סיפור אימה קצר ליום השבת / "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון בתרגומו של גיורא לשם ז"ל

הקדמה קצרה על שירלי ג'קסון

שירלי ג'קסון נחשבת לאחת מסופרות האימה החשובות ביותר של ארה"ב אם כי רבים לא יגדירוה כסופרת אימה חשובה  אלא כ"סופרת חשובה" נקודה. היא התפרסמה ברומן שנחשב כמעולה ביותר מסוגו על בית רדוף רוחות. אך יותר מכל יצירותיה התפרסם הסיפור "ההגרלה " שיש לו סוף מצמרר באמת  ( שאי אפשר לחשוף אותו כי זה יהרוס חווית הקריאה) ושעורר סערה עם פרסומו בסוף שנות ה-40 בארה"ב.  בעקבות פרסומו ב-1948  הגיעו למערכת העיתון מאות תגובות של קוראים (בעיקרן שליליות) ואף היה גל של ביטולי מנויים לעיתון. עד היום, נחשב אירוע זה לפרסום שגרם לשיא תגובות קוראים בתולדות כתב העת ניו יורקר. ליצירה נעשו עיבודים רבים במהלך ההיסטוריה, להצגות, סרטים ובלט. הבמאי דניאל זקהיים יצר על פי הסיפור סרט באותו שם, שיצא להקרנה ב 1996. סופר האימה המפורסם סטיבן קינג ציין את ג`קסון כאחת מהיוצרות שהשפיעו על כתיבתו ואכן השפעתה ניכרת בכמה מספריו. ומי קרא את הספר או ראה את הסרט שובר הקופות "משחקי הרעב " יזהה מיד את ההשפעה.

לפניכם בפרסום ראשון בכל מקום "ההגרלה" בתרגומו הראשון לעברית בידי המשורר והמסאי  גיורא לשם ז"ל ,ממייסדי "יקום תרבות ".

ההגרלה

מאת שירלי ג'קסון

תרגם גיורא לשם

בוקר ה-27[ ביוני  ( [1 ה-27 ביוני הוא היום המקודש בנצרות הקתולית למריה בדמותה האיקונית כאם ) העזרה התמידית היה בהיר ומואר שמש, שרוי בחמימות הרעננה של יום באמצע הקיץ; הפרחים לבלבו בשפע והדשא היה ירוק ביותר. תושבי הכפר החלו להתאסף בכיכר, בין סניף הדואר לבנק, בערך בשעה עשר; בעיירות אחדות היו תושבים כה רבים עד כי ההגרלה נמשכה יומיים והייתה אמורה להתחיל  ב-2 ביוני.[2] ( ה-2 ביוני הוא היום המקודש בנצרות לבלנדינה, שפחה בתולה, שנשרפה חיים בכיכר העיר ליון בשנת 177 בפקודת הקיסר מרקוס אורליוס. מעניה השתאו מעוצמת אמונתה בנצרות.)

אך בכפר הזה, שבו התגוררו רק כשלוש מאות תושבים, ההגרלה כולה נמשכה פחות משעתיים, ועל כן היה אפשר להתחיל בה בשעה עשר ונותר לתושבים די זמן לחזור לביתם לארוחת צהריים.

כמובן שהילדים הגיעו ראשונים. בית-הספר נסגר לא מכבר לחופשת הקיץ, ותחושת החופש נטעה ברובם אי-נוחות; הם נטו להתכנס יחד בשקט לזמן מה בטרם פתחו במשחק סוער. הם עדיין שוחחו על הכתה והמורה, על הספרים והנזיפות. בובי מרטין כבר גדש את כיסיו באבנים, והנערים האחרים עשו עד מהרה כמותו, בוחרים את האבנים העגולות והחלקות ביותר; בובי והארי ג'ונס ודיקי דָלקרואה – הכפריים הגו את שמו "דֵלאקרוי" – ערמו למעשה גל אבנים גדול באחת מפינות הכיכר ושמרו עליו מפני פשיטות הנערים האחרים. הנערות עמדו בצד, מדברות בינן לבין עצמן, מציצות מעבר לכתפיהן בבנים. והילדים הקטנים התגוללו בחול או נצמדו אל ידי אחיהם או אחיותיהם הגדולים יותר.

