סיפור קצר ליום השבת / " בדרך " של נעמה מלכיור

 

  הקיץ נמשך ונמשך, כאילו לא נגמר. אבל איפה החורף? הרי הבטיחו לך, השמיים הבטיחו, והעולם, והרוחות. כי עכשיו סטאז', וצריך להיות מתוכננים וערוכים, והנה את, תראי אותך – עם תכנית חצי שנתית וחודשית ושבועית ויומית. הכל כתוב במפורט, הכל מתוכנן ומדויק. רק החורף לא בא, מזיז תכנונים ומערער בטחונות. ומה עם לוח החורף? הרי הבטיחו לילדים שיהיה חילזון, שתהיינה שלוליות. ההיגיון הבטיח להם, הידיעה הפשוטה שעכשיו חורף. איך יכול להמשיך העולם כשהחורף בעצם לא מגיע?

גשם יורד אחר-צהריים אחד. סוף שבוע סוער. את – טיפוס קיץ ראוותני של סנדלי שורש נצחיים, בריכה וקרטיב דובדבן – מאושרת. דווקא את! עם כל משקפי השמש והמכנסיים הקצרים הזועקים הווייתך, דווקא את שמחה על החורף! כן, את מתעקשת, מחר נשיר שירי חורף בגן! וכבר מדפיסה כותרת וגוזרת ומניילנת… הכל לפי התכנית, כי הנה הגיע החורף!

אך ביום ראשון שוב הדרך מוכיחה טעותך, וכל הצמתים והרמזורים, שבבוקר מנמנמים ועוצרים במיוחד לכבודך, מרגיעים את הבוקר ואת עייפות הנהיגה, כמו מצהירים שסתם נחפזת להסיק מסקנות. הנוף מתחלף והופך מירוק לחום ולצהוב בהדרגה ושוב קריית מלאכי בצד ימין, קריית גת בצד שמאל, בואכה לכיש וכביש 40 הבלתי נגמר, עד שאת מגיעה לגן. ועדיין חם ונובמבר, תכף חנוכה והחצב של נעמי שמר עוד מזדקף בלבנותו הקשה, החילזון נושם את ריח הדשא והם תקועים בסיכות הצבעוניות על לוח הסתיו כאבן שאין לה הופכין, מזכירים לך בכל פעם: עדיין לא. את כבר מתייאשת ומתחילה להמציא את החורף. הילדים אחרייך בהתרגשות – ים פרם פם פם, ובואו עננים, הבו גשם לגנים, כמו תפילה. כי איזה מן עולם זה עם קיץ בחנוכה? ומה תספרי לילדים, שהחורף שחון? שאין משקעים? ומה לגבייך? מה עם המשקעים שלך שצריכים להיספג באדמה, לרוות קצת שקט?

את מתעייפת ותכף נחנקת וכולם יודעים מה טוב וכולם יגידו, את הרי סטאז'רית ואולי שווה לעזור לך. יש עוד מה ללמוד ואת נכנְסת לנעליים גדולות, ואל תיקחי הכל כל-כך קשה ותראי שבסוף יהיה טוב. אבל את במתח, ואוטוטו מתפרקת לחתיכות קטנות. כי הירוק היום ירוק מאוד, והאפור היום אפור מאוד. ועוד לא קל לנשום ועוד לא קל לחשוב, ומאוד לא פשוט לחכות. את נוסעת יום יום את הדרך הזו, מזכירה לעצמך שהמפקחת האחראית על הסטאז' אמרה שצריך לקחת כל עבודה ולא להתחכם. דווקא לקחת עבודה מצוינת בגן כמו שרצית ורק המרחק הזה לגמוע כל יום. לאט-לאט הנסיעות מתקצרות והופכות אוטומטיות – קריית מלאכי וקריית גת, חבל לכיש ושמורת פורה והנה הפנייה ואוטוטו את מחנה את הרכב ויוצאת אל יום חדש. הדברים מתבהרים, הופכים רגילים יותר. את כבר לא מתפרקת בכל ערב, כבר לא שואלת את עצמך איך לעזאזל תצליחי. ההורים כבר משבחים ומסתמנים ניצנים של הצלחה. רק לא מבינה את החורף הזה, שמתעכב. הנה, אני הסתדרתי, את רוצה להגיד לו. אתה יכול לבוא! אך הוא בשלו, מבושש.

