לקראת אקופואטיקה ישראלית (חלק ב'), השאלה הסביבתית והשירה העברית החדשה – מאמרו של יפתח בן אהרון

לפרק הראשון של המאמר

פואטיקה של התמזגות ובריאה – יחיאל חזק ואיתן איתן

שני משוררי טבע מובהקים, שתחילת כתיבתם בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, הם יחיאל חזק בן קיבוץ אפיקים, ואיתן איתן, בן המושבה כינרת. ניתן לראות קשר הדוק בין כתיבתם לבין העקרונות הפואטיים של נתן זך ובני דורו: נטייה להפשטה וטשטוש הרקע ההיסטורי הקונקרטי של השיר. ועם זאת ייחודם הוא בהפניית מבטם השירי באופן מובהק אל הטבע. עבור שניהם הטבע הישראלי הוא המובן מאליו, שלתוכו צומחת הנפש. הוא נתפש בשירתם כהוויה בלתי מופרדת מהוויית האני.

במוקד שירתו של יחיאל חזק עומדת כמיהה עמוקה להתאחדות עם הטבע. ברבים משיריו נתפש הטבע במונחים נשיים, והדובר נמזג בנוף באקסטטיות:

הכל זו ערבה פתוחה עד אפסי האופק אדמה כבדה
ושחורה ומה נשאר אם לא לרוץ לשעוט ולהניח אלכסונים
וקואורדינטות עד שיום אחד מוצאים קפל מלבין של אישה
באמצע הערבה הפרושה ורצים בלי נשימה עד שמגיעים אל טבורה
המתעגל שהוא טבור הערבה וטבור העולם ומצטרפים
לריקוד העיגולים סביב גופה הלבן הנח שפתחיו לא נעורו
ומסמנים מעגל של ברכה להקיפה סביב עד שלא יהיו בעולם
חומות יריחו,
והגשם ירד להזריע בה זרע ראשון.[i]


המשורר יחיאל חזק

נוף הערבה פתוח "עד אפסי אופק" מחד גיסא, ומאידך גיסא, מופיע כאדמה פורייה, "כבדה ושחורה", שהדובר בשיר שועט לעברו במעין אובדן עצמי אקסטטי. במרכז הנוף "קפל מלבין של אישה", שהוא "טבור הערבה וטבור העולם". האישה מופיעה בשיר כחלק מהנוף, כמו קפל קרקע, לא דמות פיגורטיבית שלמה, כי אם מרכיב נשי-נופי, שהוא מרכז ההוויה, בעוד שהנוף עצמו אינו ממוקם במרחב גיאוגרפי קונקרטי. כאן מצטרף הדובר למעין אקט פולחני של הקפות, שמטרתו להביא להסרת גבולות מוחלטת, "עד שלא יהיו בעולם / חומות יריחו", כלומר, כל אשר מפריד בין האדם לטבע, בין הגברי לנשי, בין הקף למרכז, יוסר. רגע זה של הסרת חיץ, מאפשר הפריה ראשונה.

נטייה זו לסימביוזה עם הטבע נבנית בכמה אמצעים פואטים. כאמור, אחד האמצעים הוא טשטוש גבולות מושאי התיאור, דוגמת האישה והנוף. ברבים מן השירים מופיעים משפטים "לא גמורים" מבחינה תחבירית; חלקי משפטים נבללים בחלקי משפט אחרים, כמו שהאדם נבלע בנוף. הויתור על הפיסוק, שורות ארוכות עם שבירה מסיבית של יחידות המשמעות וגלישת שורות, תורמים לטשטוש גבולות אלו. השיר מבטא נטייה חזקה להפשטה. בדומה לנוף, הוא פתוח לשינויי מזג האוויר, ומתהווה בתהליך כתיבתו. בשירים רבים נראה שהשיר מחפש כיוון תוך כדי התהוותו:

