אורי מאיר עם מואיז בן הראש

לצד הידיעות העצובות הקשורות ב”יקום תרבות”, יש גם ידיעות שמחות.

אנחנו שמחים לברך את חבר עמותת “יקום תרבות”, ועורך מדור הספרים האלקטרוניים של המגזין, אורי מאיר, שספר בהוצאתו “רסיס נהרה”, הוצאה יחידה מסוגה הממוקמת בבאר שבע, זכה בימים אלו בפרס יהודה עמיחי לשירה.

המשורר מואיז בן הראש זכה  בפרס על ספרו “לא הולך לשום מקום” (הוצאת רסיס נהרה, 2010). בראש ועדת הפרס עמדה השנה פרופסור גלית חזן רוקם, והחברים בה היו ד”ר ענת ויסמן והסופר מאיר שלו. הפרס מחולק מדי שנה על ידי משרד המדע, התרבות והספורט, ומנהל התרבות, המחלקה לספרות – מצד אחד, ועל ידי עיריית ירושלים מצד שני.

על המשורר מואיז בן הראש, הידוע כנציג בולט של השירה הישראלית  מהמסורת “המזרחית” שזכה בפרס על הספר “לא הולך לשום מקום” כתבו חברי ועדת הפרס כי:

“זוהי שירה פולמוסית, פרועה ומבקשת צדק. הנוסח השירי של בן הראש משלב הומור עצמי, רושם של דיבור ישיר, כן ובלתי מצונזר ויש בו דיאלוג פלפלני עם הישגיה הפואטיים ותכניה של השירה הישראלית. השירים של בן הראש מסחררים את הקוראים בשלל טיעונים, תלונות ורמיזות למסורות שיריות מגוונות, והם מבקשים תגובה חדה ומיידית.”

אורי מאיר מתכתב עם הצייר קספר דויד פרידריך

זכייה כזאת של ספר שיצא לאור בהוצאה קטנה וחדשה היא בגדר חסרת תקדים. אורי מאיר לקח על עצמו (כמו בכל ספר אחר שהוציא לאור בהוצאתו) סיכון רב בהוציאו לאור ספר זה. אנחנו מברכים את מואיז בן הראש ואת אורי מאיר על הזכיה, ומאחלים להוצאת רסיס נהרה עוד זכיות רבות כאלה.

ראו גם:

ההודעה הרשמית על הפרס

הוצאת רסיס נהרה

מואיז בן הראש: הנודד הנצחי מלוסנה

11 תגובות

  1. נתינת פרס עמיחי למואיז בן הראש מעוררת סערה בחוגים שונים.ובהם אצל פרופסור עביעד קליינברג מאונ’ תל אביב וניסים קלדרון מאוניברסיטת באר שבע.
    כפי שאפשר לראות מהרשימה והתגובות כאן :
    היורש של יהודה עמיחי
    http://compress.co.il/culture/words/yehuda_amihai_heir
    ניסים קלדרון אם לשפוט מתגובותיו לרשימה חושב שהבחירה השנה בזוכים בפרס עמיחי בגבר ממוצא מזרח תיכוני ואישה ממוצא מזרח תיכוני היא “פוליטיקלי קורקטיות ” לשמה שאין לה שום קשר לאיכות שירית .
    :
    “ה”פוליטקלי קורקט” של וועדת השופטים(הבחירה בגבר מזרחי אחד ובאשה אחת שהיא גם דתיה וגם מזרחית)היא חוסר אחריות כלפי מצבה של השירה בישראל היום. רוב הקוראים לא קוראים שירה, ורוב המשוררים לא מכירים בסמכותם של משוררים בולטים. ושתי התופעות מזינות זו את זה. שירה, שעד שנות השמונים עמדה במרכז התודעה של קוראי עברית, עברה אל השוליים של התודעה התרבותית. וגם בין כותבי השירה וקוראיה לא מתנהל דיון שיש לו מרכז, שיש לו סדר יום, שמציע הבחנה בין שירה שכדאי להתעכב עליה לבין שירה שכדאי להשאיר אותה במקומה הנידח. שופטי פרס עמיחי משתייכים אל הקבוצה הקטנה שעדיין חיה את השירה באופן אינטנסיבי. מה עושים חברי הקבוצה הזאת? איך הם כותבים על שירה? איך הם מארגנים פסטיבלים של שירה? איך הם מחליטים על זוכי פרסים לשירה? השאלות האלה הם בתחום האחריות של אוהבי שירה. וכאשר ועדה מעניקה פרס לשירה מטופשת, וולגארית, נגועה בגזענות הקדושה של נפגעי הגזענות, היא רק פוגעת עוד יותר בסיכוי של השירה לחזור אל סדר היום של קוראים.פרס למואיז בן הראש הוא אמירה: “אנחנו כך כך מרגישים אשמים, שאין לנו כוח להבדיל בין שיר שראוי לתשומת לב לבין שיר שראוי לפרודיה ולשכחה. אני יודע שהכל עניין של טעם. ואני מאמין שהשופטים מאמינים שהם בחרו במשורר טוב. אבל על טעם וריח צריך להתווכח. וטוב לי לקרוא מישהו שמתווכח עם השופטים.”.