עד מהרה החלו הגברים להתאסף. הם השגיחו על ילדיהם, משוחחים על נטיעות, גשמים, טרקטורים ומסים. הם עמדו יחד, הרחק מגל האבנים בפינה, ובדיחותיהם היו שקטות והם חייכו יותר משצחקו. הנשים, לבושות בשמלות בית ובסודרים דהויים הגיעו זמן קצר אחרי חבורת הגברים שלהן. הן בירכו זו את זו והחליפו קצת דברי רכילות בדרכן לחבור אל בעליהן. עד מהרה החלו הנשים, שעמדו ליד בעליהן, לקרוא לילדיהן, והילדים באו באי-רצון, לאחר שקראו להם ארבע או חמש פעמים. בובי מרטין רכן מתחת לידה המושטת של אמו ורץ, צוחק, חזרה אל גל האבנים. אביו נזף בו קשות ובובי חזר במהירות והתיצב בין אביו לאחיו הבכור.

ההגרלה – ממש כריקודי המעגל, מועדון הנוער וחגיגות הָלוֹאִין בליל כל הקדושים[3] – ( 3] יום כל הקדושים נחוג ב-31 באוקטובר. מקורותיו פאגניים ונוצריים. במסורתו האמריקנית, שמקורה קלטי, הלואין הוא חג של לבישת תחפושות וחיזור הילדים על הבתים המקושטים בבקשם מתנות בסיסמא "גמול או תגמול".  מקורו של החג באמונות על מכשפות וההתחפשות נועדה להסתתר מפניהן.  ) נערכה בידי מר סאמרס, שהיו לו פנאי ומרץ להקדיש לפעולות בקהילה. הוא היה אדם עליז, בעל פנים עגולות, שניהל עסקי פחם, והבריות ריחמו עליו כי היה חשׂוך ילדים ואשתו הייתה אשת ריב ומדון. כאשר הגיע אל הכיכר, נושא עמו תיבת עץ שחורה, חלף רחש של שיחה בין הכפריים והוא נופף בידו וקרא, "קצת מאוחר היום, חבריה." מנהל הדואר, מר גרייבס, בא בעקבותיו, נושא כיסא בעל שלוש רגליים. הכיסא הונח במרכז הכיכר ומר סאמרס הניח עליו את התיבה השחורה. הכפריים עמדו במרחק מה, שומרים על מרווח כלשהו בינם לבין הכיסא, וכאשר אמר מר סאמרס, "האם יש מישהו שמוכן להושיט לי יד לעזרה?" השתרר היסוס מה בטרם קרבו שני גברים, מר מרטין ובנו בכורו, בקסטר, ובאו ליצב את התיבה על הכיסא כאשר מר סאמרס טילטל את התיבה כדי לנער את הניירות שבתוכה.

העילה המקורית למסורת קיומה של ההגרלה נשכחה זה כבר, והשימוש בתיבה השחורה שניצבה כעת על הכיסא החל אף בטרם נולד מר וורנר, הזקן בתושבי העיירה. מר סאמרס אמר מדי פעם לכפריים כי צריך לבנות תיבה חדשה, אך לא היה בנמצא מי שהיה מוכן לשבש אפילו את המסורת הדלה, כפי שיוצגה על-ידי התיבה השחורה. על-פי גירסה אחת התיבה הנוכחית הותקנה מכמה פיסות שהיו בתיבה שקדמה לנוכחית, תיבה שנבנתה כאשר ראשוני המתישבים יסדו כאן את הכפר. מדי שנה בשנה, לאחר ההגרלה, מר סאמרס החל שוב לדבר על התקנת תיבה חדשה, אולם מדי שנה בשנה הניחו לעניין להתפוגג ושום דבר לא נעשה. התיבה השחורה נהייתה מגושמת יותר מדי שנה בשנה: כעת כבר לא היתה שחורה כולה כי אם סדוקה לאורך אחת הדפנות עד כי צבע העץ המקורי נראה בסדק, ובמקומות אחדים התיבה היתה דהויה או מוכתמת.

