הנקודה האהובה עלי בכפר סבא היא ספסל חום שמולו, במרחק, חולפת הרכבת, מכתימה את עיני בסחרור של צבעי אדום-לבן, מרעידה ברושים. על הספסל הזה ישבה בכל בוקר, בשעה מוקדמת, אישה יפה מאוד, שהוציאה סיגריה ועישנה. לבושה היה מוקפד, עיניה הבהירות היו משוחות באיפור קל, שיערה המטופח נפל על כתפיה בגליות נעימה לעין.

הרוח היתה מפזרת את קצות שערה, ולרגע התחולל מאבק סביב הגוף שהיה רגוע ושקט והמשיך להפריח עשן.

בשעה הזאת הסתובבתי בסביבה ההיא עם כלבי צ’ינצ’י, לטיול הבוקר שלנו. כשהייתי מתקרבת אליה הנהנתי לה לשלום והשתדלתי שלא תבחין שאני בודקת את בגדיה, צעיפה, נעלי העקב החדשות. לפעמים הייתי צריכה לעקור את עצמי בכוח מחזותה המרשימה.

באחד הבקרים צ’ינצ’י הביע לקראתה התרגשות יוצאת דופן.

הוא זינק מול הספסל והתחיל להתרוצץ סביבה במרץ, ואני תהיתי מדוע, הרי שנינו חולפים על פניה מידי בוקר, אולי החליפה בושם והריח החדש משפיע עליו? ללא הצלחה ניסיתי להבין מה הוא קולט דווקא היום.

צחוקה הגביר בו את חוסר השקט, הוא רץ הלוך ושוב והטיס את זנבו מצד לצד. גערותיי הרמות לא הועילו, כאילו קולי כלל לא נקלט בחושיו. הוא רץ ישר לחצאיתה של האישה, הניח עליה את ראשו ולכלך אותה בחול. היא ניערה את גרגירי האדמה וכלל לא נראתה כעוסה. התביישתי בהתנהגותו של צ’ינצ’י והתנצלתי בפניה על התקרית, והיא, במחווה שמבטלת כל אי נעימות, השיבה: “אין דבר, הכלב נורא חמוד”.

אני נוטה לקצר את הטיולים הללו: אוויר הבוקר הקר, העובדה שאני לבושה בגדי

לילה ויוצאת החוצה הלומת שינה- כל אלה דוחקים בי לחזור ולמצוא בהקדם מחסה. אבל הפעם נאחזו רגליי בשביל, הבטתי באותות התאהבותם והתמסרתי לחוויה. אלו היו רגעים מרתקים: אישה זרה מחפשת קרבה, וכלבי שמתנהג מוזר. היא אמרה: “אני כל כך אוהבת חיות, אך לא מסוגלת לגדל אותן”. המשפט הזה קטע את נדודי נפשי, שאלתי מדוע, רציתי להבין את פשר ההצהרה הזו. היא ניערה אפר מן הסיגריה, שבה לינוק ממנה והחלה לספר לי:

“גדלתי לא רחוק מפה, באחד המושבים. הורי עבדו עד שעות אחר הצהריים, וכך, יום יום, אחרי בית הספר, הלכתי לאכול ארוחת צהריים ולעשות עבודות יצירה אצל שכנתנו, אודיה האמנית”, היא לקחה שאיפה עמוקה מן הסיגריה, “אהבתי אותה מאוד והרגשתי נוח להימצא בביתה, להתעסק עם המכחולים, למרוח צבע על כל מיני גרוטאות שמצאנו ליד הפחים. היא לימדה אותי שלא כדאי לזרוק כלום, כי מכל דבר אפשר ליצור משהו חדש. בגינה שלה ניצבו פסלי קרמיקה, מעשה ידיה, והם מאוד משכו את תשומת ליבי: היו בהם רגש, הבעה ותנועה. אהבתי להציץ לתוך כדי החרס המרהיבים והגדולים, להסתובב בין הבובות הנטועות באדמה: דינוזאור קטן, כריש שנדמה לך שהוא מבקש לעוף ולא מצליח, וראש של אדם שכמו נחלץ מתוך בוץ ושולח את ידיו החוצה. תמיד חשבתי שהאיש הזה מתחנן אלי שאעזור לו לצאת. הייתה גם בריכת דגים קטנה: פיזרתי לדגים גרגירי אוכל ובעת הצורך נתתי להם תרופות. בתוך המים פכפכה מזרקה, רעש המשאבה המתאמצת, שעבדה כל השנה,

המשיך לטרטר בראשי גם לאחר שאימי לקחה אותי הביתה.

אודיה תמיד הייתה עסוקה בצביעה, בגזירה או בקדרות, ואני עזרתי לה.

היא שיבחה אותי על היותי עוזרת נהדרת.

ביום הולדתי השמיני קנתה לי אודיה ארנב לבן. בחרתי לגדל אותו אצלה, הוא קיפץ שם בהנאה ממקום למקום והיה לו שפע של מזון: עשבים, נצרים ושורשים למיניהם.

הוא היה חסר שקט ונמרץ והזכיר לי את הארנב של אליס מארץ הפלאות.

הייתי מוציאה אותו מהכלוב והולכת אחריו בשבילים שלא ידעתי על קיומם, שנמשכו מעבר לחצר, מאחורי הפרצה בגדר.

