן החדש בתולדות עם ישראל. לדעתו, עלייה זו, שבאה עם שקיעת התנועה השבתאית, מעידה על התמדת המתח המשיחי, על השאיפה לפעול למען דחיקת הקץ ועל ראשיתו של נתיב ריאלי לפעילות משיחית ולהתעוררות עצמית לגאולה. לדבריו, העלייה הגדולה בראשותו של ר' יהודה חסיד, היה בה כדי לסלול דרך לגלי העליות שיבואו בעקבותיה במאות השמונה –עשרה והתשע-עשרה.[1]    

לעומתו ניסה מאיר בניהו, במחקרו " 'החברה הקדושה' של רבי יהודה חסיד" להפריך את התיזה של בן ציון דינור בדבר חשיבותה של עלייה זו. לטענתו, היתה זהות מוחלטת בין העולים לבין האמונה השבתאית, כולל הציפייה להתגלותו מחדש של שבתי צבי בירושלים בשנת הארבעים לפטירתו, בשנת 1706. התבדותה של אמונה שבתאית זו הביאה, לדעתו, לכשלון העלייה כולה ולחורבן הקהילה האשכנזית בירושלים. לדבריו, "מבחינת תולדות הישוב אין לזקוף לזכותה [של עליית חבורת ר' יהודה חסיד] שום תועלת. אדרבא, היא גרמה למשבר שבא על הקהילה האשכנזית במאה הי"ח … ולהפסקה מוחלטת של העלייה מקהילות פולין ואשכנז לירושלים … תנועת עליית-הזייה זו נכשלה מיד. המשיח לא בא … סופה של חבורה זו היה כסופה של התנועה השבתאית שממנה צמחה, ואין איפוא לראות בעלייה זו התחלתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל".[2]    

 העובדה שבן- ציון דינור לא הגיב במפורש על דברי הביקורת של מאיר בניהו, נתפרשה בטעות  כהסכמה לדעתו של מאיר בניהו וכחזרה מהתיזה הראשונית שלו עצמו. יעקב ברנאי,  ניצל את שתיקתו של בן-ציון דינור, ותקף את התיאוריה הלאומית שלו בשלושה מישורים – בשאלת התיקוף של תולדות עם-ישראל, בשאלת רציפות הישוב היהודי בארץ-ישראל, ובשאלת מרכזיותה של ארץ-ישראל בהיסטוריה היהודית. לטענתו, בן-ציון דינור חזר בו מהתיזה הראשנית שלו בעקבות מחקרו של מאיר בניהו.[3]    

 לדעתי, לא כך הם פני הדברים. העובדה שחבורת ר' יהודה חסיד היתה בחלקה ניאו-שבתאית אין לה כל קשר לתיזה של דינור. מלבד זאת אין שום עדות כתובה לכך שבן ציון דינור אמנם חזר בו מהתיזה הראשונית שלו, ושתיקתו על הביקורת של מאיר בניהו אינה מעידה על הודאה ונסיגה ממנה. בכל מקרה, לא זו בלבד שברנאי שגה בהסקה חפוזה של מסקנות, אלא שגם במחקרו של בניהו אין כדי להפריך את התיזה המקורית של בן ציון דינור לגבי חשיבות עליית חבורת ר' יהודה חסיד כעלייה אקטיביסטית שוברת גולה, ולהתמדת הרעיון המשיחי בתולדות ישראל גם לאחר המשבר השבתאי.    

 לקראת העלייה לארץ ערך ר' יהודה חסיד, כידוע,  מסע תעמולה בארצות אשכנז כדי לגייס לחבורתו עולים ומקורות מימון. הוא ניצל את הכמיהה העמוקה לגאולה שהייתה קיימת בקרב המוני היהודים האשכנזים באותה עת. מסע התעמולה שלו לגיוס עולים היה מבוסס על המתח המשיחי והתמדת קיומה של השאיפה לגאולה שאפיינו חוגים נרחבים בחברה היהודית; האלמנטים השבתאיים הקיצוניים – שהאמינו ב'אלוהותו' של שבתי צבי ובשיבתו לחיים בשנת הארבעים להתאסלמותו, דהיינו בשנת תס"ו (1706) – היו כנראה מיעוט בקרב חבורת העולים הזאת. לאחר שבשנת תס"ו (1706) לא התגלה שבתי צבי מחדש, עזבו השבתאים המועטים שנספחו לחבורה את הארץ, או גורשו ממנה על-ידי ההנהגה האשכנזית הוותיקה. מקרב המגורשים היו מי שהתנצרו, וכן מי שהמשיכו לדבוק בתיאולוגיות שבתאיות קיצוניות, והתרכזו מאוחר יותר בבית-מדרש שבתאִי שהקימו במנהיים שבגרמניה.[4]    

 למרות תנאי הקיום הקשים המשיכו רוב העולים האשכנזים לחיות בירושלים ולהיאבק על המשך קיומם במקום. לצורך קיומם הפיזי הם נטלו עוד ועוד הלוואות מערביי ירושלים, וכן שלחו שד"רים לארצות הגולה על מנת להסדיר את פרעון החובות הישנים ועל מנת לתמוך בקיום הישוב האשכנזי בירושלים. בעקשנות, שרק אמונה דתית עזה יכולה לחזק אותה, הם שרדו את שלטונם המושחת של מושלי ירושלים שעשקו באכזריות את כל תושביה; מוסלמים, נוצרים ובעיקר את היהודים האשכנזים. הקהילה היהודית האשכנזית בירושלים המשיכה להתקיים למרות הרדיפות. רק בשנת 1720 נתחסלה הקהילה האשכנזית בירושלים: משלא הושגה פשרה בשאלת הסדר החובות לנושים הערביים, והללו שרפו את בית-הכנסת והרסו את 'חצר האשכנזים'. הפוגרום הזה הוא שגרם להפסקת קיומה של קהילה אשכנזית בעיר במשך כמאה שנה. בניגוד לטענת בניהו אין לבריחה זו ולחורבן "החצר" האשכנזית שום קשר עם האמונה השבתאית של אחדים ממנהיגי החבורה, שהגיעו ארצה עשרים שנה קודם לכן. החורבן בא בשל רדיפת השלטונות ואי החזרת החובות הכבדים.    

 זאת ועוד. בניגוד לטענת בניהו – זרם העלייה ממזרח אירופה ומאשכנז לירושלים לא חדל בגלל זיהוי חבורת ר' יהודה חסיד עם התנועה השבתאית , אלא בגלל החששות שהיו ליהודים האשכנזים מרדיפת נושי החובות בירושלים. יש לציין כי לא זו בלבד שזרם העלייה לארץ-ישראל לא פסק, אלא שהוא אפילו התחזק עד כדי אלפי עולים ספרדים שהגיעו מרחבי האימפריה העות'מאנית לירושלים בעקבות הקמת ארגון "פקידי ארץ-ישראל" בקושטא בשנת 1726 ובזכות הציפיה המשיחית לקראת שנת הת"ק (1740). בין אלפי העולים היו מגדולי הרבנים והמקובלים באותו הדור כמו ר' גדליה חיון, ר' שלום שרעבי ( הרש"ש), ר' עמנואל חי ריקי, ר' חיים בן-עטר ("אור החיים" הקדוש) , ר' חיים דילה רוזה, ר' ישראל יעקב אלגזי, ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) ר' גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש"ט, ורבים נוספים.[5] עובדה זו עצמה מחזקת את קביעתנו בדבר המשך קיומן והתמדתן של הציפיות המשיחיות בתקופה זו והנסיונות הבלתי נלאים לממש אותן בדרך של עלייה לארץ.    

 ולבסוף מתברר, כי מבין העולים האשכנזיים, כולל אלה שהגיעו עם חבורת ר' יהודה חסיד, לא כולם עזבו את הארץ לאחר חורבן "חצר האשכנזים" הירושלמית.  בודדים נשארו אפילו בירושלים,[6] ורבים עברו לצפת. על-פי תעודה שחשפתי בארכיון הקהילה היהודית בליוורנו (תעודה שתוצג בנספח) ראו העולים לצפת בהתפתחותה ובבניינה מחדש של בירת הגליל, לאחר חורבנה של "החצר" הירושלמית, את התגשמות התקווה שהובעה על-ידי חכמים כי תהליך הגאולה יתחיל דווקא בגליל ורק אחר כך יעבור לירושלים.    

מאמר זה יעסוק, אפוא, בהצגת התמדתן של הציפיות המשיחיות לנוכח תהפוכות גורלן של צפת וירושלים בראשית המאה השמונה-עשרה, ויתמקד בשאלה כיצד הפכה צפת לעיר הנושאת את בשורת הגאולה לאחר שנת 1720.    

 ירידת מעמדם של יהודי צפת ו"חורבנה" בראשית המאה השמונה-עשרה

 במאה השבע-עשרה ובעיקר בראשית המאה השמונה-עשרה איבד השלטון המרכזי של האימפריה העות'מאנית את שליטתו  בהר הלבנון ובמרחבי הגליל. השליטה המעשית עברה באותם מקומות לידי מושלי המחוזות והנפות שנלחמו אלו באלו על הזכות להחכיר את גביית  המיסים מתושבי הערים והכפרים. במאבקים הצבאיים על השלטון באזור השתתפו גם ראשי שבטים בדווים, ערביים, דרוזים, וכן בעלי זרוע כפריים מקומיים  במטרה להשתלט על דרכי המסחר ועל גביית המיסים וכן לזכות בהכרת השלטונות המרכזיים. מתגרת ידם של הצדדים הנאבקים סבלו, כמובן, תושבי האזור, בעיקר היהודים תושבי צפת. עם זאת קרה לעיתים, שדווקא עלייתם של הכוחות המקומיים, הביאה ליציבות שלטונית ולשקט יחסי לתקופות קצרות, איפשרו את התפתחותו הכלכלית של הגליל, ובכלל זה את כניסתם של מאות עולים לצפת, ובנייה יהודית מסיבית בה ובאזור קבר הרשב"י שבמירון הסמוך לצפת.[7]    

 את ראשית הירידה במעמדם של יהודי צפת אפשר לקבוע בסוף המאה השבע-עשרה, בתקופת המלחמות על השלטון בגליל בין האמיר הדרוזי פחר אל-דין ובין פחת דמשק התורכי שנמשכו עשרות שנים. בגלל המלחמות ברחו רבים מיהודי צפת ועברו לחיות במקומות אחרים בארץ, אי לכך, מבחינה יהודית נחשבה העיר כחרבה.    

מקור נוצרי, תאור של נוסע צרפתי שאין לפקפק במידת האובייקטיביות שלו, מתייחס לקשיי הקיום של יהודי צפת במחצית השניה של המאה השבע-עשרה ( 1660) ומתאר: "כיום אין היא אלא תל חרבות. יושביה הם כמה משפחות ערביות והרבה יהודים… [הטורקים] מוכרים להם את זכות הישיבה בצפת ביוקר רב. מטילים הם עליהם בשרירות לבם מסים וקנסות. היהודים נאלצים  לקנות אפילו את עצם האויר שהם נושמים… מן הבתים הישנים לא נשארו אלא הכתלים שאי אפשר לדור בהם… והחדשים נוטים לנפול לגמרי, לפי שאין בידי היהודים אמצעים לתקן את בדקם, וכל מה שהם יכולים להרויח במלאכתם אינו מספיק לפרנסתם ולפרעון המסים והארנוניות לפחה… " והוא מסכם: "הטוב היחיד שאפשר למצוא שם הוא האויר הבריא והנקי".[8]     

תיאור דומה על נטישת צפת בידי היהודים בגלל מצבה מתאר ר' יום טוב צהלון בהקדמה לספר שיצא לאור בשנת תנ"ד (1694): "אל הגלילה הקדמונה… קריה נאמנה… נטולה מן היאודים האומללים… יצאו חצ"י העיר בגולה… כל העיר עזובה אשר אין לה עמידה וישיבה, ואין שלום יוצא ולבא… העם יצא ממקומו ויגל יהודא והמון כל העיר בורחת… זקן ונשוא פנים… פנה הודה פנה הדרה".[9]    

 את הקושי לקיים קהילה יהודית בצפת בתקופת המאבקים בין השליטים השונים יש לתלות גם בעובדה שבהיות צפת באותה תקופה עיר פרוזה ללא חומות, היא היתה חשופה לפגיעתם הרעה של הצבאות שנאבקו ביניהם על השליטה באזור ולהתנכלות בני הכפרים שסביבה. זאת בניגוד לירושלים, שהיתה עיר מוקפת חומה מסיבית, שסיפקה בטחון ליושבים בה וניתן היה להגן עליה בכח צבאי קטן. וכך כבר מתאר מקור משנת 1620 את בעייתה הטופוגרפית של צפת: "הנה זאת חקרנוה על דבר בקיעי עיר אלוהינו צפת אמת תכון לעד, כי רבו ובאו זרים וחללוה ופרצו בה פרצות תחת היותה מימי קדם סוגרת ומסוגרת, נעלה כירושלים דלתותיה נעולה בלילה, ועתה בעוונותינו עיר פרוצה אין חומה ".[10]  בגלל בעיה טופוגרפית זו העלייה לארץ-ישראל במאה השבע-עשרה העדיפה להתיישב בירושלים על פני צפת.    