פרצות קוראות למים לגנב לעיט
בתעלות לשכב עכשיו עיניים הולכות ונקרעות מרוב
קרניים איל איל עובר מיד ליד קרבן אולי[2]

סימביוזת ההפריה אצל יחיאל חזק קשורה גם במעשה השירה. המשורר מפרה את העולם, את הטבע, באקט הפריה כמו צמחי, "שאני עוד יכול לאבק את זרעי לפיות / נפתחים ממלמלים אהבה…/…שאני עוד יכול את זרעי לפזר בין הרבה חריצי- / אדמה יבשים".[3] בשיר 'אדם ואדמה', שהוקדש לזכרו של המשורר איתן איתן, מתואר יחסו של האדם לאדמה במונחים של עבודת קודש. האדם חורש בראשו וברוחו את האדמה, וזורע בה כוכבים:

ראשו היה מחרשה בראשו הייתה מחרשה ואפילו
אמרו שזה רע ראשו חרש באדמה וכמה חרש עד
שזרע בה כוכבים את כל הכוכבים זרע…
…וחרש עולם וארץ
ושמים לבנות מקדש גדול לאלוהים ולאדם[4]

להבדיל מחזק, שירתו של איתן איתן אינה נעה אל עבר הסימביוטי, אלא אל האקט המאגי המעצב. האדם אינו נע בה לקראת התמזגות עם הטבע, אלא משנה את הטבע מתוך הטבע הפועל בתוכו. הטבע נתפש פחות כנוף או כמקום, ויותר כהוויה בראשיתית של יסודות: מים, אש, אוויר ואדמה. השירה מקבלת אפוא ממד קוסמי של בריאת עולמות:

במקום בו אניח כפותי
יבקע הר
במקום בו ארים רגלי
יעלה הר
מלוא עקבותי באדמה[5]

הדובר בשיר "מזיז הרים" בכוח תנועתו הפשוטה. עולה כאן דמות בעלת עוצמה וממדים ענקיים, המטביעה חותמה באדמה. מושא הפעולה הוא האדמה, אבל יותר במובן הקוסמי. בהמשך השיר מופנה המבט פנימה, אל הדובר עצמו:

ואני המון כוח נפקח, עצמה שקטה
המון צלילים מתאחד בדממה דקה

רחש חיים בקרבי
ים נבקע בתוכי

נדמה שסוד הכוח המאגי הזה יכול להיתפס רק בלשון אוקסימורונית, "המון כוח נפקח, עצמה שקטה", או "המון צלילים מתאחד בדממה דקה". הטבע הבורא, הפועל באדם, מתנשא אל מעבר לחלוקות דיכוטומיות.

המשורר איתן איתן (1940 - 1991)

האדם והטבע אינם נבדלים מהותית, בשניהם פועלים אותם יסודות, "ים נבקע בתוכי", רמז למעשה האלוהי הפועל דרך משה ביציאת מצרים. בשיר זה האחדות המחודשת בין פנים לחוץ, בין אדם לטבע, מושגת באמצעות הפעולה המאגית. בשיר אחר מופיע יסוד האש בהקשר דומה: "דומי ידי / להבות אש / דומי ידי להבות אש / בערה בתוכי".[6] מוטיב חשוב נוסף שמעצב את השיר כאקט השבעה מאגי, ומעצים את כוחו הוא החזרה:

ואם הייתי גשם רב
ואם גשם רב ירד על ארץ רבה
ואם ירח מלא הייתי…
…ואם דם בגשם
ואם ארץ רבה
ואם ירח מלא בחולות…
האוויר זז מפני.
תחת רגלי האדמה זזה..[7]

החזרה מניעה את השיר הלאה, בהתפתחות אטית, שהולכת וצוברת תאוצה עד לרגע השיא, שבו יסודותיו זזים. שפה בסיסית, שפת היסודות, על גבול הארכאיות, מעצימה את תחושת העל זמניות של השיר. כמו אצל יחיאל חזק, גם ברבים משירי הטבע של איתן איתן ישנה הימנעות מאזכורי מקום וזמן. מעשה השיר כאקט של האני הוא בכל מקום ובכל זמן. גם אם מדובר במלחמה, כמו בשיר 'צל ענקים', הרי שלא מוזכרת מלחמה היסטורית מסוימת. אצל שני משוררים אלה ניתן לחוות בצורות שונות את הטבע כמובן מאליו וכשלם, במובנו הגורדוני והאמרסוני, שבו פועלת וחיה הנפש.

