סיפור קצר ליום השבת / " תנאי דרך " של נועה לקס

 

(בתמונה: חקיין לתנאי דרך)

לא בכדי הוצבו בתי תפילה מיניאטורים לאורך הדרך. הפיתולים היו רבים והכבישים דקיקים ללא מעקה. פה ושם הגיחה משאית שהובילה עצי הסקה בנתיב הנגדי. מצבים כאלה גורמים לך לשאת תפילה גם אם אינך מודע לכך.

נסענו בתוך העננים של רכס הפינדוס.אבי נהג. אימי ואחותה לא הוציאו רישיון מעולם, בת דודתי היתה קטנה מדי ואני סרבתי לקחת אחריות באותם תנאי דרך. בת דודתי ישבה לצד אבי וניסתה לנווט בעזרת מפה ענקית. אמי ואחותה ישבו מאחור. אני הייתי באמצע ליד התיקים, אוזניות נעוצות בתוך אוזניי.

בגיל עשרים ושלוש ישנתי עם הורי. החדרים שחלקנו באכסניות הדלות היו מתמלאים בנשימותיהם. אבי ששרירו נתפסו כתוצאה מהמאבק בדרכים המפותלות היה נוטל משככי כאבים כל ערב והופך סהרורי ועצבני. אימי הרבתה לשתוק מאז שגילתה כבר בתחילת הטיול שבית אביה נשרף. פעם אחת בזמן נסיעה, זרקה את מועקתה לאוויר: "מה אם גם מהבית של אמא לא נשאר כלום?" שמעתי דרך האוזניות את אחותה צווחת עליה שזה שטיות, זה אזור אחר לגמרי,מתורבת– רומסת את החששות שלה תחת מפולת של הכחשות .

אבי לא רצה להמשיך לנהוג בערפל הגובר והתעקש שנעצור ללון בעיירה הקרובה שהיתה ריקה וסתמית למראה. רוב הבתים במקום נבנו באבן אפורה, "כמו פה ענקי מלא סתימות," דודתי אמרה.

דפקנו על דלת האכסנייה הראשונה שראינו. יווני קשיש עם מבנה גוף מאסיבי ושער לבן ושופע פתח לנו. הוא הופתע מהתיירים שהגיעו לא בעונה והתלהב ממעט היוונית העילגת של דודתי.

"קוראים לו סטליוס," היא תירגמה, "הוא אומר שנעלה למעלה ונבחר איזה חדר שאנחנו רוצים, הכל ריק."

בחדר היתה מיטות קומותיים ומיטת נוער.שטיח לא היה. "לא מקום למשפחות," אימי מלמלה.

פרקתי את חפצי ויצאתי לחצר הגדולה. הטלתי את עצמי על כיסא נדנדה שלמרגלותיו כוסות מאובקות עם שאריות קפה. מהאפרוריות הקרה הגיחו פתאום שני תיירים אדמדמים והחלו מדברים עם סטליוס בגרמנית. מהר מאוד ידיו העבות החלו לזוז בתנועות ביטול: לא, לא, אין מקום. אחד מהתיירים הצביע עלי ופנה אליו שוב בשאלה. זה רק עורר את חמתו והוא הרים את קולו.עכשיו כבר חזר ודיבר יוונית, דברים שהם וודאי לא הבינו. הם ניסו להרגיעו עד שוויתרו והלכו נזופים.

בלילה התקשתי להירדם. מיטת הנוער היתה קצרה ונאלצתי לבחור בין לקפל את רגליי או להניח להן להזרק באוויר. עיניי נפקחו שוב ושוב בניגוד לרצוני, חושפות מולי את הורי במיטת הקומותיים שוכבים זה מעל זו מסודרים על גבם. הירח החזיר אור מהסדינים הלבנים שעטפו אותם.

לקחתי את המפתחות של הרכב ויצאתי לחושך. התיישבתי בכיסא הנהג. באור ראשון נגלה אלי גבו הזקוף של סטליוס שקטף תאנים מהעץ. צפרתי והוא הסתובב והגיש לי תאנה דרך החלון. לאחר מכן טפח על מכסה המנוע ונעלם בבית.

התאנה המתוקה בפי עוררה אותי. נוף עדין התגלה מסביב.

התקשתי להאמין: לפני שנים, מספר קילומטרים משם סבתי גורשה ונלקחה לפלנטה אחרת. הרמתי את המפה שהיתה מוטלת לצידי. חשבתי שהיום אנסה לנהוג.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

4 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / " תנאי דרך " של נועה לקס

  1. מאת זאב:‏

    כתוב מצויין לדעתי. מאוד נהנתי לקרוא.

  2. מאת טל:‏

    הפרטים הקטנים. מעולה

  3. מאת אפרים פוקס:‏

    עד לשתי השורות האחרונית הסיפור מתנהל באופן מונוטוני במכוון ואני תוהה לאן הוא לוקח אותי. ישנה תנועה בשטח אלך אין כמעט תנועה בעלילה. פשר סרובו של סטליוס (כוכב.?) לארח את זוג הגרמנים מתגלה בשורות האחרונות בד בבד עם המידע אודות הסבתא של המספרת שגורשה אל מחנות הריכוז במהלך מה"ע השנייה. זה גם מפרש לקורה את אופיו העדין, המתחשב של סטליוס שמסרב להכניס את הגרמנים, אולי מתוך התחשבות באורחים היהודים ו/ או אולי בגלל חשבון אישי שיש לו עם הגרמנים שכבשו את ארצו בעבר. העלאת זכרון גרוש סבתה של המספרת יוצרת אצלה מפנה נפשי הגורם לה מעין זיקוף קומה בהחלטתה לנסות לנהוג ולהתגבר עך הפחדים מפני סכנות הדרך. רוב הדברים לא נאמרים בפרוש או בצורה מסבירנית אלא בעמצעות מחשבות ופעולות קטנות אך רבות משמעות. כל כך הרבה תוכן בשלושה משפטים לא ארוכים. חזק ובנוי לתלפיות. למותר לציין שאהבתי.

  4. מאת נועה לקס:‏

    תודה רבה אפרים!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*