סיבה נוספת לנטישתה של צפת והעדפת ירושלים היתה קיומן  של ישיבות גדולות שהוקמו בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה,[11] ומשכו אל העיר את מרבית העולים.  וכך אמנם מעיד הרופא ר' רפאל מרדכי מלכי, ממנהיגי הישוב בירושלים בסוף המאה השבע-עשרה, כי בית-המדרש הירושלמי "בית יעקב" נתרחב וגדל בעקבות הגירתם של פליטים יהודיים שברחו מצפת והגיעו לירושלים: "נתרבתה התורה בירושלים אחר חורבן צפת. שיחזיריה הקב"ה לאיתנה".[12]    

 כחה של צפת היה כל-כך דל עד כי לא היה בכחה לשלוח אפילו שד"ר מטעמה; אי לכך קיבל על עצמו  השד"ר הירושלמי, ר' שמעון בר יעקב, לייצג גם אותה בשליחותו.  בשלהי המאה השבע-עשרה, בכתב השד"רות שלו מחודש אדר ב' שנת תנ"ו (1696), הוא מתאר את הצרות שעברו באותם ימים על יהודי צפת, כמו פגעי טבע ובצורות וכן מסים וארנוניות שהביאו אותם עד פת לחם והוא מסכם תוך שהוא רומז לייחוסה של צפת בדומה לזה של ירושלים: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון צפת ת"ו עיר ההוללה".[13]    

 במכתב של קהילת יהודי פאס שבצפון-אפריקה מחודש אדר ה'ת"ס (1700) מובעת הערכה ליהודי צפת על כי למרות הלחץ הכלכלי העצום בו הם שרויים, בכל זאת הם שומרים על קברו של התנא רשב"י ומתפללים שם לשלום יהודי הגולה. אי לכך הם מרימים למענם תרומה ובצדה בקשה שיהודי צפת יעתירו גם בעדם: "עם היות עדתנו [בפאס] בלחץ ודוחק עצום… נתנו בריוח ולא בצמצום… לשם קדושת התנא האלקי הרשב"י ע"ה ישאו רנה ותפלה לפני אל אדיר וגבור. בעד השארית הנמצאה הנשלכת בירכתי בור, ישיב שבותה, ומאשפות אותה ירומם… וכל זרים אכזרים רודפיה יכרית וישמיד" .[14]    

בכתב שליחות אחר של השד"ר ר' שמעון בר יעקב, שיצא למצרים בשנת תס"ג 1703, אנו למדים שעדיין פועלים בצפת מוסדות תורה, כמו "הקדש מירון", "הקדש הת"ת והת"ח ", "ביקור חולים" ו"הקדש היתומות". גם ראשי הציבור צברו כח ותעוזה ונטלו לעצמם סמכויות לתבוע את עלבונה של הקהילה היהודית בצפת. מן התיאור עולה כי הם דרשו להסב לעצמם את כספי התרומות שנאספו בחו"ל עבור יהודי טבריה הואיל וזו היתה הרוסה באותה עת וריקה מיהודים. על מנת לתת יתר תוקף לדרישתם זו הם הכריזו חרם חמור על מי שימנע מהם את כספי הצדקה וההקדשות, שמלכתחילה נתרמו עבור יהודי טבריה, אבל בדיעבד לא היה למי להפנותם. נקיטת צעד כה חריף כהחרזת חרם, מצד אנשי צפת, מעידה על חומרת מצבם הכלכלי הקשה והם זועקים: "והלא כה דברינו כאש וכלפיד יבער כל מיני קללות וארירות ומארות על כל איש ואשה יחיד ורבים אשר יערער וידבר תועה על שלוחינו הנז'[כר] או על הק"ק צפת תוב"ב… כל מי שחייב כספים לצפת או לטבריה, נדרים ונדבות עזבון או צוואה או מונע מרבים מצרכי צדקה… ומי שיש בידו יכולת ליתן ואינו נותן, כל אלה עומדים בארור".[15] מתוך מצוקתם הקשה זועקים יהודי צפת, משוועים לעזרה ומגייסים לימינם את כל גדולי עולם, בהכריזם כי הם אינם באים מכח עצמם "כי אם מכח מי שאמר והיה העולם, ומכח תורתינו הקדושה לובשת מפ"ה שחורה בתוכינו, ועמנו עומדת בצרה ובכח אופני ושרפי מעלה, ובכח אדונינו התנא האלדי רבי שמעון בן יוחאי זצוק"ל, ובית הלל ושמאי, וכל התנאים והאמוראים והפוסקים, קדושים אשר בארץ המה, ובכח מורינו הרב המקובל האלדי כמה"ר יצחק לורייא אשכנזי זכותו יגן בעדינו… בכח כל הנז'[כרים] אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין לכל מי שיעשה אחד מכל הדברים הנזכרים לעיל".[16]    

 על החמרת מצבם של יהודי צפת אנו למדים ממכתב ששלחו אנשי צפת בידי ר' אהרן בן שושן בשנת 1708 למצרים בו אנו שומעים לראשונה כי בניין בית-המדרש שמעל לקבר הרשב"י התמוטט וקרס .  יהודי צפת לא יכלו לעמוד בכוחות עצמם בנטל לקימומו והם פנו אל הגבירים היהודיים במצרים כדי לאסוף כספים לתיקון המבנה המיוחד הזה: "להודיע צערינו בשער בת רבים… לחזק את בדק בית אלהים אדונינו הקדוש התנא האלקי הרשב"י זלה"ה אשר בחצר המשכן נשברו קורותיו ונתקו מתריו והכפה הגדולה… ליפול מרוח מצויה… כתלי בית המדרש הקדוש והת"ת אשר נטו ליפול… לכן אתאנו לחלות פני קדשו יאחז צדיק דרכו, העשיר לו ירבה והדל לו ימעיט, מתת את תרומתו ביד רחבה כי עת לחננה".[17]    

 בשנת 1712 הגיע לעיר פאס שליח צפת השד"ר ר' משה ישראל. ממכתב התגובה של דייני העיר פאס אל השד"ר אנו למדים כי מצבה הקשה של צפת נותר בעינו: "כששמענו את הקול מתוך החושך קול שאון מעיר צפ"ת… רעות רבות וצרות, חבורות פצע אימות חימות, מהומות מהלומות… שלשלאות של ברזל ואבני בליסטראות החולפות ובאות על אחינו שבצפת תוב"ב, מת לבנו בקרבנו ויהי לאבן". מתיאור הדברים מתברר כי קופות הקהל של פאס היו ריקות באותו זמן, אבל יהודי פאס עשו כמיטב יכלתם והרימו תרומה ייחודית למען צפת: "והפרשנו מממונינו נדבה סך לק"ק צפת… לשם רשב"י… ולתלמידי חכמים. נשא לבבינו אל אל בשמים". מנוסח הדברים ניכר כי הדימוי של צפת, העיר הגלילית, כמקום בעל ייעוד בגאולת ישראל, עורר את לבם של יהודי פאס לעשות השתדלות מעל ומעבר ליכלתם הכלכלית ולהרים למענה תרומה: "ימהר יחישה יעלינו עם כל ישראל חברים… וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה שמה ישבו כסאות למשפט אלהים בעינן דדייני דיני קנסות. נאם דייני ק"ק פאס יע"א החותמים באייר שנת אני ה' בניתי הנהרסות".[18]    

 עוד בשנת תע"ג (1713) כותבים אנשי צפת לר' יצחק לאמפרונטי באיטליה כי לא חל כל שינוי לטובה  במצבה של העיר, וכי "לא נוכל לבאר כל הצרות ומצוקות הזמן המתרגשות עלינו מטרדת הצרים …עבדים משלו בנו וישתו וישכרו מדמינו".[19] באותה שנה יצא מצפת השד"ר ר' שמואל ב"ר עובדיה הלוי למנטובה שבאיטליה. הוא מתאר את סבלם של יהודי צפת שהוכרחו לממן את הוצאות המלחמות שמנהל הפאשה של דמשק נגד השליטים המקומיים בגליל: "וה' שכחנו מלעשות לנו נסים ונפלאות כימי קדם, שנה אחרי שנה תכבד העבודה עלינו ממשא מלך ושרים צוררים המחדשים עלינו גזרותיהם מיום ליום… שהקומץ הבא מצדקת אחינו אינו מספיק לשליש ולרביע מהמסים והחקים רבים  אשר נתחדשו עלינו".[20] הם מציינים כי בשנתיים האחרונות, דהיינו בין השנים 1713-1711 הגיע הפאשה של דמשק וחיילותיו אל צפת שלוש פעמים על מנת להילחם בבני הכפרים המורדים; את מחיר הוצאות המלחמה, כולל תענוגות ומעדנים לשליטים, הטילו על היהודים העניים. בצר להם נאלצו יהודי צפת ללוות כספים בריבית גבוהה ולמשכן את רכושם הפרטי ואפילו את תשמישי הקדושה של בתי הכנסת: "וכל ביתינו וכלי הקדש אשר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הכל באשר לכל ממושכנים בידי הגויים בריבית עצום חמשה עשר למאה".[21]    

מצבם הקשה של יהודי צפת נמשך לפחות עד שנת 1715.[22] תאורי המצוקה של יהודי צפת כפי שתוארו בכתבי השד"ר הצפתי ר' שמואל ב"ר עובדיה הלוי ושד"רים אחרים מצפת, עוסקים בתקופה בה התחזק ועלה כוחם של בני שבט הזידאן והשתלטותם ההדרגתית על הגליל, למורת רוחו של מושל צידון. מבחינתם של יהודי צפת – למרות שמלכתחילה לווה ניצחונם הצבאי של בני זידאן בעושק התושבים המקומיים ובעיקר גזל יהודים, הנה לאחר תקופה קצרה בה נתבסס השלטון, בעיקר בתקופת דאהר אל עמר שכונה "השיח' של צפת"[23] – החלה תקופה של רגיעה ובטחון באזור ותנופת פיתוח כלכלי. מתברר כי היציבות השלטונית שנוצרה בגליל דווקא הועילה בסופו של דבר ליהודי צפת. היציבות הזאת הפכה את צפת מחדש למקום שאפשר לחיות בו. מבחינת היהודים הפכה צפת והיתה למקום מחסה; בעיקר עבור יהודי ירושלים, שסבלו אף הם מתיגרת ידם של השליטים בעירם, ומרדיפת נושי החובות; הריבית שהושתה עליהם הגיעה לסכומים אסטרונומיים ואלה היו כחרב המתהפכת מעל ראשם, והם לא יכלו לעמוד בה. נראה כי מטוטלת תהפוכות הגורל של יהודי ארץ-ישראל, מטוטלת האלטרנטיבות בין צפת לבין ירושלים הוכיחה את חיוניותה.    