כבר הפסקת ללבוש קצר אפילו ששלושים מעלות בחוץ. הסנדלים אופסנו. כעת מתאמנים בלנעול נעליים. בין כה אמרו לך שאת נכנְסת לנעליים גדולות אז הנה, את מראה להם וגם לחורף, כאילו מתריסה – אם לא יבוא לבד, אני אגרום לו לבוא, כי ככה צריך. את מידה 43, הוא בסוף לא יוכל לך. וגם הם, את מפללת. גם הם. כמו אילוץ, כמו הכרח – גרביים, שרוכים. צריך לשמש דוגמה. איך אפשר לדבר על עונות מתחלפות ולנעול סנדלים? תהיי נאמנה לעצמך, למה שיוצא לך מהפה. כל המכנסיים הקצרים עוד בארון ובכל ערב את מתלבטת ובסוף בוחרת בארוכים. זהו, הקיץ נגמר, תביני. ואם השמיים לא מביאים את החורף, אז תביאי אותו את, בהליכותייך. אז את שרה איתם את "אח, איזה חורף" ומתכוונת לכל מילה, ומספרת שהחורף הגיע אך הסימנים שלו קצת מתעכבים ולכן אנחנו שרים את השיר בתקווה שהם יגיעו. את מי את משכנעת? את שואלת את עצמך בלב. ומה עם הסימנים שלך שמתעכבים? למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה, את חוזרת ומשננת. רק שיהיה קל השנה, שיהיה טוב. השדות מבקשים ברכה, וגם את.

חמישים קילומטרים בכל יום, כל כיוון, ואת לא מדליקה מזגן על קור. למרות שאת נחנקת מרוב חום. לא, חורף עכשיו, וזה עניין עקרוני. אמצע ינואר דופק בדלת, וחם. את מרשה לעצמך בפעם הראשונה להדליק מזגן בדרך לפגישה עם החונכת שלך, שאת מודה לאל ולמפקחת שנתנו לך אותה. פתאום לא אכפת שאין גשם, העיקר שנתנו לך את ויקי, שתראה לך בחושך את כל הדברים. ויקי פתאום אומרת שהיא מתחרטת על שתלתה את לוח החורף לפני חודש, שהתלהבה מהגשם הראשון ומיד תלתה, ובעצם רק עכשיו הגיע החורף. שלושה חודשי ניסיון שלך הרי מתאפסים מול שלושים וחמש שנים שלה, אבל לפחות את מתנחמת בכך שאת לא לבד.

לאה גולדברג, שאת כל-כך אוהבת, ושמלווה אותך בכל פסיעה כבר שנים, בת מאה. גם היא פעם רצתה להיות מורה, גם היא למדה במכללה. היא משוררת החודש שלנו, את מספרת לילדים בהתרגשות, והם בולעים בשקיקה את מילותייך, מתרגשים – הנה פינת האזנה ופלוטו כלבלב ודירה להשכיר ומפרשי זהב, ועל סיפון האונייה טווס יפה זנב, וישוב טלה אל חיק האם, וכולם חברים ונפרשים על הלוח כבמטה קסם. את רוצה ללמדם על הקשת בענן, לשיר באמונה שלמה – עופי, עופי, יפת כנפיים! אבל לכי תזמני את הקשת עכשיו, והלא לימדו אותך שהגורמים המזמנים הם המשמעותיים ביותר אך הם גם ספונטניים, נתונים לחסדי הטבע. ואת אמנם פסיכולוגית וחובשת וזמרת ושחקנית ועובדת סוציאלית ומדריכת טיולים אבל מטאורולוגית את לא, לפחות דבר אחד את לא. לו רק היה לך עכשיו כובע קסמים, היית מבקשת – "עשה שאני אגדל!" עשה שאגדל לקראת כולם – הגן והתפקיד והאחריות, והאיסורים הקבועים והדרישות. אז את שומרת את הקשת באפסון, שתהיה מוכנה ליום כזה, ומתחילה להאמין שהוא עוד יבוא.