מר מרטין ובנו הבכור, באקסטר, יִצבו את התיבה השחורה שעל הכיסא עד אשר מר סאמרס עירבב היטב את הניירות שבתיבה. מפני שפרטים רבים בטקס נשכחו או נזנחו, מר סאמרס זכה להצלחה באשר להכנת פתקי נייר במקום כפיסי העץ ששימשו את ההגרלה במשך דורות. כפיסי העץ, טען מר סאמרס, פעלו היטב את פעולתם כאשר הכפר היה קטן, אך עתה מנתה האוכלוסייה יותר משלוש מאות איש וכנראה שאף נטתה לגדול, והכרחי להשתמש באמצעים שיהיה להם די מקום בתיבה השחורה. בלילה שלפני ההגרלה, מר סאמרס ומר גרייבס הכינו את פתקי הנייר והכניסו אותם אל תוך התיבה, והתיבה נלקחה אל הכספת שבחברת הפחם של מר סאמרס וננעלה שם עד אשר מר סאמרס היה מוכן לקחת אותה בבוקר אל הכיכר. בשאר ימות השנה, התיבה הוסתרה, לעתים במקום אחד ולעתים במקום אחר; שנה אחת היתה במתבן של מר גרייבס ושנה אחת למטה על הרצפה בסניף הדואר. לעתים הונחה על מדף בחנות המכולת מרטין והושארה שם.

עוד נכונה טרחה רבה בטרם עמד מר סאמרס להכריז שההגרלה מתחילה. היה צורך להכין רשימות – של ראשי משפחות, ראשי משקי-בית בכל משפחה, חברי משק-הבית בכל משפחה. כמו היה מנהל הדואר חייב להשביע כהלכה את מר סאמרס כמנהל ההגרלה; בשלב מסויים, זכרו אנשים אחדים, היה נהוג דקלום כלשהו, שבוצע על-ידי מנהל ההגרלה, דקלום שגרתי, ללא לחן שנֶהֱגָה בקול רם כלאחר יד מדי שנה בשנה; אנשים אחדים האמינו כי מנהל הטקס אמור לעמוד בצורה מסויימת כאשר הוא מזמר או מדקלם את זה, אחרים האמינו שעליו להתהלך בין האנשים בקהל, אך במשך שנים רבות השלב הזה בטקס הוזנח. היתה נהוגה גם הצדעה טקסית, שבה היה אמור לנקוט מנהל ההגרלה כאשר פנה אל האדם שבא למשוך פתק מן התיבה, אך גם המנהג הזה השתנה במשך הזמן עד כי הוא התבטא כעת רק בצורך שמנהל ההגרלה יאמר דבר-מה לכל אדם שבא אל התיבה. מר סאמרס היטיב לבצע את כל הדברים האלה; בחולצתו הלבנה הנקייה ובמכנסי הג'ינס הכחולים, יד אחת מונחת בניחותא על התיבה השחורה, הוא נראה ראוי מאוד לתפקידו וחשוב כאשר דיבר ללא הפסק עם מר גרייבס ועם בני משפחת מרטין.

בדיוק כאשר מר סאמרס גמר לבסוף לדבר ופנה אל הכפריים הנאספים, מרת האצ'ינסון קרבה במהירות לאורך השביל המוליך אל הכיכר, סודרה מושלך על כתפיה, ומיקמה את עצמה מאחורי הקהל הנאסף. "פשוט שכחתי איזה יום היום," אמרה למרת דלקרואה, שעמדה לידה, ושתיהן צחקו חרש. "חשבתי שבעלי בחוץ ועורם בולי-עץ," המשיכה מרת האצ'ינסון. "ואז היבטתי מחוץ לחלון והילדים לא היו, ואז נזכרתי שזה העשרים-ושבעה בחודש ובאתי בריצה." היא יבשה את ידיה על סינרה ומרת דלקרואה אמרה, "בכל זאת הגעת בזמן. הם עדיין מפטפטים שם."