טבע קונקרטי – אלישע פורת ויוסף יחזקאל


אלישע פורת חבר קיבוץ עין החורש, ויוסף יחזקאל, שעלה בגיל עשרים מטקסס והיה חבר בקיבוץ אורים, גם הם משוררי טבע מובהקים. שניהם החלו את כתיבתם בשנות השבעים של המאה העשרים. אלישע פורת פרסם את ספרו הראשון  חושניה, המסגד ב-1975, ובו שירים שנכתבו לאחר מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה. יוסף יחזקאל  מפרסם את ספרו הראשון  נהר בשנת 1981. בשירתם ניתן להבחין בנטייה ברורה אל התיאורי-קונקרטי, ברוח המפנה הוויזלטרי בשירה של שנות השישים והשבעים.

רבים משיריו של אלישע פורת ממוקמים על הגבול שבין האנושי לטבעי. השדה, כהמשך של הבית (הקיבוץ) והטבע, כהמשכו של השדה. השירה מתרחשת בנקודה שעל קוו התפר הזה, ומצביעה על המתח המתהווה במפגשים אלה, שהוא ביסודו מתח של ניגוד והקבלה בין האדם לטבע. כך בשיר 'דרוסת הבר שלכביש', הוא כותב:

רשימת חיות הבר הדרוסות,
באביב הנורא הזה, על
הכביש שמספרו חמש שמונה
אחת, תופחת במהירות כל
יום: תוסיף, אומרים לי חברים,
נמייה דרוסה. תוסיף גירית
שנמחצה. תוסיף גירית פירחון שלדג
נמעך. נוצה כחולה קטנה
נרעדת, על האספלט החמים.[8]

השיר מתמקד במפגש הקטלני שבין בעלי החיים לאדם. במקרה זה בין הטבעי לטכנולוגי. השפה תיאורית, כמעט קטלוגית, "רשימת חיות הבר הדרוסות", או "הכביש שמספרו חמש שמונה אחת", ובהמשך רשימה מפורטת המונה את שמות בעלי החיים הדרוסים: נמייה, גירית, שלדג. ויחד עם זאת, מקופלת אל תוך רשימה זו נימתו האישית של הדובר: "באביב הנורא הזה" , "נוצה כחולה קטנה נרעדת". המבט מופנה החוצה ומלווה את ההתרחשות בחדות תיאורית ובפירוט למדני, והנפש של הדובר מגיבה בהזדהות רגשית למושא התיאור. כך מופיעים בשירים רבים שמות של צמחים, בעלי חיים, מקומות יישוב ומקומות גיאוגרפיים. לעולם לא אזכור כללי כמו "ציפור", או "חיה" וכדומה. הטבע מופיע בממשותו הקונקרטית, הייחודית. השיר ממשיך:

ברכיבת הערב שלי, בחשכה,
אני חולף על פניהם בדממה,
מדווש לצדם מאווש לקראתם,
ממש כמו שחלפתי אז,
בקיץ המקולל ההוא: על
פני השוכבים בשורות הארוכות,
בצל הקיר הצפוני והמוגן
של משטרת ג'נין העשנה.

