עמיחי שלו הוא סופר יוצא דופן וחשוב בנוף הספרות הישראלית העכשווית. כתיבתו של עמיחי יוצאת דופן משני היבטים: ההיבט הראשון- סגנון הכתיבה. סגנון כתיבתו של עמיחי הוא פופי, קצבי ומרהיב המותאם באופן מוצפן להלכי הרוח הפוסט-מודרניים בתרבות הישראלית. השפה שלו טבעית, קולחת ורוויה מטאפורות מדויקות וצבעוניות. הוא מתמחה כל כך בכתיבה זאת עד כי אדם שקרא מכבר ספר שלו יזהה מיד שמדובר בעמיחי וזהו הישג מדהים לכשעצמו- פיתוח סגנון ייחודי. מעבר לכך, כתיבתו הפופית היא כל כך טובה שאתה לא רוצה לעולם שהספר ייפסק ומבלי משים מרגע שנטלת את הספר לידך אתה מתענג בחוויה ספרותית מרגשת ומענגת.

ההיבט השני הוא החומרים שבהם מתעסק הסופר. עמיחי שלו עוסק בספריו ב”אחרים” של החברה הישראלית. אין מדובר ב”אחרים” במובן הסוציולוגי של המילה המזוהים עם עדה, מעמד או השכלה, “האחרים” המופעים תדיר באמצעי התקשורת ובתרבות הממסדיים שאנו מכירים (כמו מזרחים, ערבים, הומואים וכו’), אלא באחרים שאין להם ייצוג פוליטי מובהק. אלו אחרים מדרגה יותר יסודית ויותר קשה- האחרים השקופים. הם שקופים משום שהם נמצאים בכל מקום גם בקרב האחרים הממסדיים אך אף אחד לא סופר אותם כי אין להם ייצוג פוליטי. במובן הזה ניתן לטעון שכאשר ספר מסוים עוסק באחרים הממסדים הוא מנהל משחק של כוחות במאבק ובשיקוף של תרבות מול פוליטיקה. האחרים השקופים הם עד כדי כך שקופים שהנוכחות שלהם מודת מעצם היותה אוניברסאלית, קיימת ונוכחת בכל פינה חברתית חבויה. הם שקופים כי הם אוניברסאליים ולא מוגדרים כמיעוט סוציולוגי.

ולכן עמיחי הוא סופר חשוב. הוא מתעסק עם חומרים שאף סופר לא מתעסק איתם וכמעט נדיר לראות ייצוג של האחרים השקופים הללו בספרות. בהמשך לספרו הקודם “הנפשיים” שעסק בפגועי נפש, ב”ילדה גדולה” עוסק עמיחי בבעלי משקל עודף. הסיפור מספר על גיבורה בשם “רויטל” (או בשם הכינוי שלה “רולה”) צעירה בעלת משקל עודף עם הערכה עצמית נמוכה מאוד, שלא גויסה לצבא, לא מוצאת עבודה ראויה ורק הדבר היחד שמחזק אותה זה ריגושים של אוכל והרצון המתמשך לרזות – רצון שהוא חיצוני לגוף שלה והחברה כופה אותו עליה. הקונפליקט בין הרצון לרזות לאכילת היתר שלה מביא אותה לשנאה עצמית יוקדת ולחיפוש נואש אחר אהבה, זוגיות וסקס מזדמן אך אלו ממאנים להגיע. הנחמה היחידה היא האוכל וסתימת הרעב שמנקר לה בקיבה כל הזמן.

יום אחד מחליטה רויטל לנצח את הדיכאון והיא אוספת את חברתה אביבית, חברתה היחידה באמת, ושתיהן טסות ללונדון כדי לברוח מהמדינה שהיא כל כך שונאת ומהחברה שמתעבת אותה. מרגע הנחיתה בלונדון הסיפור מקבל תפנית עלילתית של יצרים חבויים, בילויים ליליים, סמים ובחורים אלימים. אחר כך הן בורחות לאמסטרדם בירת החופש הנצחית ומבעד כל הסיפור הזה מתוארת נפש מסוכסכת עם עצמה המנהלת דיאלוגים רעים בינה לבין עצמה לבין החברה, נפש שברירית והרסנית של דמות שוליים שהחברה גרמה לה להדרה פנימית גדולה. עמיחי שלו השכיל לתאר בצורה כל כך ריאליסטית את הדיאלוג הפנימי והחיצוני של הדמויות עד כי נדמה שהיכולת להתחבר באמת לדמות שוליים ולדבר מגרונה זאת יכול מיסטית שקיימת רק אצל עמיחי. כולי תקווה שהספר מפאת חשיבותו יכנס במהרה לרשימת רבי המכר.

“ילדה גדולה” מאת עמיחי שלו.  עורכת: אסנת יקירה (2012).  253 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים.   

3 תגובות

  1. עמיחי שלו הוא הסופר הכי נועז של מה שנקרא הדור הצעיר. לא בהכרח הכי טוב, הכי ציוני, או הכי משהו אחר, אבל הוא בהחלט מתאר מקומות וסיטואציות לא רגילים יחסית לספרות שלנו, ואני מסכים עם סגנון הכתיבה, כאילו מסכים עם המחבר. הוא קורא לזה פופי. אני לא בטוח

  2. ספר לא רע . הזכיר לי את הספר הישן והמהפנט של לאה איני “מישהי צריכה להיות פה”. על שתי גיבורות משיכון, אחת הראשית גסה ואנדרוגינית קראנית אובססיבית וחברתה הצייתנית ושגם כל הזמן מחפשת להחליף שמות, ספר שכתוב בשפה חזקה וריתמית.

  3. הספר נחמד. אבל היה משהו שהפריע לי, והוא חוסר העומק של הדמות. כביכול עמיחי מתיימר לתאר דמות שוליים בעלת רבדים ועומקים שנסתרים מעיני שאר החברה שלא טורחת להתעניין בה. אבל הוא די מפספס..
    בהתחלה התלהבתי מהשפה הקלילה והקולחת והבוטה, מהסגידה הקיצונית למזון ומההתמרמרות התמידית, אבל בשלב מסוים זה מתחיל להימאס, הדמות מתחילה להרגיז, מאוד בוטה וגסה. גם הרגישות שהדמות כביכול מפגינה נעשית בצורה גסה, ובסופו של דבר מתקבלת דמות מאוד פלקטית של בחורה שמנה וממורמרת ששונאת את עצמה ואת העולם, כוחנית ועצבנית וגרגרנית. קשה להזדהות עם הדמות וחבל, כי מהתיאור הכללי של הספר חשבתי שאני אוכל להתחבר.
    יש גודש של מטאפורות וכל משפט שני הוא כאילו “לציטוט”, עם דגש על הכאילו. את העלילה והתוכן קצת קשה למצוא לפעמים בין כל המשפטים הכביכול מתוחכמים.. גם ההתעסקות במזון מוגזמת.. כל רגע שהגיבורה הולכת ברחוב היא חושבת על הקלוריות שהיא שורפת, וכל חנות שווארמה עושה לה עיניים. אבל זה לא נורא כי אין תוכן אחר שעצם ההתעסקות בעניין המזון מאפילה עליו.

    הספר לא כזה נורא, הוא נחמד, פשוט ציפיתי ליותר. לא שווה כמעט מאה שקלים..

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × שתיים =