התחדשות עליית היהודים לצפת ופריחתה מחדש בין השנים 1722-1715

 בראשית המאה השמונה-עשרה, פסקה כמעט לחלוטין תנועת העלייה לירושלים. רוב המקורות המצויים בידינו מדווחים, כאמור, על בריחה או ירידה של עולים מהעיר.[24]  כך עולה, בין השאר, מתיאוריו של הכומר השבדי מיכאל הנמן שביקר בירושלים בשנת 1712. כשהגיע בשבת לבית-הכנסת האשכנזי בירושלים, היו בו, לדבריו, רק שישה או שמונה יהודים עניים לבושי סחבות. לדבריו, למרות איסוף הכספים שנערך בעולם למען הקהילה האשכנזית בעיר לא מנע הדבר בעד התרוקנות העיר ובריחת תושביה.[25] בדיווחים אחרים שלו הוא מציין, כי בעיר עכו היו באותה שנה 300 משפחות ערביות, 100 יווניות, ורק עשרה בתי אב יהודיים; בצפת היו 40 זוגות (משפחות) של יהודים וכ-100  אלמנות.[26]  לדבריו, ראשי הקהל אינם מוסרים לידי האלמנות הללו את הכספים הנשלחים להן מבני משפחותיהם בחוץ לארץ , תופעה המעידה על המשבר החמור בו נמצאה הקהילה באותם ימים. [27]     

 את הידיעה המשמעותית ביותר הוא מדווח מהעיר צידון. הוא מתאר, כי עקב מחלה התאשפז בביתו של הקונסול הצרפתי בצידון מר פולרד, ואז התברר לו מסיפורו של המארח, כי אל העיר צידון הגיעו זה מכבר כ-1500 יהודים מאירופה וממקומות שונים מרחבי טורקיה, מתוך כוונה לעלות לארץ-ישראל. אולם בגלל הקשיים ששררו בכל מקום בארץ, הם נשארו בצידון, ממתינים בה להזדמנות שיגיעו ימים טובים יותר ואז יוכלו להיכנס לארץ. הכומר השבדי הנמן מעריך, בעקבות מארחו הקונסול הצרפתי, כי הסיכויים לשיפור המצב בארץ כל-כך קלושים עד כי נראה לו שהיהודים הממתינים בוודאי ימותו בטרם יזכו להגיע לאותם ימים טובים.[28]  יש לציין, כי ידיעה על שיירות של עולים שיוצאות מצידון לכיוון ארץ-ישראל מוזכרת יותר מאוחר גם בזכרונותיו של הנוסע הצרפתי, שארל סינט מור בשנת 1721. ספק גדול הוא אם אמנם הגיעו עולי השיירות הללו לירושלים. יש להניח, כי לנוכח החמרת המצב הקשה בירושלים, מצב שטיבו נתברר להם רק בהגיעם עד לשערי הארץ, העדיפו רבים לשוב לארצות מולדתם ואלה שלא רצו לוותר על הכניסה לארץ, נמנעו מלהגיע לירושלים והסתפקו בישיבה בצפת. [29]    

 גם אם יתברר לנו שמספר העולים שדיווח עליהם הכומר השבדי הנמן הוא מוגזם, אין להטיל ספק בעצם התרשמותו מסדר גודל מספרם של העולים. היינו, אם לא 1500 עולים אזי לפחות כמה וכמה מאות, כמות מרשימה של המון אדם מכונסים יחד, קבוצות קבוצות. אין ספק כי התכנסות כל-כך מרשימה בממדיה של יהודים – שממתינים בשערי הארץ, בצידון, מתוך ציפיה להזדמנות נאותה להיכנס לארץ-ישראל – מעידה על מכנה אמוני אידאולוגי משותף שאיחד אותם: עליה לארץ מתוך מניע אמוני משיחי. לא ברור לנו בוודאות מי היו אנשי הקבוצות. יתכן שהיו ביניהן קבוצות של שבתאים שציפו לשיבתו של שבתי צבי בשנת תס"ו (1706), היא שנת הארבעים לאחר התאסלמותו, או לשנת תע"ו (1716) שהיא שנת הארבעים לפטירתו. יתכן שהיו ביניהן קבוצות של מחשבי קיצין יהודיים שראו בחישוב הגימטריות של שנת "בעתה" לפ"ק (1712) או בשנת "בעתה" לפ"ג (1717) את שנת הגאולה הקרובה. בין קבוצות העולים הללו ניתן לזהות בוודאות, למשל, קבוצה עולים יוצאת דופן, קבוצה של גרים שהגיעה לצפת מאמשטרדם. בבואם לצפת מצאו במקום קבוצת גרים נוספת שקדמה להם. מנהיג קבוצת הגרים מספר על המצוקה הכלכלית שפגשו במקום עד כי הוכרח לצאת לאמשטרדם כדי לאסוף כספי תמיכה לשתי הקבוצות: "ומצאנו שם גרים אחרים נודדים ללחם ואיו… ויהי כאשר תמו כל המעות וכלתה פרוטה מן הכיס, הוכרחתי לצאת ממחיצתי לדפוק על שער בת רבים".[30]     

 מקרב האישים העולים לצפת בתקופה זאת אנו פוגשים כמה וכמה תלמידי-חכמים גדולים ומקובלים ידועי-שם כמו, למשל, הדיין דניאל קאפסוטו, שעלה מליוורנו בשנת תקע"ה (1715). הלה היה תלמיד-חכם ידוע בעירו ואיש עשיר. וכך כתבו עליו ראשי קהילת צפת: "כי לימים ראשונים היה מלא ביתו כסף וזהב… ועתה [בשנת תפ"ב (1722)] ההפך עליו בלהות וירד מנכסיו ולא ניסה באלה לפשוט את ידו וליטול… אשרי אנוש יעשה זאת להביא לו בחשאי כי ראוי והגון הוא לכל כבוד… וזה שבע שנים פע"ק עובד אלדים באמונה וכל צרכי צבור נחתכים על פיו והוא המוציא הוא המביא".[31]           

עולה אחר מאיטליה היה המקובל ר' עמנואל חי ריקי מחבר הספר "משנת חסידים" (אמשטרדם תפ"ז). הלה נחשב לגדול פרשני קבלת האר"י במאה השמונה-עשרה. בעקבות החרם על הוצאת כתבי האר"י לחוץ לארץ, עלה עמנואל חי ריקי לארץ על מנת להעתיק וללמוד את כתבי-היד של קבלת האר"י. הוא התיישב בצפת עם אשתו ושלושה מילדיו בשנת תע"ח (1718),[32] וחי בה במשך שלוש שנים, שהיוו תקופה מכרעת בעיצוב דמותו. עמנואל חי ריקי נהג להשתטח על קברו של האר"י על מנת לזכות לחוויות מיסטיות לשם התחברות עם נשמת האר"י, במגמה לזכות ולהבין לאשורה את תורתו, כפי שהוא כותב: "ושם בצפת ת"ל [תודה לאל] זכיתי ללמוד מעצמי ספרי הרב האר"י והעתקתי ספר אוצרות חיים כלו ולקרותו. ואתו עמו שאר כתבי האר"י זלה"ה שנמצאו עד שמצאתי את שאהבה נפשי… סייעני בזכותו על כי נשתטחתי על קברו של הרב האר"י זלה"ה וחננתיו שזכותו יגן עלי להבין אמרותיו".[33] בעקבות פטירת בתו במגיפה שהשתוללה בצפת, חזר עמנואל חי ריקי לאיטליה יחד עם אשתו ושני בניו; בשנת תצ"ז (1737) עם התקרבות שנת ה'ת"ק הוא חזר לארץ והתיישב בירושלים.     

מקובל ידוע אחר, ר' חיים ב"ר יצחק אלפאנדרי שהה אף הוא כנראה במשך תקופה של כשלוש שנים בצפת בין השנים תע"ט – תפ"ב (1722-1719). תולדות חייו של ר' חיים אלפנדארי סוערות ביותר. בשנת 1681 לערך הכיר את ר' אברהם קארדוזו ולמד עמו את סוד האלוהות. עם שובו  בשנת 1683 לקושטא הוזהר על-ידי חכמי העיר להתרחק מקארדוזו, שהואשם בשבתאות קיצונית. בשנת 1696 התיישב בירושלים ועמד בראש ישיבה. בעת ביקור במצרים העתיק מכתבי-היד של תורת האר"י שהיו בידי ר' משה ויטל, נכדו של ר' חיים ויטל. נראה שבשנת 1710 חזר לקושטא. בשנת 1717 חתם על הכרוז שהוצא נגד נחמיה חיון, ובשנת 1719 הביא לדפוס את הספר "תקוני הזוהר" (קושטא תע"ט) על-פי כתב-היד של ר' חיים ויטאל, שמצא במצרים. נראה שהדפסת הספר שימשה לו הכנה נפשית לקראת עלייתו לצפת עם חבורה של מקובלים. וכך הוא כותב בהקדמה לספרו: "הן עתה כי עכבו אותי מן השמים לשבת פה העיר הגדולה קושטנדינא יע"א עוד ימים, אמרתי אני אל לבי גם זה לטוב ויעכבני זה להוציא כלי למעשהו, ואקדמה פני האדון התנא האלק"י הרשב"י במנחה ההולכת, ואחרי כן אראה פניו בהר הקדש גליל עליון תוב"ב… הלא כה דברי חיים בכמה"ר יצחק אלפאנדארי זלה"ה".[34]     

על ר' חיים אלפנדארי ועל המנהג להשתטח על קברי צדיקים בצפת ובמירון שקיים בתקופת מגוריו בצפת, כותב ר' ישראל מאיר מזרחי איש ירושלים: "ולא היו ימים טובים לישראל כימים האלה אשר עלה במעלות להשתטח בנחלת ה' איש אשר רוח אלקין קדישין השתכחת ביה, ריויה דמי לבר אלקין הרב המופלא סמא דחיי כמוהר"ר חיים אלפאנדארי נרו' וישב שמה ימים במספר ויאורו עיני ולבי שש באור תורתו".[35]    

מקובל אחר שהגיע לצפת בתקופה זאת, בשנת ת"פ (1720), והשתייך לקבוצת המקובלים הלוריאניים שחייתה בצפת ונהגה להשתטח על קברי האר"י וקבר רשב"י במירון, היה ר' דוד די מדינה, שמתייחס בספריו פעמים רבות לשנת הגאולה "בעתה" (1717) ואף נחשד על-ידי חלק מהחוקרים בשבתאות מתונה.[36]    

יתכן כי באותה תקופה הגיע לצפת גם ר' ישראל יעקב אלגאזי יחד עם חבריו מבני בית-המדרש "כתר תורה" שבאיזמיר, מי שמאוחר יותר יביאו לדפוס בעירם את הספר "חמדת ימים" (איזמיר, תצ"א-תצ"ב). בהקדמה לספר כותב ר' ישראל יעקב אלגזי כי מצא את כתב-היד של הספר שנים אחדות לפני הבאתו לדפוס, בעת שבתו בצפת. תוך דברי השבח על מעלותיו של הספר שלא נודע מי מחברו, הוא מציין כי הספר נקרה לפניו "אנכי בדרך נחני ה' בעלותי ההרה הר הקדש גליל העליון… והנה איש ניצב לקראתי ובידו האי ספרא דבי רב ויאמר אלי לך חזק וקנה חמדה גנוזה".[37] אם נקבל את דבריו אלה כפשוטם, ניתן לשער כי את כתב-היד של מחברו האנונימי של הספר "חמדת ימים" מצא ר' יעקב ישראל אלגזי בצפת, ואחר-כך חזר לאיזמיר על מנת להכין יחד עם חבריו את הספר המופלא הזה לדפוס.[38]           