  2. קראתי את התגובות של אביעד קליינברג ושל ‘נסים קלדרון’ על הזכיה של מואיז בן הראש בפרס.
    אני מכיר את נסים קלדרון במשך שנים ארוכות, ומשיחות אישיות איתו אף יודע שהוא מעריך שירים מסוימים של מואיז בן הראש.
    אם התגובה הזאת היא אכן של נסים קלדרון, היא מאוד מפתיעה אותי. את אביעד קליינברג אני לא מכיר, אבל מרוח הכתבה הוא לא נראה לי כאדם מעמיק או נחמד במיוחד.
    בלית ברירה אתייחס מעתה לדברים של ‘נסים קלדרון’ כאילו נסים קלדרון אמר אותם, אבל אשמח אם יוודע לי שזה לא המקרה…
    ולגופו של עניין: נסים קלדרון, או מי שמתיימר לדבר בשמו, טוען שחבל שאנחנו לא מעריכים את המשוררים הגדולים שלנו. אני מניח שמה שהפריע לו בשיר של מואיז בן הראש המצוטט בכתבה (שלא נכנס לספר, ואני מניח שלעורך פאבל זלוטוב היו את סיבותיו שלא להכליל את השיר), היה העובדה שמואיז בן הראש טוען בשיר שביאליק כתב רק כמה שירים סבירים (חמישה).
    א. זכותו של מואיז לטעון את זה.
    ב. לעתים קרובות משורר, על מנת ליצור את סדר היום השירי שלו, מוחה כנגד הדור הקודם (או אחד הדורות שקדמו לו). כך בשיעור של נסים קלדרון למדנו באריכות את ‘כמה הערות על שירת נתן אלתרמן’ של נתן זך, וכך היום שירה סתיו מהפכת את נתן זך (בעיתון הארץ). למרות השפה הבוטה, אני חושב שהביקורת של מואיז על ביאליק ועל פרס ביאליק היא מוצדקת ומלומדת (היא נשענת על רשימת הזוכים בפרס).
    לגבי הטענות על הקבלה לאוניברסיטה וכו’. זה כבר מתייחס למאמר של אווה אילוז, ולא למואיז, אבל בפרט ההערות של נסים קלדרון הן בדיוק ברוח הדברים של אווה אילוז. אין סתירה בין השניים.
    ןלבסוף, אני מסכים עם נסים קלדרון. חשוב לקרוא משוררים גדולים ולהתאחד סביבם כדי ליצור שירה חדשה. אני נוכחתי כי לכל הפחות ההבנה של מואיז ביצירה של צ’רלס בוקובסקי ושל יהודה עמיחי (מתוך הדברים המאוד יפים שהוא נשא בטקס עצמו) היא מעמיקה ומאירת עיניים.
    אני מציע לאביעד קליינברג ולנסים קלדרון לנהוג בצניעות ובחריצות של מואיז בן הראש (כשהוא קורא משוררים אחרים), לקרוא את הספר ‘לא הולך לשום מקום’, לחשוב עליו קמעה, ואז לשפוט אותו. לדעתי מואיז הוא משורר גדול, ויש להתייחס לספרים השלמים שלו, ולא לשיר בודד שנבחר, כך נראה לי לכל הפחות, על מנת להרגיז.
    אשמח לשלוח להם את הספר.
    אורי מאיר (המוציא לאור, אשכנזי, מגלי העלייה ההמונית, ללא רגשות אשמה).