מרת האצ'ינסון זקפה את ראשה  וראתה מעבר לנאספים את בעלה וילדיה עומדים סמוך לקדמת הקהל. היא טפחה קלות על זרועה של מרת דלקרואה לברכת פרידה והחלה לפלס לעצמה דרך בין הנקהלים. האנשים הניחו לה בנועם לחלוף ביניהם: שניים שלושה אנשים אמרו בקול רם די הצורך להישמע, "הנה מגיעה הגברת שלך, האצ'ינסון," "ביל, היא הגיעה, למרות הכל." מרת האצ'ינסון הגיעה אל בעלה, ומר סאמרס שהמתין אמר בעליצות, "חשבתי שנצטרך להתחיל בלעדיך, טסי." מרת האצ'ינסון אמרה בחיוך, "ג'ו, לא היית נותן לי להשאיר את הכלים בתוך הכיור, היית רוצה?" וצחוק מעודן חלף בנאספים כאשר שוב תפסו את מקומותיהם לאחר שחלפה ביניהם.

"ובכן, עכשיו," אמר מר סאמרס בקול רציני. "אני מניח שמוטב שנתחיל, וגם נגמור, כדי שנוכל לחזור לעבודה. מישהו חסר?"

"דונבאר," אמרו אנשים אחדים. "דונבאר. דונבאר."

מר סאמרס בדק את רשימותיו. "קלייד דונבאר," אמר. "נכון. הוא שבר את רגלו, לא כן? מי ימשוך את הפתק במקומו?"

"אני, נדמה לי," אמרה אשה. מר סאמרס פנה להביט בה. "אשה מגרילה למען בעלה," אמר מר סאמרס. "אין לך נער מבוגר שיעשה את זה למענך, ג'אני?" אף כי מר סאמרס וכל אחד בכפר ידעו היטב את התשובה, היה זה מתפקידו של מנהל ההגרלה לשאול שאלות כאלו באופן רשמי. מר סאמרס המתין בארשת פנים אדיבה כאשר מרת דונבאר השיבה.

"הוראס עוד לא בן שש-עשרה כמעט," אמרה מרת דונבאר בנימה של צער, "אני חושבת שאני מוכרחה השנה למלא את התפקיד בשביל הזקן."

"נכון," אמר מר סאמרס. הוא כתב הערה ברשימה שבידו. אחר-כך שאל: "הנער ווטסון מושך את הפתק השנה?"

נער גבוה בקהל הרים את ידו. "כאן," אמר. "אני מגריל בשביל אמא שלי ובשבילי." הוא מצמץ בעצבנות והרכין את ראשו כאשר קולות אחדים אמרו דברים כ"בחור טוב, ג'ק" ו"טוב שיש לאמא שלך גבר שיכול לעשות את זה."

"טוב," אמר מר סאמרס, "אני משער שזה כולם. האם וורנר הזקן הצליח להגיע?"

"כאן," אמר קול ומר סאמרס הנהן.

לפתע הושלך הס בקהל כאשר מר סאמרס כיחכח בגרונו והביט ברשימה. "כולם מוכנים?" קרא. "עכשיו, אני אקרא את השמות – תחילה את שמות ראשי המשפחות – והגברים יבואו ויקחו את הפתק מן התיבה. שימרו את הפתק מקופל בידכם ואל תציצו בו עד אשר כולם לקחו לפי התור. הכל מובן?"

האנשים ביצעו את זה פעמים כה רבות עד כי הקשיבו להנחיות בפיזור-נפש קל: רובם שתקו, מלחלחים את שפתותיהם, לא מביטים סביבם. אחר-כך הניף מר סאמרס זרוע אחת ואמר, "אדמס." גבר אחד התנתק מן הקהל וקרב. "היי, סטיב," אמר מר סאמרס. ומר אדמס אמר, "היי, ג'ו." הם חייכו זה אל זה בעצבנות ובלא חמדה. אחר-כך תחב מר אדמס את ידו בתיבה השחורה ושלף פתק מקופל. הוא אחז בו בחוזקה באחת מפינותיו כאשר פנה לאחור והלך במהירות חזרה אל מקומו בקהל ונעמד במרחק מה ממשפחתו בלא להביט בידו.

"אלן," אמר מר סאמרס. "אנדרסון… בנתהאם."