 שני מקובלים אחרים, רב ותלמידו, שהיו בצפת בתקופה הנדונה, הם ר' יעקב וילנא ור' רפאל ישראל קמחי. ר' יעקב וילנא, שנחשב לגדול המקובלים בצפת בראשית המאה השמונה-עשרה, היה מבני חבורת ר' יהודה חסיד שנשארו לחיות בארץ, ומלומדי הישיבה שהקים ר' אברהם רוויגו בירושלים בשנת תס"ב (1702). עד לשנת תפ"ה (1724/5) נדד כשד"ר בקרב קהילות יהודיות בחוץ-לארץ על מנת לאסוף כספים לכיסוי חובות האשכנזים בירושלים. בשנת תפ"ו (1726) עבר עם משפחתו ויחד עם המקובל ר' משולם פייביש היילפרין לצפת.[39] בישיבתו בצפת לימד ר' יעקב וילנא את תורת הקבלה, ועל תלמידיו נמנה  ר' רפאל ישראל קמחי, מחבר הספר "עבודת ישראל" הדן בסוגית סדר עבודת יום-הכיפורים בבית-המקדש. מהערת המחבר בדברי ההקדמה על דרך כתיבת הספר אנו למדים כי כבר באותה עת, בשנת תפ"ג (1723) עמד על תילו מחדש בית-המדרש שעל ציון קבר הרשב"י. וכך הוא כותב: "פירוש סדר העבודה של יה"כ [יום הכיפורים] שהתחלתי לכתוב  במירון תובב"א על ציון אדונינו הרשב"י  זיע"א ש'[נת] התפ"ג".[40]    

בשנת תפ"ח (1728) חתם ר' יעקב וילנא לצדם של שבעה טובי העיר צפת על כתב שליחות של רפאל ישראל קמחי שנשלח כשד"ר לאיטליה.[41] כעבור זמן, בשנת ת"צ (1730), בתקופת שהותו של ר' ישראל קמחי כשד"ר באיטליה, ביקשו ממנו מארחיו לבדוק את טיבם החשוד של כתבי הרמח"ל. לאחר שעיין בכתבים ואף ביקר בבית-מדרשו של הרמח"ל, הוא הציע לרבני איטליה להעביר באמצעותו את כתבי הרמח"ל לבדיקה בצפת אצל ר' יעקב וילנא וחבריו המקובלים, כפי שהוא מתאר: "ושם אתנו גדולים ומופלאים קדושי עליון [ההדגשות מכאן ולהבא שלי-א"מ] ובפרט רבי הרב הגדול והקדוש הגאון מוהר"ר יעקב ווילנא ועוד רבים מקובלים והם יבחינו ויכירו וידעו ויבינו שורש הדברים".[42] ואמנם, רבני איטליה  קיבלו את הצעתו ונתנו בידיו "איזה קונטריסי התיקונים כדי להראותם בחזרתו לשלום אל הרב החסיד מומחה ובקי בחכמת האמת מוהר"ר יעקב וווילנא ר"מ נר"ו למען יצרפם וילבנם במצרף חכמתו".[43]     

 נראה בברור, אף מן המקורות החלקיים שבידינו, כי בתקופה הנדונה התרחש תהליך של חיזוק הישוב היהודי בצפת על ידי התיישבותם במקום של עשרות תלמידי-חכמים וקבוצות של מקובלים שהגיעו מאירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית, וכן על ידי מתיישבים ספרדיים ואשכנזיים שברחו מירושלים כמו ר' יעקב וילנא, משפחתו וחבריו. בין האישים שהגיעו לצפת מירושלים יש לציין במיוחד את ר' משה מלכי, בנו של הרופא הידוע ר' רפאל מרדכי מלכי וגיסם של רבי חזקיהו די סילוה בעל "פרי חדש" ור' משה חאגיז בעל "שפת אמת". עמו עברה מירושלים לצפת, בשנת 1714 לערך, גם קבוצה של יוצאי איטליה ובני הקהילה האשכנזית הנרדפת. בתוך זמן קצר הפך ר' משה מלכי  והיה למנהיגה המוכר של הקהילה היהודית בצפת.     

עדויות היסטוריות קושרות את ר' משה מלכי עם בנייתם של בתים חרבים רבים בצפת. הבנייה החדשה איפשרה את קליטת העולים החדשים שהגיעו לעיר באותם ימים. במכתב מיום כ"ח במנחם-אב תע"ו (1716) ששלחו פרנסי אמשטרדם לר' משה מלכי לצפת, הם מבשרים לו כי לאות הוקרה על פועלו למען יישובה של צפת ועל כך שבנה בעיר "קורטיזוס" – חצרות שסביבן בתים, הם מתחייבים לשלוח לו 40 פיזוס לשנה בשביל שיפוץ החצרות, מלבד ההקצבה השנתית בסף 75 פיזוס.[44]    

עדות היסטורית אחרת על השיפור שחל במצב יהודי צפת, מצויה במכתב שנשלח מצפת למרוקו בשנת תע"ט (1719) שבו מוגדרים השינויים הדמוגרפיים שנעשו בעיר כ"מעשה נסים… אשר לא עזב חסדו מעם עיר קדשנו", צפת מוגדרת במכתב כ"קריה נאמנה, אחרי בלותה היתה לה עדנה, צפת אמת היתה לראש פנה".[45] הכותב מתייחס במיוחד לעליית תלמידי-החכמים והמקובלים "מכמה חסידים וחכמים, יודעי בינה  הרואה אומר ברקא"י לזאת יקרא חפצי בה… ובאים לשכון כבוד בתוכה ומלאה הארץ דעה".[46]     

 אחד המפעלים היותר משמעותיים לענין התחדשותה וקימומה של צפת היה הקמתו מחדש של מבנה ישיבת המקובלים מעל לקברו של ר' שמעון בר יוחאי שבמירון. [47]את המשמעות התיאולוגית הדרמטית שייחסו להצלחת מפעל הבנייה הזה ביטאו בתואר שהעניקו לבית-המדרש: "שזכינו לבנות את חצר המשכן אהל מועד [!] אדוננו הרשב"י זלה"ה, [ועליותיו] ואולמיו, בנין משובח ומפואר מאשר היה בתחלה".[48] אין ספק כי מפעל הבנייה הזה מעיד על הזיקה העמוקה של הבאים בשעריה של צפת כלפי ספר הזוהר וקבלת האר"י.    

 מכתבים נוספים אחרים מדגישים את גידולה של צפת ואת קווי האופי החדשים שהעיר לובשת. בשנת תפ"ב 1722 שלחה צפת את ר' דניאל קאפסוטו לקהילות איטליה כמו לליוורנו לפיזה, וכן  לקורפו והפקידה בידיו מכתבי בקשה לתמיכה כלכלית. הכותבים מנמקים את בקשותיהם בגידול הדמוגרפי הדרמטי של צפת ובניית חורבותיה על מנת להכשירן למגורי העולים החדשים: "עיניכם הרואות את מעשה ה' כי נורא הוא… שנתיישב העיר ונבנו החרבות נתרבו ההוצאות הקדשים והספקות הת"ח עשר ידות מאשר בתחילה".[49] מלבד ההוצאות לביסוס הקהילה היהודית, גדלו גם ההוצאות לתשלומי מיסים מטעם השלטונות. לדבריהם, שליטי העיר מביטים בתדהמה על הגידול הדמוגרפי של האוכלוסיה היהודית בצפת: "המה ראו כן תמהו נבהלו מראות בטובתינו כי נבנתה עיר על תלה".[50]  והם ממשיכים ומסבירים את הצורך החיוני בתיגבור התמיכה הכלכלית בהם בכך שמושלי העיר, לנוכח הגידול הדמוגרפי של היהודי העיר, מבקשים לנצל לטובתם את הגידול הדרמטי באוכלוסייה היהודית של צפת כדי להגדיל את תשלומי המיסים. היינו, במקום תשלומים  שהושתו עד כה על הקהילה, על בסיס קבוצתי, דרשו מעתה להעמיד את תשלומי המיסים על בסיס של מספר התושבים. הם המירו את המס הקבוצתי ל'מס גולגולת'; מס שמשתנה ועולה עם גידול מספר היהודים בצפת: "לא כן עתה שנתישבה העיר ונבנו החרבות,[51] נתרבו הוצאות הקדשים והספקות הת"ח עשר ידות מאשר בתחילה… ועוד זאת רעה חולה יד השרים ואילי הארץ המושלים פה ע"ק היתה במעל…. אשר אמרו הנה עם בני ישראל רב ועצום בואו חשבון אקרקפתא דגברי להביא אל גנזי המלך".[52]    

מלבד הצרכים החיוניים לקיום הפיזי הם מציינים את ההוצאות שהיו להם בגין המאמצים לבנות מחדש את עולם התורה בצפת: "וחזרה עטרה ליושנה כתר תורה וכתר שם טוב… להעמיד ארבע אמות של הלכה." עוד הם מציינים כי הם מקיימים בצפת גם את המצוות התלויות בארץ, אך אינם מפרטים במה מדובר: "ומאין יבא עזרנו לקיים ולהעמיד מצוות התלויות בארץ שהוצאתם מרובה".    

 תקוות משיחיות בצפת בעקבות חורבן ה"חצר" הירושלמית בשנת 1720.

 כדי להעריך נכונה את השפעת המהפך הדרמטי במעמדה של צפת על התפיסות המשיחיות של יהודי צפת בראשית המאה השמונה-עשרה, מן הראוי לקבוע כי ציפיה זו לא הבשילה מיד עם התגברות גלי העלייה ובניינה של צפת, אלא כנראה רק לאחר חורבן ה'חצר' הירושלמית בשנת תפ"א ( 1720).    

כידוע, נחלקו חכמים בשאלה מהיכן תתחיל הגאולה לעתיד לבוא – מירושלים או מן הגליל. מירושלים – על שום היותה מקום הקדש והמקדש ואשר השכינה לא זזה ממנה לא בבניינה ואף לא בחורבנה; או מן הגליל – מפני שבו התחיל החורבן בימי המרד הגדול של ימי הבית שני, אשר על כן, על דרך 'התיקון', משם תתחיל הגאולה לעתיד לבוא.[53]    

על-פי תפיסתם – המקומות הקדושים שבארץ-ישראל, אף-על-פי שהם חרבים לפי שעה, נשארו בקדושתם; קדושה שהולכת ומתגברת מעצם לימוד התורה ומעשים טובים הנעשים בה. תפיסה זו אומצה הן בספר הזוהר והן בקבלת צפת. בהתאם להשקפה זו זכו בני חבורת הזוהר לקדש את המקומות בהם למדו וזכו להארה אלוהית. על-ידי-כך קידשו את המקום בהם פעלו  בזמנם ולדורות הבאים. לפי ר' משה קורדווירו נשמותיהם של צדיקי העבר המתים משתתפים בלימוד של הצדיקים החיים, ואלו מחיים מחדש את הקדושה במקום שנתקדש על-ידי הצדיקים שנפטרו. לפיכך, הרוצה להשיג את מירב ההישגים הרוחניים מוטב לו שיתעמק ביצירה הרוחנית של צדיקי העבר במקומות שחיו ולמדו בהם, ובהם גם מתו ונקברו. אי לכך לא רק שהמקובלים במאה השש-עשרה נהגו לצאת אל ההרים שבסביבות צפת לעסוק בהם בלימוד תורת הזוהר, אלא נהגו להשתטח על קברי אותם צדיקים מחבורת הרשב"י, להתחבר אל נשמותיהם, ולזכות על-ידי כך להארות רוחניות ולמעשי ניסים.    