  3. אלי אשד, מחכים למאמר שלך בנושא

    רק הבאת ציטוט ממקום אחר, היינו רוצים לדעת מה דעתך על הפרס

  4. אני מברך את מואיז בן הראש ואת אורי מאיר על הזכיה בפרס. אין כל ספק שבן הראש/ כתב כמה שירים ראויים ביותר על חווית הגלות והנדודים כפי שהראתי במאמרי “הפליט האחרון מלוסנה” שהוא המאמר המקיף ביותר שנכתב אי פעם על יצירתו של מואיז בן הראש והייתה לו תרומה חשובה בכך שבן הראש זכה בפרס ראש הממשלה.
    מעבר לכך דעתי היא שמואיז בן הראש שגה שגיאה פוליטית גדולה בכך שפירסם את שירו הגרוע על פרס ביאליק ועל כך שהעובדה שהוא לא זוכה בו היא סימן לגזענות בעיתון “הארץ” זמן קצר לפני שהתקבלה הודעת הזכייה שלו בפרס עמיחי.
    בן הראש כמובן לא יכול היה לדעת שהוא עומד לזכות בפרס עמיחי בתוך זמן קצר, אבל העיתוי האומלל של פרסום אותו השיר פגע בתדמיתו אנושות במיוחד בעיני אלו שלא זכו בפרס עמיחי או בפרס ראש הממשלה. בעיניהם בן הראש הפך כתוצאה למי שמשתמש בטענות קיפוחו כאמצעי להשיג פרסים ,ומצליח בכך.

  5. דוגמה לטענות אלו שי במאמרה של שוש ויג שפורסם במגזין אימאגו כאן :

    מבטן ולידה אני מזרחית
    http://www.e-mago.co.il/article-162.htm

    מבטן ומלידה אני מזרחית. לא יעזור בית דין של מעלה ולא יעזור בית דין של מטה. אני מזרחית! נמאס לי ממחאות הקיפוח של אחיי. נמאס לי מצעקות הקיפוח ובמיוחד של המשוררים מן הקשת המזרחית, שקוראים לשירת המחאה שלהם שירה גדולה. נמאס לי מאלה שמאמינים בתורה החדשה ששירה רעה צריכה להכיל ניבולי פה, ששירה רעה וטובה צריכה לצמוח על כר של שנאת האשכנזים.

    אני מזרחית מבטן ומלידה. אמי הטוניסאית הרתה אותי וילדה אותי, ינקתי חלב משורשיי הטוניסאיים ואני לא רוכבת על דגל הקיפוח. אי שם בילדותי אימא שלי סיפרה לי על קיפוח, מאז צמחתי. מאז צמחתי ואיני רואה את הקיפוח כמשענתי. אני רוצה לכתוב על השיר המטפח את המקופח. צמחו לנו בעשור האחרון משוררים לתפארת הקיפוח שמחברים בין המזרחיים לבין הערבים. אני מזרחית ואיני רוצה לכתוב על קיפוח. איני רוצה לינוק קיפוח ואיני רוצה להנחיל לבניי את רגש הקיפוח.

    אם אני איני רואה קיפוח אין זה אומר שאין קיפוח או אינו קיים ברגשותיהם של אחרים. איני רוצה להאמין שרק בזכות קיפוח נחשב משורר למשורר. שירה צריכה להיכתב כי שירה נכתבת. יש אמות מידה לבחינת שירה והם אינם אמות מידה שקשורים למדידת רמות הקיפוח.

    ומדוע אני כותבת רשימה זו. בשבת אחר הצהריים העלתה מיטל ניסים לפתע סטטוס בפייסבוק ובו שיר של מואיז בן הרוש. משורר שזכה לאחרונה בפרס עמיחי לשירה עברית ובעבר זכה לפרס ראש הממשלה. שירו של מואיז בן הרוש אינו מייצג את שירתו אך יש בו מצג לתפיסה של המשורר המזרחי המקופח. המשורר המזרחי המקופח זוכה לאחרונה לחיבוק ענק מצד הממסד, והראייה מואיז בן הרוש הגיע למדרגה הזאת בו הממסד בוחר לכבד אותו בטקסים ממלכתיים וגם מעניק לו תמיכות מכספי המיסים שלנו.

    הנה דוגמה כיצד התרבות האלימה בה אנו חיים הזדחלה באין מפריע אל תרבות השירה שלנו, לה סוגדים כעת פרופסורים לספרות ולהם מחלקים פרסים בוועדות שונות. יש עוד כמה שעומדים בשער ומחכים לזכות בפרס וכל שירבו בזעקותיהם האלימות והבוטות הם יזכו.