השיר מקבל כאן מפנה מכריע. מות בעלי החיים בדריסה מושווה למותם של הלוחמים בקרבות מלחמת ששת הימים. מוות הוא מוות וחיים הם חיים. מוטיב דומה מופיע בשיר 'למות באל-חמה', שהופיע בספרו הראשון של פורת. גם המבנה השירי דומה: "מתחת לשדרות הפיקוסים באל-חמה/ הולכים ושוכבים זרזירים/…ממרחקים באים נחבטים,/ אל ברכות מוות באים/…מורעלי מלח עפים/ למות באל-חמה/ עוף לא עוצר בעוף,/ פנים לאדמה. כמה קל/ לגמור כמו זרזיר,/ ולא כמו חייל."[9] השיר נפתח במות הזרזירים המסתורי ומסתיים במוות של חיל. גם כאן כמו בשיר הקודם ניתן לחוות חמלה לכל חי. התנועה היא מהאדם אל הטבע ובחזרה אל האדם. יש קשר בין תיאור הטבע כממשות קונקרטית ובין אהבת הטבע. השיר מאפשר לטבע להתגלות, אבל כדי לתת לו להתגלות, יש להרחיק את המבט. האלמנט החשוב ביותר במהלך השירי הזה הוא המרחק, אשר חושף את הטבע שמתגלה כמחולל. אם בשירי יחיאל חזק ואיתן איתן מופיע הטבע כהוויה אחדותית, הרי שבשיריו של אלישע פורת, לצד תיאורי טבע מרהיבים, מופיע גם טבע פגום, הרוס, דרוס וחולה. בשיר 'עדת שפיריות' הוא כותב:

שפיריות קיץ מקיפות אותי
בערבים, מרפרפות סביבי בחשאין:
חגות וסובבות כמו הילה.
נעות אחרי כמו מלוות,
בעת רכיבתי, בדרך הצרה
לאורך נחל אלכסנדר המצחין.[10]

אל מול הילת השפיריות המרהיבה – "נחל אלכסנדר המצחין". כאן מונגד בחריפות הטבע הטהור מול הטבע הנגוע, המזוהם בידי האדם. בישראל של שנות השבעים והשמונים, זיהום נחלים במי שופכין הפך לטבע שני של הנוף. הדובר בשיר מציין זאת אך לא מערער על כך.

להבדיל מההתאחדות האקסטטית עם הטבע בשירה של יחיאל חזק, בשירתו של פורת המפגש המפרה הוא אקט רציונלי יותר, כמעט טכני, והטבע יכול להיות גם טבע ביתי, כמו עץ אנונה. בשיר 'להפרות עץ', הוא כותב: "כשאני בא במכחולי על האנונה,/ …נזרמת מתוכי אבקת זהב / ישר אל שפופרתה." ובהמשך: "הייתי עץ לרגע. אני מודה,/ לקחתי חלק בהליך בריאה".[11] שלא כמו הדיבור המאגי הבורא של איתן איתן, כאן ההשתתפות "בהליך הבריאה", נעשית במיומנות של חקלאי.

הדיבור בשיריו של פורת ישיר, "ישראלי" מאוד, שפה גולמית ומחוספסת, כמעט בוטה לפעמים, שנמנעת מליטוש יתר. השיר מועבר כדיווח ממקור ראשון, שמכיר את הטבע ממפגש ממשי וחי. הוא נכתב בתנופה ולא עוצר לצורך גינונים צורניים.

גם אצל יוסף יחזקאל ניתן לזהות נטייה ברורה לכיוון התיאורי התבוננותי, שבשירתו היא מובחנת יותר. שיריו מצטיירים לעתים כתיאור או דיווח על התרחשות כלשהי בטבע. הטבע נוכח כמעט ללא התערבותו של הדובר. בשיר 'מי ידע מקום עיט', הפותח את ספרו הראשון, מתאר יוסף יחזקאל סיטואציה של איסוף עיט מורעל מהשדה וריפויו:

שקט ולא מתחנן בברק עינו
המבדיל בינו לבין גרוטאות השדה
מכווץ טפרים גוחן העיט, מורעל.