מאחר והגליל וצפת היה מקום חיותם וקבורתם של התנאים ר' שמעון בר יוחאי וחבורתו חשוב היה למקובלי המאה השש-עשרה לחיות באותו מקום, ולהגביר באמצעותם את הזדהותם הרוחנית עמם, עד כדי תחושה שנשמתם "מתעברת" בנשמת אותם תנאים ואנשי חבורת הזוהר בדרך של  גלגול נשמות. על-פי הזוהר, לגליל היתה סגולה משיחית מיוחדת, ובה יתחיל תהליך הגאולה. ר' משה קורדובירו סבור כי מאחר ובגליל התחיל המרד והחורבן בימי הבית השני, מן הראוי שבו יתחיל תהליך הגאולה. לגליל העליון יש זיקה ל"ספירת בינה", היא ספירת הגאולה, ובה יתגלה לראשונה משיח בן דוד  "ויתער בארעא דגליל".  דברי הזוהר על התעוררות המשיח בגליל העלתה את חשיבותו בעיני המקובלים,  והגבירה את נטייתם להתרכז בו .וכך כותב ר' משה קורדווירו :    

"ענין פקידה וזכירה הנזכר בשמועה זו הוא: פקידה מהמלכות , הוא סוד גילוי משיח בן יוסף שהוא מצד המלכות, וזכירה מתפארת והוא סוד משיח בן דוד…ותחלת הזכירה  יתגלי מלכתא משיחא, דהיינו : בן דוד,בארעא דגליל, מפני שהוא רמז לה' עליונה , גליל עליון , ושם היה החורבן ראשונה, לכך יקום בראשונה".[54]     

יש לציין, כי הקביעה שירושלים תיגאֵל בשלב שני, לאחר שייגאל הגליל, אינה נובעת ממיעוט ערכה או קדושתה; להיפך, היא נובעת מן ההנחה המיסטית שדווקא בגלל קדושתה היתירה של ירושלים, מרכזים בה כוחות 'הסטרא אחרא' השטניים את אחיזתם בעוצמה רבה, ובשל התגברות כוח ה'קליפות', אין אפשרות להתחיל את מהלך הגאולה מירושלים. זו יכולה היתה להיות הסיבה שהסבירה לדעתם את כשלון האחזותה של חבורת ר' יהודה חסיד בירושלים וסיומה הטרגי של קיום הקהילה האשכנזית כולה בראשית שנת תפ"א (1720), ולא הזיקה של כמה מראשי החבורה לאמונה השבתאית. לעומת זאת, הצלחת האחזותם בצפת של המון יהודים, מהם מאות עולים, יושבי ירושלים לשעבר וקבוצה גדולה של תלמידי-חכמים ומקובלים בצפת, וכן הצלחת בנייתם של מאתיים בניינים חדשים בצפת העיר, ובניין בית-מדרש חדש מעל לקבר הרשב"י – כל אלה מהווים הוכחה במציאות הריאלית כי תהליך הגאולה אכן מתחיל מצפת, ולא מירושלים.    

 כפי שראינו לעיל, מתוארים השינויים הדמוגרפיים שחלו ביישוב היהודי בצפת, ובניינה הפיזי של העיר בשנת 1722 כאירועים פלאיים, כתופעה של השגחה אלוקית "עיניכם הרואות את מעשה ה' כי נורא הוא".[55] כך, מתוארים הדברים בכמה מן המכתבים שנשלחו לקהילות שונות אירופה בהם היה השד"ר ר' דניאל קאפסוטו אמור לבקר. אולם, במכתב שנשלח לראשי קהילת ליוורנו, מתוארים השינויים בצפת באריכות יתר ומוענקת לתופעה משמעות משיחית מובהקת. במכתב הנלווה לשליחות השד"ר דניאל קאפסוטו – בעצמו , כאמור, מראשי הקהילה היהודית בליוורנו ואחד מדייני העיר עד לעלייתו לצפת בשנת 1715 – נכתב במפורש כי לדעתם חורבן הקהילה היהודית בירושלים מחד, וגידולה הדמוגרפי והאיכותי המרשים של צפת באותה תקופה מאידך, מהווים אירועים בעל אופי משיחי התואמים את התפיסה כי לגאולה סדר יום ברור ובלתי ניתן לשינוי, ואשר לפיו תתחיל הגאולה מן הגליל, ורק אחר-כך תתפשט לעבר ירושלים.    

הכותבים פותחים בתאור מצבה הקשה של ירושלים; ובעיקר בריחת ההמונים ותלמידי החכמים מן העיר והפסקת העלייה אליה. בתאורים משבצים דימויים ממגילת איכה: "כי כלתה ונכספה בושה וחפרה ראשה… וכל עמה נאנחים, ספו תמו מן בלהות ופנה זיוה והדרה החרש והמסגר, וילכו בלא כח אחד הנה ואחד הנה… חדלו אורחות מבלי באי מועד."[56] במקביל מתארים הכותבים את המהפך שחל במצבה של צפת, ובעיקר תאור שיירות העולים ובכללם עליית אנשי תורה, חכמה ויראי אלהים לצפת, המוגדרים כמעשים מובהקים של ההשגחה האלוהית: "הביט השקפה לטובה לכוננה ולסעדה…ויאמר לה אדם, קומו סעו בואו ורשו את הארץ, ובלב כל חכם נתן ה' את רוחו עליהם מעבר לים ומארץ מרחק לבא עליה ולכבוד יהיו בתוכה..אנשים חכמים…אנשי חיל יראי אלדים,[57] וחזרה עטרה ליושנה כתר תורה וכתר שם טוב כי מלאה צבאה"    

הכותב גם מציין כי מספרם הרב של העולים מקרב קבוצת המקובלים ובני משפחתם הגיע למאתיים נפש : "וחסידים ואנשי מעשה איש וביתו מאתיים נפשות"; קבוצה עילית מובחרת זאת  מקיימת באורחותיה 'קהילה קדושה': "וכל דיירי ארעה ששים ושמחים לתורה ולתעודה ולקיום המצוות דבר יום ביומו".    

מעבר לאפשרות שיש כאן איזשהו רמז לדמיון בין קבוצה זאת לבין ה'קהילה הקדושה' הצפתית של המאה ה-16, הם מרחיבים את הדיבור על מאפיין כלכלי-מוסרי, שיש בו סממן של קידוש ה'. הם טוענים, כי בניגוד לכספים שחבו יהודי ירושלים לערביי העיר ושבעקבות אי החזרתם נאלצו לברוח משם, הנה, בצפת המצב הפוך לחלוטין. יהודי צפת אינם חייבים כבר כספים לגויים ואף לא ליהודים: "ושרתה ברכה והצלחה במעשי ידיהם כי באמונה הם עושים וטיהרו [!] את עיר הקדש מכל החובות שהיו חייבים לגויים ברבית… ותשקוט הארץ ותסר בגדי אלמנותה ותאמר הפעם אודה את ה' כי ילדתי לו בנים אמון בם."      

השלמת קרוב למאתיים בנינים חדשים עבור היהודים בעיר צפת מהווה , לטענת הכותבים, הוכחה ממשית מן המציאות הריאלית שהגאולה הולכת וקרבה: "ובנו בתים קרוב לשני מאות שבח לאל יתברך." הבנייה המסיבית שהפכה את צפת לכרך גדול, מצטרפת לגידול הדמוגרפי הפלאי ממש של העיר[58]: "אמרו הנה עם בני ישראל רב ועצום… עתה שנתיישבה העיר ונבנו החרבות… כי ע"ק נעשית כרך גדול, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו… כי נבנתה עיר על תלה… נתרבו הוצאות הקדשים והספקות הת"ח עשר ידות מאשר בתחילה".[59] השינוי במצבה של צפת מוגדר על-ידי הכותבים, במפורש, ולא ברמז,  כנס וכמעשה ידי ההשגחה העליונה: " עינכם הרואות את מעשה ה' כי נורא הוא… סיפור היד הגדולה אשר עשה ה' ולו דומיה תהלה… מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו… הוכרחנו לשלוח שליח לפרסם הנס ברבים… כי עתה הרחיב ה' לנו ונבנתה על תלה."    

תאורם מגיע לשיא ריגושי כאשר הם מגדירים את המצב בצפת כ"אתחלתא דגאולה"- ואומרים : " בטחנו בחסד אל דאתחלתא דגאולה היא". הם מתבססים על הקביעה המפורסמת של ר' משה קורדווירו, שראינו לעיל, כי מצפת והגליל שמהן החל תהליך החורבן בימי בית שני תתחיל הגאולה בעתיד ומשם תועתק לירושלים : " וכאשר התחילה הפורענות מארץ הגליל שכן מסורת בידנו [שמהגליל תתחיל הגאולה בעתיד] כן ה' אלקים יצמיח צדקה ותהילה וירם קרן משיחו וממנה יצאו [בהמשך] שמחה וששון ליאודים בע"ה".[60]    

על קיומה של קהילה יהודית גדולה בצפת , ובעיקר על קיומו של הלך רוח משיחי באותם שנים, מדווחים גם שני חוקרים הולנדיים ששהו בצפת פעמיים בין השנים 1723-1700 . המדובר ביוהאן אגידיוס ואן הגמונט , שהיה ציר ממשלת הולנד בנאפולי, וכן יואהן היימאן, פרופסור ללשונות שמיות באוניברסיטת ליידן. וכך הם כותבים על יהודי צפת: "מפי רבותיהם הם לומדים כי המשיח, העתיד להיוולד בגליל , יעשה את צפת לבירת מלכותו החדשה שתקום כאן על הארץ, וכי אלה שיתגוררו שם בזמנים המזהירים האלה, יזכו לצפות ממנו לחסדים לא-שכיחים ביותר.  קיצורו של דבר, מוחותיהם של רבניהם מלאים וגדושים הזיות ומחזות פנטיים…הם עדיין מצפים למשיח".[61]     

עדות על קיום ישיבה גדולה ובה כמה עשרות תלמידי חכמים בצפת, זיקתם המיוחדת למקום שחיו ונקברו בו גדולי התורה בתקופת הבית השני, ובעיקר אמונתם בתהליך גאולה שעל פיו יופיע המשיח תחילה בצפת ואחר כך יעתיק את מושבו לירושלים, מצויה גם אצל הקלאסיקון האנגלי ריצ'ארד  פוקוק שביקר בצפת בשנת 1738. וכך הוא כותב : " במקום זה יש יהודים רבים, כיון שהיא משמשת מעין אוניברסיטה [ישיבה]  לחינוך רבניהם, שמהם מצויים  כאן עשרים עד שלושים בערך, וכמה מהם באים מרחוק ואפילו מפולין; יש להם לא פחות משבעה בתי כנסת ; לפי המסורת  קבורים כאן כמה חכמי-דת שלהם, שחיו בימי הבית השני …לפי דעת היהודים ימשול כאן המשיח במשך ארבעים שנה, לפני שיקבע את מושבו בירושלים ".[62]    

 מטוטלת הגורל שוב מתהפכת : ירושלים מתאוששת וצפת יורדת מגדולתה אחרי שנת 1727

 הציפיה המשיחית בצפת של ראשית המאה השמונה-עשרה לא האריכה ימים. חמדנותם של השליטים המקומיים, והסכסוכים בינם לבין עצמם, בעיקר בקרב בני משפחת זידאן, וליתר דיוק – מאבקו של בנו של דהאר אל עמר כנגד אביו בשנות השלושים והארבעים של המאה השמונה-עשרה – גרמו להחמרה דרמטית במצבם של יהודי צפת. הגורל התהפך עליהם; ותחושה של דיכוי וחוסר בטחון קיומי, פיזי וכלכלי חזרו לשרור בצפת. הפעם הורגש חוסר האונים ביתר שאת בשל העדרה של חומת מגן לעיר, וזו נשארה פרוצה וחשופה לפגיעות של שבטי הבדווים ואנשי הכפרים הסמוכים.    