    מואיז בן הראש / אנעל אבוק ביאליק
    אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיאלִיק אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיאלִיק
    הַשָׁנָה שׁוּב זָכַה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִי.
    בפרס בְּיאלִיק שהפך לפרס Bעאלק
    אִנֲּעָל ה-BOOK מר ביאליק אִנֲּעָל אַבּוּק
    שוב גנבו את כספי מסינו הדלים
    והעבירו את כַּסְפֵּינוּ לְאַשְׁכְּנַזִי בינוני
    אִנֲּעָל אַבּוּק שונאי סְפָרְדִים
    כִּי הערבים מזכירים לו סְפָרְדִים
    ומה אם משורר היה אומר שהוא
    שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?
    הייתם אומרים אנעל אבוק בכל כוח גרונכם, לא?
    ומה אם לא אמר? אז לא אמר
    אבל עכשיו פרס בִּי-עאלק כבר אומר את מה שהמשורר
    הַלְאֻמִי אָמַר (אָמַר אז אָמַר, אז מה?)
    לְאֻמִי שׁל מי? יענו לְאֻמִי
    אִנֲּעָל אַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק
    כֻּלָּה כָּתַב חמִישָׁה שִׁירִים סְבִירִים
    חַמְסַה חַמְסַה
    וְּכְבָר עשׂו אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִי
    האם שירה צריכה להיות בכיינית ולא רק כזו אלא גם אלימה. את השיר הזה למעשה הכרתי כי הוא התפרסם לראשונה מעל דפי הרשת בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר.

    אם נבחן את אוצר המילים של הטקסט נמצא ש 9 מילים מתוכו הן הקללה “אינעל אבוק”. אין בעיה להשתמש בתבלין השפה הערבית בשיר, זה יוצר רתמוס, אך כאן השיר מציג שירה אלימה. כבר בכותרת השיר יש אובייקט שאליו מכוונת הקללה. גם אם השיר מרמז על חלוקת פרסים יש כאן מטען תרבותי הנספח אל תוכנו של השיר. כל אמירתו של השיר היא נוקבת ובוטה כלפי הממסד האשכנזי המחלק את הפרסים לטובת האשכנזים. ניסיתי להתייחס לשיר ולחפש בו משהו מעבר לצעקות, לבוטות לקללות החוזרות בו ולא מצאתי משהו מעבר. שירה רדודה נמוכה ושאינה ראויה לפרשנות. מה כבר אפשר לומר על שירה כזאת. היא אינה אלא שירה אפנתית ואוי לנו שכך קרה.

    עד כאן שוש וייג.
    נציין שאני במפגש של המחלקה לספרות של אונ’ באר שבע דיברתי על הנושא עם המשורר ערן צלגוב שהבטיח לפרסם ב”יקום תרבות ” רשימה משלו על הפרשה. אנחנו מחכים.

  6. אין שום טענה בשיר שאי זכייתי בפרס ביאליק עושה את הפרס לגזעני. מעולם לא טענתי את זה ואיני טוען את זה גם היום. הטענה היא יותר פשוטה, אם רק שלושה או ארבעה יוצרים מזרחים זכו ב 70 שנה בפרס ביאליק הרי שהוא גזעני. מדובר בסך הכל בבדיקת צואה. אם התוצאה היא כך הרי שמערכת העיכול לא פועלת נכון.

    לגבי הדברים האחרים שאתה אומר אלי, אני אכן מאוד שמח שעשיתי טעויות פוליטיות נוראיות, כי אני לא פוליטיקאי, אני מעדיף לעשות טעויות פוליטיות מאשר טעויות פואטיות.

    מצד שני ייאמר לזכותך שאתה מתיחס לטענות השיר, דבר שכמעט אף אחד לא עשה.

    הרדוקציה של כל מחאה של משורר לא אשכנזי לאישי היא תרגיל מלוכלך אבל נפוץ מאוד. http://compress.co.il/culture/words/yehuda_amihai_heir

    אתה אכן צודק שכאשר שלחתי את השיר לארץ לא ידעתי שאזכה בפרס עמיחי. הפוליטיקה שלי לשליחה לפרסים היא מאוד פשוטה: אני שולח את הספרים ואחר כך שוכח לגמרי מהעניין. אם הצלחתי הרי שאני המאושר באדם, אם לא זכיתי הרי שאני ממשיך הלאה. מומלץ מאוד לא לעשות עניין מפרסים. על אף שבהחלט מדובר בהקלה משמעותית כלכלית לכמה חודשים, וזה לא מעט. מצד שני הדיון שלי על חלוקת תקציבי תרבות הוא דיון פוליטי, והוא בודק באמת את חלוקת תקציבי התרבות (כולל פרסים) על פי מפתח עדתי. זה לא מוצא חן בעיני אנשים אבל זה מה שעושה קואליציית התרבות, וכן, עד כמה שזה מפתיע זה כן משנה משהו. לא יודע עד כמה אבל יש לי הרגשה שזה השפיע במשהו על זכייתו של דן בניה-סרי בפרס ביאליק השנה. אזה הנה, שירים כן משפיעים.