אחרי גשם שלישי
קמלים פרחי חורף ראשונים,
עונת הרעלת נברנים בתבואה
ואסיף עיטים מורעלים.[12]

העיט, מוטל על הארץ מורעל.  גם כאן, בדומה לשיריו של אלישע פורת, אנחנו עדים למפגש הקטלני בין האדם לטבע. השדה, אותו אזור ביניים בין היישוב לטבע, הופך למלכודת מוות לבעלי החיים. החקלאות התעשייתית ורעליה, פועלים כנגד הטבע. התיאור בשפה לקונית, ספק תיאורית-יבשה ספק אירונית, "עונת הרעלת נברנים ואיסוף עיטים מורעלים", מועצם דרך ההקבלה למחזור הטבע הרגיל באזור זה, "אחרי גשם ראשון קמלים פרחי חורף ראשונים". ובהמשך אותו שיר:

חשוב להשקותו במים. אם תפחד
תמית אותו בצמא. לאט השקהו
ולא ייחנק. הוא איננו רעב. ציפור צמאה
לא תיגע בכוס דם טרי.

כאן עובר הדיבור מלשון תיאור ללשון הדרכה. הדובר הוא בעל ניסיון רב בתחום. מעבר זה בין לשון תיאור ללשון הדרכה, שמתגבשת לניסוח אפוריזמי, מתקיים ברבים משירי הטבע של יחזקאל. ההתבוננות והחיים עם הטבע הופכים למעין חוכמה. (ראו למשל גם בשיר 'רועה נסתר': "המביט בשמים כל היום מתרוקן לתוכם;/ המרים ראשו מעמלו מתמלא בהם").[13] השיר על העיט ממשיך בבחינת נקודות המבט על ההתרחשות: "שממית נצמדת לרשת לראות מעשה החייאה.// זקן הכפר בא לראות את הניצול / עיניו דומות לעיני העיט."; כאן מתרחב המעגל, השפה הכמו-מדעית מתחלפת בשפה ריטואלית – "מעשה החייאה" – הטבע עצמו, בדמות שממית, מביט דרך החלון פנימה, לצפות במשורר מרפא את העיט (הטבע). העיט מתפקד כסימבול מבלי לאבד את מוחשיותו. וגם, מופיע "זקן הכפר", נציג הקהילה האנושית, ש"עיניו דומות לעיני העיט". האנושי והטבעי קרובים במהותם.

התרחבות זו של המבט היא מרכיב חשוב בשירת יחזקאל. מהתיאור הפרטני של הטבע, יכולה עין המשורר לעבור לתחום הדמיון והאמנות: "אני רועה מול עדרי עננים,/ מעבירם לרועה נסתר / מעבר להרים",[14] או בשיר אחר, תוך כדי זריעת החיטה: "אני מציב בעיני רוחי עיט על כל צמרת / כשדרת ספינקסים בלוקסור".[15] ובשיר נוסף: "אני מצייר / זאת אמרת אני רואה/ אני מצייר / זאת אמרת הייתי שם".[16] המבט הרואה הוא גם המבט המצייר. המציאות פותחת דלתותיה לרבדים נסתרים: "טיפה מגירה מעגלים / פורצי מעגלים / סוד משכיח סוד / סוד מגלה סוד".[17] ישנה כאן תנועה מן הפרט אל השלם. הטבע מסתיר ומגלה את סודו, כמו אצל אמרסון, במעגלי מעגלים. ולבסוף ההתרחבות הגדולה מהשירה אל החיים, התרחבות המהווה בסיס הכרחי לקשר שירה-סביבה, שירה-חברה, או בהכללה גורפת, שירה-עולם: "עלי ללמוד מעגלים רחבים / מזה המצטמצם אל עט ואל ניר / מוכי ברק".[18]