במכתבים מצפת משנת תפ"ח (1728) מהדהדים עדיין הדי ערגה קולקטיבית לימי פריחתה של העיר מן העבר הלא רחוק, אבל כבר עולים מהם תאורים על תחילת היחלשותה של העיר: "ויהי היום ברצות ה' דרכיה ויעלו אליה  בני אדם מהוגנים שרים רבים ונכבדים ומשפחות סופרים."[63] כל ההשגים מן העבר טושטשו על-ידי מצוקות הקיום החדשות שעדו על יהודי העיר ועל תלמידי-החכמים הרבים שבה. המס השנתי שהושת על יהודי צפת שעמד על שמונה מאות גרושים זינק בבת אחת לשלשת אלפים; עליו נוספו גם היטלים מיוחדים עבור הצבאות השונים שנלחמו באזור, בעיקר המלחמות של  בני משפחת זידאן: "וה"ן רשע  השרים והמשנים עברו יחדיו דרך ארצינו בחיל כבד מאוד בנפשינו נביא לחמינו נשך כסף נשך אכל".[64]  התאווה של השליטים לדכא ולנצל את המיעוט היהודי בעיר ולהתעלל בו לא ידעה שבעה. שליטה של העיר התגולל עליהם בטענה "כי אין לנו חלק ונחלה בבית הקברות, קומץ עפר גזולה היא  בידינו". אי לכך הוא ניסה למנוע מהיהודים מלקבור את מתיהם ואף איים לחרוש את בית הקברות. רק תשלומי שוחד "הון רב עד שכריסו נבקעת" הצילה את המצב.[65]    

 על מהפך לרעה שחל במצבה של צפת – שאמורה היתה להיות עיר "כלילת יופי" ותושביה היו אנשי המעלה – אנו מתוודעים ממכתבו של השד"ר הצפתי המקובל ר' רפאל ישראל קמחי משנת ת"ץ (1730): "כי העיר הזאת שיאמרו כלילת יופי צפ"ת אמת ההפך עליה בלהות וירדו פלאים ועמה ירדו לשערים עם ה', שלש מאות בעלי בתים [כאלף נפשות לפחות] נפוחי כפן  מזי רעב ולחומי רשף ובכללם חמישים ת"ח [תלמידי חכמים] מבקשים לחם ואין, ואין להם על מה שיסמוכו, לא כסף ולא שוה כסף".[66]  מלבד אלה היה עליהם לפרנס מדי שבוע גם מאה וחמישים נפשות זקנים וזקנות.  ואם לא די בכל ההתעללויות והסחטנויות הכספיות האלה, הגדילו השליטים עשות וגם אסרו את גדולי העיר בכבלי ברזל ונחושתים.[67]    

לעומת חוסר האונים של יהודי צפת, שפר עליה גורלה של ירושלים באותה עת, כאשר כל העולם היהודי, אשכנזים וספרדים כאחד, מעלים על ראש דאגתם את טובתה של ירושלים, מגייסים סכומי עתק להחזרת חובותיה ופועלים לטובתה בכל דרך אפשרית, כולל לחץ דיפלומטי על חצר הסולטאן; ואילו למצוקתם של יהודי צפת אין מקשיב ואין עוזר. וכך מתאר ר' רפאל ישראל קמחי את מצוקתה של צפת שנשלח מטעמה כשד"ר: "ואני בתוך הגולה בטלטולה דגברא, נדוד ומטולטל, הלוך הולך ובוכה מעיר לעיר וממדינה למדינה להודיע צערנו לרבים, כי בירושלים כבר נתקן מאשר מצא להם ע"י הגבירים של קושט'[א]…וצרתנו גדלה עד לשמים ואין לנו להשען אלא על רחמי אבינו שבשמים".[68] המציאות המתוארת כאן, על היחס השונה של ראשי היהודים בקושטא כלפי ירושלים לעומת יחסם לצפת הינה תשקיף של המציאות שבה הם נאלצו להעניק עדיפות באותה שעה למצוקותיה של ירושלים על פניה של צפת.    

 ואכן, בשנת תפ"ו (1726) התחיל הגלגל להתהפך לטובת יהודי ירושלים. את המהפך הזה יש לזקוף כאמור, לזכותם של ראשי הקהילה היהודית בקושטא, שנטלו על עצמם את האחריות הכוללת לשלומו של הישוב היהודי בירושלים, והקימו את "ועד פקידי ירושלים". ארגון זה אמור היה ליטול על עצמו את הטיפול בצרכי הישוב היהודי בירושלים מבחינה פוליטית, מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית. המדובר, למעשה, בהלאמה של תפקידי ההנהגה המקומית של הקהילה הירושלמית – טיפול בהחזרי החובות, דאגה לתקציבה השוטף של הקהילה, תיקון תקנות דתיות וחברתיות, הצבת פקיד ממונה מקושטא שישב בירושלים וישגיח מקרוב על ענייני הקהילה, וכן גם שליחת שד"רים לכל רחבי העולם היהודי. התחום העיקרי שיכלו יהודי קושטא להשפיע לטובה על מעמדם של יהודי ירושלים היה בקשר אל השלטונות. ואכן, הקרבה הבלתי אמצעית שלהם אל הרשויות עמדה להם והם השיגו למען יהודי ירושלים היתר ממלכתי להסדרת תשלומי החובות והריביות, אשר עד אז הלכו וטפחו באופן שרירותי, עד כדי כך שהכספים הרבים שהגיעו מיהודי העולם לא יכלו להספיק לחלץ את יהודי ירושלים ממצוקתם. מלבד עניין הסדר פריסת החובות השיגו יהודי קושטא למען יהודי ירושלים שני צווים מלכותיים. האחד, צו סולטני ('חאט"י שירי"ף') האוסר להטיל על היהודים תשלומי מיסים וקנסות שרירותיים שלא על-פי התקנות הנהוגות בירושלים; וצו שני ('פירמא"ן') המחייב את הנושים לפרוס את תשלום החוב של יהודי ירושלים למשך עשר שנים, בתשלומים שווים של ששת אלפים גרוש לשנה, ללא ריבית.    

 פעילותם של יהודי קושטא מתוארת בכתב שד"רות של ר' משה ישראל מאדר תפ"ז (1727). כתב השד"רות אפוף כולו אווירה נרגשת מתוך הכרת גודל השעה כי הנה הולך ומתהווה ומתחולל לנגד עינינו תהליך הגאולה. על כתב השד"רות חתומים ששה מרבני קושטא ושבעה אישים נוספים מגדולי היהודים בעיר "העומדים על הפקודים… לכונן את ירושלם ת"ו… לעמוד לשרת לפני ה' עד ישים את ירושלם תהלה בארץ".[69] מחברי המסמך מודעים לגודל השעה שנקרתה לפניהם, ולחובתם-זכותם לעשות דווקא למען ירושלים, שננטשה עד כה על-ידי בניה, הואיל והיא הינה העיר (ולא צפת) העומדת במוקד תהליך הגאולה: "וכל בית ישראל יבכו מדוע נעזב בית האלקים וחומת ירושלם מפרצת ואדם אין לעבוד את האדמה על התורה ועל העבודה… הלא מעתה היתה תחנה מאת ה' אלקינו לתת לנו יתד במקום קדשו". הם מציינים את ייחודה של ירושלים כעיר שבה בחר הקב"ה מכל ערי ישראל להיות בעלת ייעוד לאומי: "הנה נא העיר הזאת… תמיד עיני ה' אלוקיך בה לשכן שמו שם יזבחו זבחי צדק… בני ציון… יושבי על מדין כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". ועל כן מן הדין הוא שבה תיעשה התשועה והמהפך הגאולתי: "הן עתה הרחיב ה' לנו, הגדיל ה' לעשות עמנו, ולכל בני ישראל היה אור". לנוכח הישגי ההווה, שלא היו כמותם מאז חורבן הארץ הם מתמוגגים ומכריזים: "ראו את ישועת ה' אשר לא היה לעולמי'[ם] מיום הוסדה הארץ". והם מסיימים בקריאה נרגשת, בנוסח הצהרת כורש, שאין לפקפק במשמעותה המשיחית: "מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל לירושלם".[70]    

 ניתן להעריך כי גם הציפיה המשיחית לקראת שנת ת"ק (1740), ולא רק המציאות הריאלית הקשה, השפיעה על הקמת 'ועד פקידי ירושלים' בקושטא. בהחלט יש להניח כי גדולי התורה, ובעיקר מקרב המקובלים, הניעו את הגבירים היהודיים בקושטא להירתם לעזרת הישוב היהודי בירושלים הואיל ויכלת ההשפעה שלהם על רשויות השלטון היתה חלק מההווי החברתי בקושטא. ציפייתם הדרוכה לגאולה העומדת בשער,ותקוותם כי "עיניכם תראנה עיר ומקדש מלך בנוי לתלפיות".[71] – דווקא כאשר המציאות הקשה בירושלים טופחת על פניהם – האיצה בהם לנקוט באמצעים מעשיים אקוטיים כדי לשפר את מעמדם הנחות של יהודי ירושלים. ותעוזתם אכן הצליחה להם. ירושלים חזרה לתקופה ארוכה לימי תפארתה ואילו צפת שוב ירדה ממעמדה. גם הציפיה המשיחית שנקשרה בבניינה של טבריה בשנת ת"ק 1740 על-ידי ר' חיים אבולעפיה, והתקווה שהיא תמיר את צפת ותמלא את מקומה בתהליך הגאולה נכזבה.[72] מעתה יאלצו צפת וטבריה להמתין לתקומתן מחדש עד לשנת תקל"ז (1777), עת תגיע לארץ-ישראל העלייה המשיחית[73]  של החסידים ממזרח-אירופה ותזרים דם חדש לקהילות היהודיות בגליל.    

הציפיה המשיחית הקצרה בעקבות בניינה המחודש של צפת בין השנים 1727-1715 לערך, שנחשפה לעינינו בעקבות המכתב לקהילת ליוורנו ועדויות הנוסעים הנוצריים שראינו , מהווה שלב נוסף בשרשרת התקוות המשיחיות לאורך הדורות; תקוות שלא פסקו אפילו אחרי משבר התנועה השבתאית. המשכיות רציפה זו הינה הוכחה ניצחת להתמדתה של הציפיה האקטיבית לגאולה, ציפיה שהיתה מלווה בעשייה – בתנועת עלייה ובהתיישבות של קבוצות ויחידים שהאמינו כי הם בני הדור שיזכה לראות בביאת המשיח.  

צפת - העיר בשנת 1875 ציור של הארי פאן   

  נספח : ר' נפתלי כ"ץ בעל "סמיכת חכמים"   מוזמן לכהן כרבה של צפת

     

לאחר מסירת המאמר לדפוס מצאתי כי בסוף שנת תע"ז (1717) או ראשית שנת תע"ח, הזמינה הקהילה היהודית בצפת את המקובל הנודע ר' נפתלי כ"ץ (1719-1660) בעל "סמיכת חכמים",  לעלות לצפת ולכהן בה כרבה של העיר. לידיעה זו זיקה ישירה לגידול הדרמטי שחל במספר יהודי צפת ומקובליה בין השנים תע"ה- תפ"ב (1722-1715) במקביל לירידתה של ירושלים, כמוכח במאמר שלפנינו.    

ואמנם, בהקדמה לספר "צוואות הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר נפתלי הכהן זצ"ל " שנדפס בפיורדא תקמ"ז (1787), נזכרת לראשונה העובדה כי נסיעתו המתוכננת של ר' נפתלי כ"ץ לארץ ישראל היתה קשורה למינויו כנשיא "בארץ ישראל לק"ק צפת". גם בספר "וצוה הכהן" שנדפס  על-ידי ר' אהרן שמואל הכהן, נינו של ר' נפתלי כ"ץ, בשנת תקפ"ג (1823), נזכרת העובדה כי לאחר י"ט מרחשון תע"ח (1718), בעת שהיה ר' נפתלי בעיר יערסלב הוא קיבל הזמנה לעלות לצפת. אחרי חג השבועות שנת תע"ח, נאמר שם, כי ר' נפתלי כ"ץ: "שם פעמיו הלוך ונסוע לארץ הקודש שנתקבל שם לנשיא ארץ-ישראל בק"ק צפת" (א"ש הכהן, וצוה הכהן , ירושלים תשי"ג, עמ' כג, כה). כידוע הספיק ר' נפתלי כ"ץ בדרכו לארץ, להגיע עד לקונסטנטינופול, שם חלה ונפטר ביום כ"ד טבת שנת תע"ט, שמונה שנים בדיוק לאחר השריפה הגדולה שהיתה בעיר פרנקפורט, שנגרמה, כך סבורים, בשל  פעילות מאגית של ר' נפתלי כ"ץ בעצמו.    