  7. נראה לי שהרעיון שעומד כאן הוא שיש/ לבדוק את מוצאם של יוצרים ולפי זה לתת להם פרסים לפי מפתח.הטענה היא שעד כה זכו בפרס סופרים מהמוצא המכונה בידי אחדים “אשכנזי “( כינוי שגוי אגב אבל נעזוב את זה ) ולתת את הפרס ליוצרים אחרים שידוע שהם ממוצא מזרח תיכוני בסוג של אפליה “מתקנת “.
    לא ,לא נראה לי שיש לתת לזה משמעות. אם יתברר להבא שהשיקול של המוצא היה שיקול מפתח אצל וועדות פרס אני קורא לבטל את הפרסים בדומה למה שקרא לאחרונה בועדת פרס ספיר. יוצר חייב לזכות אך ורק על סמך איכויות יצירתו ללא קשר למוצאו ,זהותו וכו’. .

  8. אתה באמת חושב שכל פרס ניתן בצורה ישרה ועל פי קריטריונים מדעיים? אני עוד לא שמעתי טענה כזאת.

    בכל אופן תודה שבשיר שלי על ביאליק או בכל מאמר אחד שלי מעולם לא טענתי שאני תוקף פרס זה או אחר כי אני אישית לא זכיתי. לגבי פרס ביאליק, לרוב הוא ניתן לאנשים די מבוגרים, כך שאני אפילו לא רואה עצמי מועמד לפרס בעשר השנים הבאות. אז זה לא לעניין.

    הטענה שלי היא שיש סופרים ומשוררים שלא זוכים בפרסים על אף היותם ראויים בכלל מוצאם. זה בהחלט לא סביר שמשורר כמו ארז ביטון בקושי זכה פעם אחת בפרס ראש הממשלה, צריכה להיות בעיה אתנית חמורה או פוליטית או אחרת כדי שיקרה דבר כזה. אני מקווה שהשנה הוא יזכה בפרס ישראל, ולא אני הולך להתעצבן. מספיק כבר עם התירוצים, לארז ביטון בטח מגיע פרס ביאליק וגם פרס ישראל. ויש עוד כמה אבל לא אתחיל ברשימות כאלה ואחרות כי זה לא ייגמר ולא זה בדיוק הדיון.

  9. אלי,
    הטענה כי ‘שיקולים פוליטיים או עדתיים לא עמדו בפני הוועדה’ בכל מקרה, בכל פרס, היא לא טענה מעניינת, אם מתברר בדיעבד שקבוצות מיעוט כמו מזרחים, עולים חדשים, נשים, חרדים, ערבים ואנגלו סקסים זוכות בפרסים כאלה לעתים רחוקות יותר בהרבה מאשר שכיחותם באוכלוסיה.
    אם בדיעבד נגלה כי פרס מסוים, למשל פרס ביאליק, או פרס גפן לא ניתן לקבוצות כאלה, למרות שקיימים יוצרים בקבוצות הללו שיצרו יצירות בתחומים בהם הפרס ניתן, למשל אם נגלה שיש המון יצירות מדע בדיוני חרדיות, אבל פרס גפן מעולם לא ניתן לחרדי, יהיה מקום לחשוב שתהליך הבחירה הוא גזעני או מוטה.
    ההטיות של כל אחד מאיתנו קיימות. אני למשל לא אוהב בדרך כלל מדע בדיוני חרדי. זה קשור ל’טעם שלי’ או ל’חוש השיפוט שלי’, אבל אם רק אני אתן פרסים, הם יהיו מוטים. כוועדה (או קהל, במקרה של פרס גפן) שנותנת פרסים, אתה צריך להיות כל הזמן קשוב להטיות המבניות שלך עצמך, או כך לפחות אני חושב.

    מואיז,
    אני חושב שמגיע לארז ביטון פרס ישראל (אולי אפילו יותר מכמה אחדים שכבר זכו בו…), אבל אני חושב שצריך להיות סבלני, נניח להתעצבן הרבה יותר אם הוא לא יקבל את הפרס בשלוש השנים הקרובות…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 4 =