בדרך לאקופואטיקה ישראלית

החל משנות התשעים ואילך מסתמנת נקודת מבט חדשה, שעיקרה בהעלאת השאלה האקולוגית בתוך מרחב העשייה של שירת הטבע הישראלית. ניתן לראות סמנים למפנה זה למשל בשירתן של סבינה מסג, אגי משעול ורחל חלפי. בשיריה של סבינה מסג, ובמאמריה שהתפרסמו במהלך העשור האחרון[19], זוכה המודעות האקולוגית לייצוג מלא, כמוקד פואטי ומוסרי, בתוך השיח השירי הציבורי. בשירתה מבקשת מסג לגאול את העיסוק בטבע מן הקונטקסט הרומנטי, או התיאורי בלבד, ולהביאו אל תוך קונטקסט קיומי, מבלי לאבד את תחושת הקרבה והאחדות שבמגע עם הטבע. בשירה 'אם נכון שאגמים מזדקנים', היא כותבת :

אם  נכון  שאגמים   מזדקנים   –
לא רואים  עליך,
שמים נמוכים שלי,  אינסוף קטן ,
עין צלולה   של    צד-שני-של-העולם
הבוץ השחור
בו ישן
הבורי.[20]

המשוררת סבינה מסג - צילום: אריק סולטן

כבר בפתיחת השיר אנו מופנים אל הדואליות של הטבע העכשווי, במקרה זה הכנרת. הטבע, כפי שטוען ביל מק'קיבן[21], כבר אינו ממש טבעי. הכנרת, למרות יופייה ולמרות שהיא מהווה לדידה של המשוררת מעין מראה ועין לאינסוף – "עין צלולה של צד-שני-של-העולם" –  היא אגם מזדקן, עשוק, שנמצא זה שנים רבות מתחת לקו העוני האדום של חייו. כמו אישה מזדקנת שמסתירה את גילה, כך הכינרת, מסתירה מאחורי יופייה "המיתולוגי" את ההרס שזרע בה האדם. תעתוע זה מסוכן, מפני שהוא פוגם ביכולתנו לזהות את השבר האקולוגי, שבו אנו נמצאים. השיר, במובן זה, חושף את המציאות שמאחורי החזות "הטבעית" היפה וכן מנסה לרפא אותה. חשיפה זו מתנהלת דרך ההנגדה של "אגמים מזדקנים" עם "שמים נמוכים שלי, אינסוף קטן"; וכן "עין צלולה" מול "הבוץ השחור". כבר בבית הראשון הריפוי בא לידי ביטוי באמצעות הריווח הלא אחיד בין המילים, והגמישות של תחילת השורות. לשיר, בדומה לאגם, או נחל, אין גדה ישרה, אלא מתפתלת וחיה (להבדיל מ"המוביל" שמוזכר בהמשך השיר). בהמשך אותו שיר כותבת מסג:

–  אני  אחפור  לך  מחדש את    ים אחולה   !
שיסנן שוב את המים כמו    כליה.
אני אסתום את
המוביל !
אפתח את
הנביעות !

אשיב   לך   את      מלח הים.

הדוברת בשיר, במעין אקט של שבועת אמונים לכינרת ולטבע, מקבלת על עצמה את חובת "התיקון". "התיקון" עומד כאן באסוציאציה הופכית ל"אלבישך שלמת בטון ומלט" של ראשית ההתיישבות, תקופה שבה תחת הלהט החלוצי נעשו טעויות סביבתיות הרות גורל. המשוררת עומדת כאן ברגע של לקיחת אחריות, אקטיביזם פואטי. היא לא מסתפקת, כמו פורת, או יחזקאל, בתיאור משתתף אך פאסיבי, או במעשה ריפוי של הטבע הפגוע כתופעה מקומית. היא מבינה את הפגיעה כחלק מקטסטרופה גלובלית, ודורשת מעשה. יש כאן מעין שבועת אמונים חדשה לארץ (הפעם במובנה הרחב, הקוסמי), שאינה דורסנית ומנכסת, כי אם תופשת את הטבע כמכלול אורגני, בו  "ים אחולה" מסנן לכינרת את המים "כמו כליה". כך היא כותבת בשיר 'מוקדם':