הביוגרפים המאוחרים של ר' נפתלי כ"ץ  לא התייחסו להזמנתו לעיר צפת, וצאצא אחר שלו, מרדכי אברהם כ"ץ, כותב בהקדמה ל"ספר בראשית ופירוש פי ישרים" ( פרקפורט דאודר תס"ד –מהדורת צילום, ברוקלין תשמ"ח )  בעניין זה :    

" כמה מכותבי תולדותיו כתבו שנשלח אליו כתב רבנות שבו נתקבל לנשיא ואב"ד בעה"ק צפת"ו ועל כן החליט בדעתו לנסוע…לא מסתבר כלל לומר שבשנת תע"ח נתקבל לצפת , כי אז היתה צפת בשפל המצב והי'[תה] כמו כפר קטן , ואשכנזים כמעט שלא היו בה כלל…ואם הכוונה לירושלים זה יתכן מאוד …שבשנת תע"ח כאשר עדיין התקיים  הישוב האשכנזי בירושלים, חיפשו איזה דמות מיוחדת,  רב גדול ומקובל על כל היהודים אשר שמעו הולך לפניו , שיבא ויקבל כתר הנשיאות…ובפרט שהגאון ר' נפתלי נודע כלוחם הגדול נגד השבתאות …ועל ידי שיתקבל שם יהי' זה עדות שמנוקים הם מעוון זה" [ שם, עמ' יד ]    

והנה מכוח סברה ובשל היעדר מידע, כמוכח במאמר שלפנינו, ביקש צאצא זה של ר' נפתלי כ"ץ לערער בשנת תשמ"ח על מסורת אבותיו הראשונים.    


    

[1].   בן ציון דינור, במפנה הדורות, ירושלים, מוסד ביאליק תשל"ב, עמ' 27-26.    

[2].   מאיר בניהו, " 'החברה הקדושה' של רבי יהודה חסיד ועלייתה לארץ ישראל", ספונות, כרך שלישי ורביעי, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, (תשי"ט-תש"כ), [ להלן: בניהו, החברה הקדושה] עמ' קע-קעא.    

[3].   יעקב ברנאי, היסטוריוגרפיה ולאומיות, ירושלים , הוצאת מאגנס תשנ"ה, עמ' 73-72.    

     

[4] . בניהו, החברה הקדושה, עמ' קסו.    

[5].   אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא ,ירושלים, הוצאת מאור  תשנ"ט, [ להלן: מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות] עמ' 75-19. יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים,  יד יצחק בן-צבי תשמ"ב, עמ' 258-161.    

[6] . על האשכנזים שנשארו להתגורר בירושלים גם לאחר חורבן "החצר" ראה : יעקב ברנאי, "לתולדות  האשכנזים בארץ -ישראל בין השנים תפ"א-תקל"ז (1777-1720) והתמיכה הכלכלית בהם.", שלם, כרך שני ( העורך:י' הקר ) ירושלים, יד יצחק בן-צבי  (תשל"ו), עמ' 230-193 .    

[7].  Amnon Cohen, Palestine in the 18th century. Jerusalem 1973.    

 נתן שור, תולדות צפת, תל-אביב, אריאל תשמ"ג, [ להלן: שור, תולדות צפת]   עמ' 145-133    

[8].   אברהם יערי, שלוחי ארץ-ישראל, ירושלים, מוסד הרב קוק תשי"א [להלן: יערי, שלוחי], עמ' 409 .    

[9].  מאיר בניהו, "תעודות מאיטליה מזמן חורבנה של קהילת צפת", ארץ-ישראל, ספר ג', ירושלים, החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה  (תשי"ד), עמ' 248-244.בין העוזבים היו גדולי תורה כמו ר' משה גלאנטי וכן ר' יום טוב צהלון השני.    

[10]. שם, שם.  שו"ת רי"ט צהלון, סימן רנ"א    

[11] . על ישיבות ירושלים באותה תקופה, ראה : שלמה זלמן הבלין, "לתולדות ישיבות ירושלים וחכמיה בשלהי המאה הי"ז וראשית המאה הי"ח ", שלם, כרך שני, ירושלים, יד יצחק בן-צבי (תשל"ו), עמ' 192-113.    

[12] .  אליעזר ריבלין , ליקוטים מפי רפאל מלכי על התורה, ירושלים תרפ"ג ,עמ' 44.    

[13].   יערי, שלוחי,  עמ' 419.    

[14].   דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ירושלים תשל"ט,[להלן: עובדיה, פאס ] עמ'  302.    

[15].   כ"י באוסף דוד סופר בלונדון. תודתי נתונה לו על הרשות להשתמש בתעודה.    

[16].   שם, שם.    

[17].   כ"י אוסף ליהמן, ניו-יורק. ביסל"א , תצכ"י, סרט מספר 72967 (35).    

[18].  עובדיה, פאס , עמ' 313-314. על ההשתדלות המיוחדת שעשו כדי לתרום נדבה הגונה למטרה כל כך חשובה  הם כותבים: "ובכן דרוש דרש משה [השד"ר] היש פה איש אשר נמצא אתו עמו כסף קדשים אם נדר או נדבה לשם התנא האלהי אשר בחר ה' הוא הקדוש הרשב"י ע"ה ובדק בחורים ובסדקים, שבין יהודי לחבירו ובא רעהו וחקרו ופשפש ולא מצא לכסף מוצא ולנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו עלתה הסכמתנו לגבות טאסיק"א אחת  פריטי פריטי מחדש לחדש משער לשער במחנה העברים… בגביית כסף… לשם רשב"י".   שם, עמ' 316.    

[19]. יצחק בן-צבי, מחקרים ומקורות, ירושלים, יד יצחק בן-צבי (תשכ"ט), [ להלן: בן-צבי, מחקרים] עמ' 212-211.  על המכתב מפרשת ויחי, תע"ג חתומים משה חיון, יוסף ביווש, אברהם הכהן, אהרן בן שושן, חייא גבריאל. ר' משה ב"ר רפאל מלכי לא חתום על המכתב וכנראה לא הגיע עדיין מירושלים לצפת באותה שנה.    

[20]. שלמה סימונסון, "שלוחי צפת במנטובה", ספונות, כרך שישי, ירושלים יד יצחק בן צבי (תשכ"ב) , עמ' שמג-שמד. גם על מכתב זה לא חתום ר' משה מלכי.    

[21] .  שם, שם.    

[22].  בשנת 1714, בעקבות השריפות שהיו בערי תורכיה, נפסקו התמיכות משם ויהודי צפת עשו כאחיהם האשכנזים בירושלים, ופנו בבקשת עזרה אל גבאי ארץ-ישראל באירופה. במכתב אל גבאי ארץ-ישראל בפרנקפורט דמיין הם מזכירים שפנו גם אל ר' שמשון וורטהיימר 'נשיא ארץ-ישראל' מזה שבע שנים (1707) בבקשת תמיכה. -כ"י ברלין מס' 1267 , ביסל"א תצכ"י מס' 2045.     

[23] .    Amnon Cohen, Palestine in the 18th century. Jerusalem 1973. page 31.    

     

[24].  יוצאת מן הכלל היא עלייתו של טוביה הרופא, שעלה עם משפחתו לירושלים בשנת 1715. ראו: אריה מורגנשטרן,    

" טוביה הרופא ופעילותו למען יהודי ירושלים בין השנים 1729-1715 ", קתדרה ( בדפוס).    

[25].   מרדכי לוי, "מסע לארץ ישראל: 2 מכתבים של התיאולוג השבדי מ' אנמאן (1712)", קתדרה 53  (תש"ן) עמ' 82 .    

[26]. Mordechay Lewy, From Bender to Jerusalem. In Karolinska forbundest arsbok 1991.  pp. 19-42.     

[27] . שם, עמ' 34.    

[28] . שם, עמ' 35.    

[29].  נתן שור, "היישוב היהודי בירושלים במאות הט"ז-י"ח על פי כרוניקות פראנציסקאניות וכתבי נוסעים קאתוליים ופרוטסטאנטיים". בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העותמאנית, ירושלים, יד יצחק בן-צבי (תשל"ט),   עמ' 410-411.    

[30].   אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, ת"א , הוצאת מסדה תש"ג, [להלן: יערי, אגרות] עמ' 244-243.   הדבר אירע לפני שנת  1723 בה הביא השד"ר לדפוס את הספר "נאדר בקודש",  אמשטרדם, תפ"ג.  ראו:  יערי, שלוחי, עמ' 429    

[31].  בן-צבי, מחקרים, עמ' 212.    

[32] . עמנואל חי ריקי , הון עשיר, אמסטרדם תצ"א, בהקדמה שנכתבה ביום א' בסיון תע"ח. על  ההסכמה חתומים: חיים אבולעפיה , חיים בן יעקב בן פורנה, משה ששון, דניאל קאפסוטו, חייא גבריאל.    

[33].   עמנואל חי ריקי, חזה ציון, ליוורנו תק"ב, הקדמת המחבר.    

[34] .   ספר תיקוני הזוהר, קושטא תע"ט, בהקדמה . בין המסכימים על מהדורת תע"ט של ספרו בר"ח אלול תע"ח היו:    

אברהם קמחי, שמואל הלוי, חיים קמחי, יהודה רוזאניש ,ר' נפתלי כ"ץ (הנמצא בקושטא).    

[35].   ישראל מאיר מזרחי, פרי הארץ חלק א', קושטא, תפ"ז, בהקדמה.    

[36] .  מאיר בניהו, "השבתאים שנשארו ביהדותם", ספונות, כרך ארבעה-עשר, ירושלים, יד יצחק בן-צבי (תשל"א-תשל"ח) , עמ' קצח-רב.    

[37]   בפתח דבריו הוא מכריז על גודל מעלתו המופלאה של הספר: "הדור אתם ראו כל חלקה טובה אשר חלק אלהים לנו זה שפר ספר חמדת ימים כתב איש רבי מופת הדור והדרו הרב הדומה למלאך חלק אלוה ממעל… את קולו שמענו  ואותו לא ידענו לא ידעתי אכנה מי בעל דברים, לא הגיד שמו ושם עירו."    ספר חמדת ימים, חלק א', איזמיר תצ"א, הקדמת המביא לדפוס.    

[38].   כידוע עלה ר' יעקב ישראל אלגזי לירושלים בשנת 1735, לקראת שנת הת"ק (1740) , והיה מראשי קבוצת המקובלים הירושלמית הידועה מ"כתבי ההתקשרות" שלה.  ראה: מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ'  118-76      

[39].   על נדודיו של ר' יעקב וילנא בחו"ל ועל הגדרתו העצמית כ"מגורש מירושלים כצפור נודדה ומצפה רחמי שמים בכל עת ועונה"  ראה יערי, שלוחי , עמ' 339.    

[40].   רפאל ישראל קמחי, עבודת ישראל, על סדר עבודת יום-הכיפרים בבית-המקדש, איזמיר תצ"ז, עמ' א.    

[41].  בן צבי, מחקרים, עמ' 214. על איגרת זו חתום גם "יקותיאל אשכנזי" , דמות בלתי מוכרת. כנראה אינו ר' יקותיאל גורדון.    

[42].   שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, תל-אביב, מוסד ביאליק (תרצ"ז), כרך א' עמ' קא-קב.    

[43].  שם, עמ' קכח.     