והנה מגיע ינואר ופתאום באמת קר. חורף! שחר מוצא חילזון ומביא לגן. "אימא אמרה שאחרי מפגש הצהריים צריך לשחרר את החילזון בחזרה לטבע", הוא אומר, ואת רוצה לחבק אותו פתאום, להגן עליו מכל הרע והקושי ומה שלא מסתדר, ואולי להציל אותו גם מהפסבדו חורף הזה, שעובד עליו ועל כל הילדים, ומהגננת הזאת שלו שכל-כך רוצה להצליח לפי התכנית. רק לחילזון יש זמן ובכלל לא מעניין אותו שמחר יהיה חם מהרגיל לעונה. יש לו עלה חסה ויש לו את שחר וטוב לו.

תכף ט"ו בשבט. את מרגישה שהגן שלך, שהילדים שלך, שהלוחות והפעילויות והעבודה בקבוצות והדרישות מסביב לשעון – כל הרוטינה הזו שהתרוממה מולך כמו הר של פחדים וחרדות, הפכה עתה למשטח חלק. את כבר על ההליכון, לא מתאמצת עוד בעלייה. הילדים קישטו טיפות ומטריות ועוד מעט תהיה גם גינה. להטביע חותם, להשאיר משהו. שידעו שהיית כאן ועשית את זה, שיזכרו אותך גם אחרי שתלכי. שיזכרו שהיית ושהיה לך חשוב, יותר חשוב מהכל. "למה את רק מכינה לנו דברים בבית?" שקד שואל, "אחר כך לא יישאר לך כלום בשביל עצמך". לכי תסבירי לילד בן 5 שאת הכל, את הכל תתני להם, את עצמך ואת זמנך ואת נפשך ואת ליבך. באהבה גדולה, כי הגעת אליהם לא סתם, כי את שם בשבילם. כי גדולים וחכמים ממך האירו לך את הדרך ואת מנסה ללכת בה, לצעוד במשעול, ורוצה רק לדרוך נכון, להשאיר טביעת רגל.

ובינתיים גשמי ברכה. גם בתוכך. עוד מעט פטריות, ומיץ תפוזים ובואו, עננים, הבו גשם לגנים, הפעם באמת. ההיגיון שב לעולם, הסדר חזר על כנו. העונות משתנות. הסתיו בורח והחורף אורח והחצב כבר לא פורח ומה מתחיל בצליל אָ ומה נגמר באות מ' וכמה יש? ומי יכול לנחש? ומה שונה בטבע? הכל שונה, הכל. השמיים והקשת והחיים והשמש, וליד כל אלה את. כן, גם את.

חודש לפני הסוף ואת שרה בגשם. הילדים ארוזים בבוקר במעילים ובכפפות, ואת יוצאת איתם לחפש פטריות בדשא, לראות אם כבר פרחו הרקפות. שרה בקול גדול "אל המעין בא גדי בא גדי קטן" והם אחרייך, משולהבים. שבע שנים חיכה יעקב לרחל, כך תספרי להם ביום שישי, והם היו בעיניו כימים אחדים. גם ששת חודשי הסטאז' שלך, נראים לך לפתע כימים אחדים, כשעות ספורות, כדקות. את רוצה לנצור כל רגע ורגע ונותנת לילדים להוביל, להראות לך את הדרך בחזרה אל הגן.

באחד הימים, בדרך הביתה, את מחליטה לשנות מסלול. נוסעת דרך כביש שש. בלי רמזורים, פשוט לנסוע ולא לעצור, להמשיך בדרך. ביציאה במחלף שורק הלב מצביע על פיצול בכביש, מזכיר לך בחירות שעשית בחיים, ושוב את לא נכנעת להן. את נוסעת הביתה. אחרי שלקחת שמאלה, כל הרמזורים עד הבית מאירים לך בירוק – רק תעברי. והדרך כמו מזמרת לך: "הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?" את הכל, את הכל תזכרי, והנה את רק בהתחלה.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיפור קצר ליום השבת / " בדרך " של נעמה מלכיור

  1. מאת ענת:‏

    מאוד אהבתי את המוזיקה של הסיפור ואת הדיאלוג עם לאה גולדברג

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*