סיפור קצר לחג הפסח / "המחלה" של ניסים כץ

המחלה שלי אוהבת אותי ואני אוהב את מחלתי. היא לא עזבה אותי אף יום אחד מימי חיי העלובים ונדמה לי עכשיו, כשאני כבר גוסס, שהיא שכנה בתוכי רק על מנת למצוא שעת כושר להתפרץ בזעם, משל הייתה פר הרוצה להגיח אל זירת המוות שלו.

אך מהי מחלתי בשביל עצמי? זאת אינני יודע.

יום אחד אזרתי אומץ ושאלתי את אהובתי "למה דבקת דווקא בי?" והיא ענתה בפשטות רכה כל כך, כמו לחישת שרף, "כי אני פשוט אוהבת אותך". התמהתי כנגדה – דרך משונה היא זו להראות אהבה. כאב שלא מרפה בצידי הגוף, תחושת מחנק כמו של אדי ציאניד החודרים לריאותיך, יריקת דם מריר מפיך וייסורים בלתי נסבלים המעבירים את האדם על דעתו. מדוע המילון של האהבה שלך מתרכז תמיד במילים המכאיבות והשליליות ביותר שניתן לבטא.

באותם רגעים נדמה היה לי שהיא מקשיבה קשב רב. היא הרכינה את ראשה קמעה ועיניה נצצו, אך העובדה שהיא התרחקה ממני לעברה השני של המיטה שבה שכבנו זה לצד זו שידרה לי את התחושה שהיא נעלבה ממני כהוגן כמו האל שנעלב מבני ישראל אחרי חטא העגל. הפעם לא תוכל להתעלם ממני, התרגילים שלה לא יעבדו עליי, כאביי הפיחו בי כוחות מחדשים ולא נתנו לי להרפות ממנה. הזעם חלחל מגרוני וכך המשכתי להתריס כנגדה. "אינך רוצה להיות אהודה? מה את, בעצם, רוצה להעניק לאלה שאת נדבקת אליהם? מדוע את מתנהגת כמו וירוס קטלני שכל מטרתו הוא להרוס את היצור החי שאליו הוא נטפל על ידי הכפלתו המזהמת וההרסנית. בסופו של דבר, את גורמת רעה רק לעצמך. הרי ברגע שהגוף החסון נפשית והבריא רוחנית יקרוס בגללך תבוא גם עלייך כליה. האם אין בנמצא חיסון עצמי נגד הבעות האהבה הזאת שלך המשמידות כל חלקה טובה?"

כשסיימתי את המונולוג שלי, הגב שלה כבר היה כולו מופנה אליי. חום גופי עלה והרגשתי כי פניי מאדימות. הייתי מיואש לגמרי. גופי היה לאה וכחוש, עצמותיי בערו, קול הלמות פטישים איים לפוצץ את ראשי, כאילו דפיקות הלב עברו למרכז מוחי. כפות רגליי רעדו ואצבעותיי נטפו זיעה שהייתה מלווה בריח חריף של חריכת בשר אדם. התכווצתי כל כולי לכדי גוש קטן בתוך המיטה ונואשות, ניסיתי לחבק אותה חזק מאחור. מחלתי התנערה מעליי, הסתובבה ושלחה בי מבט קר, חודרני וכואב עד דמעות. מבטה היה כמו להביור אש השורף את גופו של האדם, מהבהונות ועד לשער ראשו. קרני עיניה חדרו לתוך ליבי והעבירו בי צמרמורת קשה אשר הרעידה את נשמתי. אך כול שיכולתי היה רק להיאנק ולהוציא אוויר חם כדי לנסות ולשחרר את הכאב החד שחשתי בחזי.

באותו הרגע היא פתחה את פיה הארוך שהיה דומה לפיה של נמרה פצועה. הכניסה אוויר לתוך גופה ובת קול מרוסקת יצאה מגרונה: "הבעיה איתך שאתה לא אוהב אותי באמת. האהבה היא כאב ותמיד תישאר כך, כי אין מנוחה לאוהבים. אלה שמדמים את עצמם לאוהבים, למעשה אוהבים רק את הנוחות שבלהיות עם האחר, אך לא את האהוב בעצמו. יש הטועים באהבה בחושבם שמשמעותה היא לאהוב את עצמך רק כאשר אתה שוהה במחיצת אהוביך, אני אוהבת אותך באמת ובתמים וללא תנאים כי אני רוצה רק אותך ומעבירה אליך את כל ישותי. מידי פעם, אמנם, לבשתי צורה אחרת אך למרות שהתאוננת בתחילה, למדת לבסוף להוקיר לי טובה גדולה. צא וראה כמה הענקתי לך – לפרקים היו אלה ייסורים ומכאובים נפשיים עזים שאמנם לא הרפו ממך אך מנגד, היו לך גם למקור השראה ויצירתיות בלתי נדלית לסיפורים, סונטות, ומזמורים. לפעמים באתי בצורת מגפות קשות שינקו ממך את שארית כוחך, אך ידעו גם להציב בפניך מגוון שאלות פילוסופיות שבזכותן הבנת יותר מי אתה וממה מורכבת אישיותך. לפעמים באתי בסערה וכמעט שהבאתי אותך לסיפה של כליה אך אתה הצלחת לצאת מזה, ואפילו מחוזק פיסית. ראה לאיזה סוס אציל הפכת. חזק, גאה ושלו. למדת, צעד אחר צעד, לאהוב את עצמך וגם את הסובבים אותך. בזכותי למדת להעריך את החיים. הגעת למקום בו יכולת להעצים את הרגעים הקטנים שנתזו בך כמו ביורה של תחילת סתיו. הצלחת ליהנות מקרני השמש אשר בקעו מבעד לחלון ביתך בבוקרו של יום אביב חרישי. לעיתים רציתי להתעטף בך עד כלות ולקחת אותך איתי כדי שתהיה רק בשביל עצמי אך אתה עדיין לא היית מוכן לכך ונאחזת נואשות בצרור החיים שלך כי לא הבנת אז כמו שאתה לא מבין גם עכשיו. ריחמתי עליך כל כך. מסכת הייסורים בהם העברתי אותך נועדה רק לחשל אותך, כאותו אילן נאה שמתכנסות בו כל הרוחות אך לא מצליחות לעקור אותו והוא יוצא רק גאה וגבוה יותר."

כשסיימה להטיח בי את אשמתי, קרבתי אליה בשארית כוחותיי וחיבקתי אותה חיבוק עז. לחשתי לה – "עכשיו אני מבין ללבך, יקירתי האהובה. אוהב אותך לנצח". גופי החל מתקרר במהרה, הדופק שלי קהה וכאביי העצומים הזיעו את עצמם אט אט החוצה ממני. הרגשת שחרור, גופני ונפשי, כזו שאף פעם לא הרגשתי, פשתה בי באיטיות מענגת. פקחתי את עיניי לרווחה, יישרתי את גופי ובאותה הנשימה שנישקתי את אהובתי הנצחית, נפחתי את נשמתי.

סיפור קצר זה הוא מתוך ספר בשם "ציקלון הזכרונות" (2012) שמקבץ סיפורים שהשתתפו בתחרות בנושא "הגיל השלישי". הוצאת "כתב" הזמינה אותי להיות שופט בתחרות הסיפורים וביקשה ממני לתרום סיפור משל עצמי לקובץ. הסיפור כאן המובא לפניכם הוא סיפור אחד מיני סיפורים טובים ומשובחים שיעלו במהלך הזמן ל"יקום תרבות". הספר נמצא בחנוית הספרים המובחרות.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*