[44].  יצחק עמנואל, "סיוען של קהילות הספרדים באמשטרדם ובקורסאו לארץ הקדושה ולצפת ", ספונות, כרך שישי, ירושלים, יד יצחק בן-צבי (תשכ"ב), [להלן: עמנואל, סיוען]  עמ'  תה.    

[45]  .   דוד עובדיה, קהלת צפרו, חלק ה', ירושלים ,חש"ד,[ להלן: עובדיה, צפרו],  עמ' רל-רלא.    

   .[46] שם, שם.    

[47] .   בארכיון הקהילה היהודית באמשטרדם מצויה צוואה שערך ר' שלום אאילייון, אחיו של ר' שלמה אאילייון, רבה של העיר, ובה הוא מצווה, ב-8 באפריל 1720, אלפיים פלורינים לאחיותיו המתגוררות בצפת ובשאלוניקי, בתנאי שלאחר מותן יהיה הריווח לישיבת מירון בצפת.  – עמנואל, סיוען, עמ' תד.    

[48] .   שם, שם. הדבר מצביע על הזיקה המיוחדת של המתיישבים בעיר לספר הזוהר ותורת האר"י שאף היא קשורה בצפת. הזכרנו לעיל את המקור משנת תס"ח ( 1708 ), שליחות ר' אהרן בן-שושן למצרים בבקשה לתמוך בתיקון המבנה ההרוס שעל קבר הרשב"י. – ביסל"א, צכ"י ,מס' 72967(35).    

[49].  בן צבי, מחקרים, עמ' 212 . על המכתב לפיזה חתומים: חיים אלפאנדרי, רפאל מיכאל מלמד, משה ששון, אברהם מוצירי , משה בכמה"ר רפאל מרדכי [מלכי].    וכן: דוד בנבנשתי ,"אגרות על שלוחי ארץ ישראל בקורפו", ספונות כרך חמישה-עשר, ירושלים (תשל"א-תשמ"ה), [להלן, בנבנישתי, אגרות] עמ' נט. וכן: "הוכפלו הוצאות ההקדש והוצאות הכולל  פי שנים מאשר היו לימים ראשונים."  שם, שם.  על המכתב לקורפו חתומים ביום  פ' חיים כולכם היום, שנת תפ"ב בין היתר, ר' חיים אלפנדארי, ור' משה מלכי.    

[50].   שם, שם.    

[51].   עדות על בניינה של צפת מצויה בדיווחיו של הנוסע האנגלי ריצ'רד פוקוק משנת 1738.  בניגוד לנוסעים שקדמו לו, המתארים בהרחבה את צפת כעיר חריבה, הוא אינו מזכיר את חורבותיה של צפת, כנראה מפני שאז כבר לא היתה חרבה.  שור, תולדות צפת, עמ' 137.    

[52]. בן צבי, מחקרים , עמ' 212.    

[53] . על הופעת המשיח בגליל תחילה, ישנם מקורות רבים כמו : "אמרו חכמים: מרי , להיכן נינצל?- אמר להם לגליל העליון… אמר ר' הונא בשם ר' לוי: מלמד שהיו ישראל מקובצין בגליל העליון ויצפה עליהם שם משיח בן יוסף מתוך הגליל  והם עולים משם וכל ישראל עמו לירושלים, לקיים מה שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"    

- מדרש לקח טוב פ' בלק: עה"פ "אראנו ולא עתה".    

גם תחית המתים תארע על-פי מקורות מדרשיים וקבליים בגליל תחילה. קטע זה מופיע גם בספר הזוהר: "אמר ר' שמעון בההוא זימנא דיתערון מתי עלמא, ויתעדון בארעא קדישא, יקומון חיילין חיילין, כולהו על ארעא דגליל, ביגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלא בגין דאיהו חלוקא דיוסף "  -  זוהר, סוף פרשת ויקהל, דף רכ.    

באגרת ששלח ר' אברהם הלוי בשנת רפ"ה (1525) אנו מוצאים, למשל, התייחסות לשאלה זו: "הגיעני שאילתך אשר שאלת אלי על מה שכתבתי… ששנת רפ"ד היא שנת פקידה שיפקוד הש"י את ישראל בפקודת ישועת ורחמים… ואמרת עוד כי אם שמא היה שום צמח גאולה באותן השנים היה ראוי שיהיה בירושלם… ואני לא ידעתי מה מקורך לשאילות אלה לפי שהגאולה העתידה להיות בא"י איננה עד שנת ר"ץ ואותה גאולה היא על המשיח …מנין לך שכל צמח גאולה שיהיה שיחויב להיות בירושלם, אבל ידוע כשיגלה משיח בגליל אזי תהיה גאולה עיקרית שיהיה דרור בארץ לכל יושביה ושביה. בתוך: גרשם שלום, "חקירות חדשות על ר' אברהם הלוי", קרית ספר, ז, (תרצ"ו) , עמ' 442.    

מקור היסטורי מן המאה התשע-עשרה מצביע על קבעון במסורת הנזכרת: "וההמון יאמרו כי מלך המשיח יבא אליה [צפת] בראשונה וימלוך בה ארבעים שנה ואח"כ ילך לירושלים. אולם האמונה הזאת על קורי עכביש נוסדה, ואפס ואין מקור מחצבתה, כי אנחנו נקוה ע"פ מסורת האמת אשר יבא משיח אלהי יעקב לירושלים עיר הקדש, ויכונן חרבות יהודה על תלם. אולם מצפת לא ראינו ולא שמענו."  – אברהם מנחם מנדל מאהר, מבשרת ציון, למברג 1847. במהדורת 1886 – עמ' יד    

[54].   זהר עם פירוש אור יקר, כרך ה, ירושלים תש"ל, עמ' נה. ברכה זק, "ארץ-ישראל , הזוהר וקבלת צפת: כמה הערות ", בתוך:, ציון וציונות בקרב יהודי ספרד והמזרח , ( עורכים: ז' הרווי, ג' חזן-רוקם, ח' סעדון, א' שילוח) ירושלים (תשס"ב), עמ' 69.    

[55].   בן צבי, מחקרים, עמ' 211.    

[56].   ארכיון הקהילה היהודית בליוורנו..[ התעודה להלן בנספח]   תודתי למזכיר הקהילה מר בדרידה על שאיפשר לי לצלם את התעודות ולפרסמן, וכן לידידי  מר אנג'לו  פיאטלי על הסיוע הרב בכל הקשור לעבודתי בארכיונים שבאיטליה.    

[57] .   שם, שם. יתכן והכותבים רומזים לרעיון של חידוש הסמיכה בצפת.    

[58]  .  בארכיון הקהילה הספרדית באמשטרדם מצויה עדות על העברת סכומי כסף לראש הקהילה בצפת, ר' משה מלכי בכ"ח מנחם אב תע"ו (1716), לאות הוקרה על בניית החצרות "קורטיזוס" בעיר צפת . עמנואל, סיוען, עמ' תז.    

[59] .  על-פי מכתב משנת 1730 היו בצפת כ-1500 יהודים. ראו בן-צבי, מחקרים, עמ' 217.     

[60]    . כ"י,  הארכיון הקהילה היהודית בליוורנו (כרך 1722).    

     

     

[61] . מיכאל איש שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, ת"א, עם עובד ודביר ( תשכ"ו), עמ' 387.    

[62] . שם, עמ' 400.    

[63].    בן צבי, מחקרים, עמ' 215. על המכתב  חתומים: משה מלכי, רפאל מיכאל מלמד, דניאל קאפסוטו, יקותיאל אשכנזי, יעקב וילנא, יעקב ניניו.    

[64].   שם, שם.    

[65].    שם, עמ' 213-214.    

[66] .   שם, עמ' 217.    

[67].   המצב לא משתנה לאחר מכן. הדבר בא לבטוי נוקב במכתבי צפת מן השנים 1730-1740. במכתבים משנת 1736 אנו שומעים על המשך הרדיפות הקשות "סבבונו כלבים עדת מרעים… גברו מאד על הארץ חובות… כל יום קללתו מרובה מחבירו ולא קמה עוד רוח באיש".  ב"צ, מחקרים, עמ' 223.    

בשנת  1741 מתאר רבי ישועה אביטבול מצפרו במכתב תמיכה לשד"ר אברהם עמרם את המצב הגרוע בצפת: "ארץ רעשה. רועה התרועעה פור התפוררה מוט התמוטטה… צערא דגופא וצערה דממונא… ארם מקדם ופלשתים מאחור מכין ועונשין שלא מן הדין לעת מצא זו מיתה יחד אוספו כל הדורסים". עובדיה, צפרו, עמ' רלג-רלד    

[68].  בן צבי, מחקרים, עמ' 218-217.    

[69] .   דף בודד, תחזקנה ידיכם השומעים וכו' , דפוס קושטא. וכן אברהם יערי, " ר' משה ישראל ושליחותו למען ארץ-ישראל", סיני, כה (תש"ט), עמ' קמט-קסג.    

[70].   שם, שם.    

[71].   שם, שם.    

[72].  כרוז שחתום עליו ר' חיים אבולעפיה ונדפס, כנראה, על-ידי פקידי ארץ-ישראל שבקושטא בשנת 1740, ומטרתו לעורר את העם לקראת בנייתה של טבריה בצו המושל: "קול ה' לעיר יקרא קומי אורי כי בא אורך… תחת היותך עזובה  ושנואה אהבת עולם אהבתיך והיית עטרת תפארת כי אשיב את שביתך ושבו בנים גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה… הנה עינכם רואות והמה בכתובים… אשר חכמים  הגידו ברוח קדשם במסכת ר"ה יגיענה עד עפר זו טבריא. ואמר ר' יוחנן ומשם עתידין להגאל  שנאמר התנערי מעפר קומי  שבי. והביאו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד דהל' סנהדרין וז"ל: "וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחלה ומשם נעתקין למקדש. ועוד  א"ר יוחנן בילקוט  בפ' ויחי תרמסנה רגלי, זו טבריא. ומשם נגאלין, שכן כתיב אחריו והוכן בחסד כסא, הן הכסא שלם כסאך אלקים… קול ששון וקול שמחה כי ה' אל ארץ הביט. והקול נשמע גם במכתב כי נתן ה' בלב הש"ר השור"ר על הארץ וכה דבר: מהרו ועלו שובו בנים אל ארץ מוחזקת מימי אבותיכם שבו ושחרוה לשחר בשם ה' מאז הבקר ולילה כיום בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואהלים נטע לשבת על האדמה אדמת קדש אוירא דארץ ישראל מחכים… להקים ולהעמיד ונבנתה עיר על תלה  בהספיק לה כל דבר הצריך לישובה כגון משא מלך ושרים והוצאות מצטרכות… ליסד העיר הלזו בעלי מלאכה חזן ומלמד סופר ושוחט רוחץ ומילדת וכיוצא ובנין ב"ה וס"ת ולקנות מקום אדמת עפר לאחוזת קבר… בסדר חוקת עולם לדורותיכם, שנת קומו ונעלה ציון אל [ ת"ק] ה' אלוקינו". וכן ראו מכתביו של ר' חיים אבולעפיה משנת 1742 אצל יערי, אגרות , עמ' 262-259. על הציפיות המשיחיות שנקשרו בבניינה של טבריה בשנת 1740 . ראו: מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, עמ' 119-11.      

[73].   על המניע המשיחי בעליית החסידים בשנת תקל"ז (1777) ראו: מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות    

 עמ' 208-180 . על הפולמוס סביב שאלה זו, ראו: דוד אסף ואסתר ליבס, השלב האחרון, ירושלים, הוצאת מאגנס  (תשס"ט),עמ' 312-306.

אודות אריה מורגנשטרן

ד"ר אריה מורגשנטרן (נולד ב-1937) הוא היסטוריון שעוסק בעיקר בזיקה של היהודים לארץ ישראל, במיוחד במאות ה-18 וה-19.
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך עם התגים , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*