"נדמה שכאילו אין כבר זמן בין הגרלות," אמרה מרת דלקרואה למרת גרייבס שבשורה האחורית.

"נראה כאילו ההגרלה האחרונה נערכה רק לפני שבוע."

"הזמן רץ מהר," אמרה מרת גרייבס.

"קלארק… דלקרואה."

"הנה הולך בעלי," אמרה מרת דלקרואה. היא כבשה את נשימתה בעת שבעלה קרב אל התיבה.

"דונבאר," אמר מר סאמרס וגברת דונבאר פסעה בצעד החלטי אל התיבה בה בעת שאשה אחת אמרה, "קדימה, ג'אני," ואחרת אחרה, "הנה היא הולכת."

"אנחנו הבאים בתור," אמרה מרת גרייבס. היא המשיכה להביט במר גרייבס שחלף ליד דופן התיבה, בירך בכובד ראש את מר סאמרס ושלף פתק נייר מן התיבה. כעת, בקהל נראו גברים רבים שכל אחד מהם אוחז בידו הגדולה פתק קטן והופך אותו בעצבנות לכאן ולכאן. מרת דונבאר ושני בניה עמדו יחד והיא אחזה בידה בפתק.

"הארבורט… האצ'ינסון."

"לך לשם, ביל," אמרה מרת האצ'ינסון והאנשים שלידה צחקו.

"ג'ונס."

"יש אומרים," אמר מר אדמס לוורנר הזקן שעמד לידו, "כי בכפר הצפוני מדברים על ביטול ההגרלה."

וורנר הזקן השמיע קול נחרה. "חבורה של מטורפים," אמר. "איך שהצעירים מדברים, שום דבר לא מספיק טוב בשבילם. בעוד רגע, הם יהיו מוכנים לחזור ולחיות במערות, אף אחד כבר לא עובד, וככה חיים זמן מה. פעם היתה אימרה 'בחודש יוני הגרלה, בקרוב החיטה תהיה בשלה.' פתאום כולנו נאכל זרעי כוכבית מטוגנים ובלוטים. תמיד היתה הגרלה," הוסיף בקול נרגן. "די בצרה שג'ו סאמרס מתבדח שם עם כל אחד."

"בכמה מקומות ביטלו את ההגרלה," אמר מר אדמס.

"רק צרות יהיו מזה," אמר וורנר הזקן בעקשנות.

"מרטין," ובובי מרטין ראה את אביו יוצא קדימה. "אוברדייק… פֶּרסי."

"הלוואי שהיו ממהרים," אמרה מרת דונבאר לבנה הגדול יותר. "הלוואי שהיו ממהרים."

"הם כמעט גמרו," אמר בנה.

"תכין את עצמך לרוץ ולהגיד לאבא," אמרה מרת דונבאר.

מר סאמרס קרא בשמו הוא ואחר-כך פסע נכחו בצעד מדוד ושלף פתק מן התיבה. אחר-כך קרא, "וורנר."

,אני בהגרלה כבר השנה השבעים-ושבע," אמר וורנר הזקן כאשר עבר בקהל. "הפעם השבעים-ושבע."

"ווטסון," הנער הגבוה עבר בגולמניות בין האנשים בקהל. מישהו אמר, "אל תהיה עצבני, ג'ק," ומר סאמרס אמר, "אתה לא צריך למהר."

"זאניני."

לאחר מכן השתררה דממה ממושכת, דממה בנשימה עצורה, עד אשר אמר מר סאמרס, בהניפו את פתק הנייר באוויר, "ובכן, רבותי." במשך רגע, איש לא זע. אחר-כך נפרשו כל הפתקים. לפתע, כל הנשים החלו לדבר בבת אחת, באומרן, "מי זה?" "מי קיבל את זה?" "האם זה במשפחת דונבאר?" "האם זה אצל הווטסונים?" ואחר-כך החלו הקולות לומר, "זה האצ'ינסון, זה ביל," "ביל האצ'ינסון קיבל אותו."

"לך וספר לאביך," אמרה מרת דונבאר לבנה הבכור.