יום אחד חזר בעלה של אודיה מוקדם מעבודתו. בדיוק האכלתי את הארנב כששמעתי את צעקותיו בוקעות מן הבית. הוא גער באשתו על כך ששוב לא חיפשה עבודה, ושכל היום היא עסוקה עם ההבלים האומנותיים שמעוותים לה את ההיגיון. הוא הטיח בה את התואר “אמנית” בזלזול ויצא מן הבית.

עמדתי נטועה במקומי, מחבקת את הארנב, וזעמתי על הבעל האכזר. ידעתי עד כמה אודיה מיוחדת, ולא הבנתי איך בעלה לא רואה את יופייה. נכנסתי פנימה לעודד אותה, וראיתי שהיא יושבת על הספה, בוהה בשטיח התלוי על הקיר ומהרהרת. הנחתי את הארנב על ברכיה והיא החלה ללטפו. בילינו דקות ארוכות בתוך מחשבותינו ותחת ידינו הרחיקה הפרווה הלבנה את גסות הרוח.

ימים חלפו והריב עם הבעל נשכח. מילאנו את הזמן ביצירה: כוחה של האמנות נעוץ בכך שהיא מתפתחת ומשתנה. היא יכולה להיראות אחרת בכל פעם, כל מריחה של צבע משנה את האובייקט ומסווה את מה שהיה מתחתיו.

הערצתי את אודיה על שהיא ממשיכה ליצור בלהט למרות יחסו של בעלה.

כמה שבועות לאחר מכן, הלכתי אליה כהרגלי, דפקתי על דלתה ולא זכיתי למענה. קראתי לה בחצר ותוך כדי חיפוש הבחנתי שהארנב לא נמצא בכלובו. ניסיתי לאתר את טביעות רגליו, הלכתי לכל המקומות שאהב להימצא בהם אך לשווא. הצצתי לתוך כדי החרס הגדולים, שלחתי את ידיי לתוך השיחים העבותים, קראתי בקול רם בשמות החיבה שהמצאתי לו. יצאתי מן הפרצה בגדר לעבר הנתיבים שקיפץ בהם בעבר ושוב חזרתי לחצר, סרקתי אותה על ברכיי כמו חיה קטנה.

לפתע שמעתי את הדלת נפתחת. אודיה עמדה בפתח סתורת שיער, מתנצלת שלא שמעה את דפיקותיי, היא הייתה שקועה ביצירה חדשה. הלכתי אחריה פנימה

ולזוועתי מצאתי את הארנב כבול למושב של כיסא, פרוותו סמורה מפחד, רגליו האחוריות מכות ללא הרף במושב, מנסות להיחלץ… הוא לא הפסיק לנהום. לא ידעתי שהארנב השקט שלי מסוגל להשמיע קולות אימה כאלו. היא ראתה את פניי והסבירה שהיא מפסלת את דמותו של הארנב ושהייתה מוכרחה לקשור אותו כדי שלא יברח לה.

ברחתי הביתה מזועזעת וממררת בבכי ולאחר בירור עם הוריי נאסר עלי ללכת לשם יותר. מאז לא העזתי להחזיק חיית מחמד. פחדתי שמרוב געגועים לאודיה, אחקה אותה ואתנהג באכזריות כמותה”.

נשארתי נדהמת. היא הציצה בשעונה וקפצה בבהלה מהספסל כשהבינה שהיא מאחרת.

נפרדנו, וכל אותו בוקר לא הצלחתי להשתחרר מסיפורה: תרמית גן העדן.

כבר כמה שבועות לא ראיתי אותה. אולי החלה לצאת מוקדם יותר, אולי ביקשה להימנע ממני.

7 תגובות

  1. וואו. איזה סיום לא צפוי. ממש ‘תרמית גן העדן’, כפי שכתוב בסיפור. סיפור שכתוב בצורה ממש מרתקת לדעתי.

  2. ענת איזה סיפור….
    הלב שלי דפק לקראת הסוף, בעוצמה. אכן “תרמית גן עדן”,
    הצלחת להעלות שוב את השאלה, על מורכבות נפש האדם .
    סיפור מקסים ומטלטל.

  3. סיפור יפה עם סוף מאד מפתיע
    לפעמים אנו שוגים באשליה על אופיו של האגם
    ומצפים לסוף צפויי או טוב
    שהרי הקורא מחבב את האומנית אודיה והנה היא עושה כזה מעשה מביש
    ידוע שחיות מזהות אוהבי חיות ויבואו אליהם
    קצת מסתורית הסיבה שבגללה דווקא עכשיו הגיע הכלב אליה
    אולי קלט את תאוותה לספר את הסיפור לפני שהיא מפסיקה להגיע למקום
    כלומר לפני הפרידה

  4. ענתי סיפור מרגש ומפתיע בסופו , אכן יש מצב שאנחנו כולאים , בלי לחשוב או להתחשב , את האנשים שאנו רוצים בקרבתם …

  5. הללויה!!! מדהים!!! נגע בנשמתי המשפט “תרמית גן העדן”, שהתחברתי אליו מאוד. הנאיביות שבי-התפוצצה לי פעמים רבות בפני. כתיבה יפה מאוד ומרתקת. תודה רבה לך ענת יקירה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה − 12 =