אנשים בקהל החלו להביט סביבם כדי לראות את בני משפחת האצ'ינסון. ביל עמד בשקט, בוהה בנייר שבידו. לפתע, טסי האצ'ינסון צעקה לעבר מר סאמרס, "לא נתת לו מספיק זמן לקחת את הפתק שרצה. ראיתי אותך. זה לא היה הוגן."

"קחי את זה בקלות, טסי," קראה מרת דלקרואה, ומר גרייבס אמר, "לכולנו היה סיכוי שווה."

"תשתקי, טסי," אמר ביל האצ'ינסון.

"ובכן, רבותי," אמר מר סאמרס, "זה בוצע מהר למדי, ועכשיו עלינו למהר קצת יותר כדי לגמור את הכל בזמן." הוא עיין ברשימה השנייה. "ביל, אמר, "אתה תשלוף בשביל משפחת האצ'ינסון. האם יש במשפחת האצ'ינסון עוד משקי אב?"

"ישנם דון ואווה," צעקה מרת האצ'ינסון. "אלץ אותם לנסות את סיכוייהם!"

"בנות מגרילות עם משפחות בעליהן, טסי," אמר מר סאמרס בעדינות, "את יודעת את זה כמו כולם."

"זה לא היה הוגן," אמרה טסי.

"אני מניח שלא, ג'ו," אמר מר האצ'ינסון בצער. "בתי מגרילה עם משפחת בעלה; וזה הוגן בהחלט. אין לי עוד משפחה חוץ מהילדים."

"ובכן, ככל שמדובר בהגרלת המשפחות, הרי זה אתם," הסביר מר סאמרס, "וככל שמדובר בהגרלת משקי הבית, גם זה גם אתם. נכון?"

"נכון," אמר מר האצ'ינסון.

"כמה ילדים, ביל?" שאל מר סאמרס ברשמיות.

"שלושה," אמר ביל האצ'ינסון. "אנחנו ביל הבן, וננסי, ודייב הקטן. טסי ואני."

מר גרייבס הנהן והרים את פתקי הנייר. "הנח אותם אפוא בתיבה," הורה מר סאמרס, "קח את הפתק של ביל והנח גם אותו."

"אני חושבת שצריך להתחיל את הכל מן ההתחלה," אמרה מרת האצ'ינסון, בשקט ככל יכולתה. "אני אומרת לכם שזה לא היה הוגן. לא נתת לו מספיק זמן לבחור. כולם ראו את זה."

מר גרייבס בחר את חמשת הפתקים והניח אותם בתיבה. את כל הפתקים האחרים שמט אל הקרקע, ומשב רוח העיף אותם משם.

"כולכם, נא להקשיב," אמרה מרת האצ'ינסון לאנשים הסובבים אותה.

"ביל, אתה מוכן?" שאל מר סאמרס. "קח את הפתקים והחזק אותם מקופלים עד אשר כל אחד מכם ייקח אחד. הארי, עזור לדייב הקטן." מר גרייבס לקח את ידו של הילד הקטן, שבא עמו ברצון אל התיבה. "דייבי, תוציא פתק מן התיבה," אמר מר סאמרס. דייבי הניח את ידו בתיבה וצחק. "תוציא רק פתק אחד," אמר מר סאמרס. "הארי, אתה תאחז בפתק למענו." מר גרייבס לקח את ידו של הילד והוציא את הפתק המקופל מן האגרוף הקפוץ והחזיק בו בעוד דייב הקטן ניצב לידו ונושא אליו את עיניו בפליאה.

"ננסי הבאה בתור," אמר מר סאמרס. ננסי היתה בת שתיים-עשרה, וחבריה לבית-הספר התנשמו בכבדות כאשר פסעה נכחה, מטלטלת את שמלתה, ומשכה בעדינות פתק מן התיבה.

"ביל הבן," אמר מר סאמרס, ובילי, פניו סמוקות ורגליו ארוכות מאוד, כמעט שהפיל את התיבה כאשר משך מתוכה את הנייר. "טסי," אמר מר סאמרס. היא היססה לרגע, הביטה על סביבותיה כמתריסה, אחר-כך חישקה את שפתיה ופסעה אל התיבה. היא שלפה בחטף פתק ואחזה בו בידה מאחורי גבה.

"ביל," אמר מר סאמרס, וביל האצ'ינסון תחב את ידו אל התיבה וגישש בתוכה עד שהוציא לבסוף את ידו שבה פתק.

הקהל היה שקט. ילדה התלחשה, "אני מקווה שזאת לא ננסי," וקול הלחישה הגיע עד שולי הנאספים.

"זה לא כמו שהיה פעם," אמר וורנר הזקן בקול צלול. "האנשים מתנהגים לא כמו שהתנהגו פעם."

"ובכן," אמר מר סאמרס, "פִּתחו את הפתקים. הארי, פתח את הפתק של דייב הקטן."

מר גרייבס פרש את פתק הנייר ואנחה כללית חלפה בקהל כאשר הניף אותו והכל ראו שהפתק ריק. ננסי וביל הצעיר פרשו את פתקיהם באותו הזמן, ופני שניהם נהרו והם צחקו, סובבים אל הקהל ומניפים את הפתקים הפרושים מעל לראשיהם.

"טסי," אמר מר סאמרס. השתררה דממה, ואחר-כך הביט מר סאמרס בביל האצ'ינסון, וביל פרש את הפתק והראה אותו. הוא היה ריק.

"זה טסי," אמר מר סאמרס בקול מהוסה. "הראה לנו את הפתק שלה, ביל."

ביל האצ'ינסון ניגש אל אשתו וחילץ מידה בכוח את הפתק. על הפתק היה כתם שחור, הכתם השחור שמר סאמרס סימן בלילה הקודם בעיפרון הגדול שבמשרד חברת הפחם. ביל האצ'ינסון הניף אותו, ובקהל השתררה התרגשות.

"ובכן, רבותי," אמר מר סאמרס. "בואו ונסיים את העניין במהירות."

אף כי הכפריים שכחו את הטקס ואיבדו את התיבה השחורה המקורית, הם עדיין זכרו כיצד משתמשים באבנים. גל האבנים שהנערים ערמו קודם לכן היה מוכן והיו אבנים על הקרקע ועליהם התעופפו פתקים שיצאו מן התיבה. דלקרואה בחרה אבן כה גדולה עד כי נאלצה להרים אותה בשתי ידיה והיא אף פנתה למרת דונבאר, "בואי," אמרה, "הזדרזי."

למר דונבאר היו אבנים קטנות בשתי ידיו, ומרת דונבאר אמרה, מתנשמת בכבדות, "אינני מסוגלת לרוץ. יהיה עליך ללכת בראש ואני אבוא בעקבותיך."

לילדים כבר היו אבנים. מישהו נתן לדייבי האצ'ינסון הקטן חלוקי אבן אחדים.

טסי האצ'ינסון ניצבה עתה בשטח פתוח והיא פרשה את ידיה ביאוש בעוד שהכפריים קרבו אליה. "זה לא הוגן," אמרה. אבן פגעה בצד ראשה. וורנר הזקן אמר, "בואו, בואו כולכם." סטיב אדמס היה בחזית החבורה של הכפריים, עם מרת גרייבס לצדו.

"זה לא הוגן, זה לא צודק," זעקה מרת האצ'ינסון אך כולם כבר הקיפו אותה מכל עבר.


.

[2] [

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אימה, פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

3 תגובות על סיפור אימה קצר ליום השבת / "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון בתרגומו של גיורא לשם ז"ל

  1. מאת אלי אשד:‏

    חוקרת הספרות הד"ר אילנה שילה תרצה באירוע הגותיקה והאימה של "יקום תרבות " שיתקיים במוצאי שבת ה5 למאי בשעה 8 וחצי בערב ברחוב זבולון 10 בתל אביב על הסיפור "ההגרלה " שתורגם במיוחד עבור קורס שלה בידי גיורא לשם ז"ל.

  2. מאת יחיאל(חיליק):‏

    אכן סיפור מפחיד?,אך מה הקשר ליום השבת??

  3. מאת אליסף (גוגי):‏

    למה לכתוב ליום השבת? נראה לי עדיף לקרוא בזמן אחר…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*