וחלטתי לי תה
עשבים
שהבאתי מן ההר    ומן הגאי
במים   שהיו בתהום  או בענן ,
שמי יודע מאיזה ים הם התאדו

והעברתי את כל זה      בתוך גופי
להיות   כלי שלוב
לעולם.[22]

כאן ניתן להבחין בתפישה של שלמות ההוויה: בכוס אחת של תה עשבים, משתתפים "ההר" ו"הגיא", ה"תהום", ה"ענן", וה"ים". היקום כולו משתתף בהכנת כוס אחת של תה. והגוף מהווה את המשכו של היקום, מקבילה משלימה של הוויית הקוסמוס. האדם, בפעילויותיו הפשוטות, הבנאליות לכאורה, לוקח חלק במחזור החיים הגדול של העולם. אולם גם השירה וגם המשוררים, שנהפכו לאבסטרקטיים, שניתקו את עצמם מחבל התבור של הטבע והתכנסו בעולם דהוי של מטפורות, צריכים ללמוד זאת מחדש:

העט
נפל לי
על האדמה

הנחתי אותו
שם
שיראה

נמלים ונחשים, עקרבים וקוצים,
דבורי-דבש
וסדקים בין   פיסות-אדמה קטנות
כמו בין יבשות
בים גדול

שיראה
הכל

שיאכל
קש

שלא ידבר על ריק.[23]

בשיר זה, שהוא מעין שיר ארס-אקופואטי, מנסה המשוררת ללמד את "העט" (כלומר, את השפה), קשר חדש עם האדמה והטבע. "העט", כדי "שלא ידבר על ריק", חייב להכיר מקרוב, באופן ממשי, את הקוטביות החיה של "נמלים ונחשים, עקרבים וקוצים, דבורי-דבש". אסור לעט "לדבר על ריק" בשני מובנים: השירה צריכה להשתחרר מהמופשטות הדימויית-מטפורית, הרואה בטבע מאגר של דימויים וייצוגים למצבו של האדם. כך נותר הטבע עבור האדם בגדר משאב בלבד, ומתפקד כשלעצמו ככלי ריק: "צפור", "פרח". ובמובן השני, השירה חייבת לשאוב מהמלאות של החיים, של הטבע הקונקרטי על שלל גווניו ושמותיו.

ספר ביכוריו של המשורר ינאי ישראלי - מות מטה האגס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007

שלב חדש זה שבהתייחסות אל הטבע, מתגלה בשירים אחדים מתוך ספרו הראשון של ינאי ישראלי,  מות מטע האגס, שראה אור בשנת 2007. עמדתו השירית מפוכחת וביקורתית. שתי שאלות חודרות לתוך השירה ונשזרות זו בזו: השאלה האקולוגית, והשאלה ההיסטורית-פוליטית. יערות האורנים שיובאו מאירופה מסתירים תחתיהם את שרידיו של חורש טבעי שמנסה לבצבץ, כמו גם את חורבותיהם של כפרים ערביים על בוסתניהם. בשיר "גיאולוגיה" הוא כותב:

הארץ מקוננת בנו את בניה, היערות המבוראים,
רוחות התאואים הרודפות אדמת כבול כבושה.
נבכה אותם כשנעפיל בשבתות אל הטרשים,
מגידים לבנינו על הדבש והחלב…
…רק לאורנים נבוז, זרים הם בקרבנו…
…אנו אוהבים את הצמחים הילידים
המצטופפים בחורש הנכחד, נאבקים לאור,
ואת הבוסתנים הנטושים העמוסים לעייפה[24]

הטבע טומן בחובו הן את החורבן ההיסטורי הן את כיליונו שלו, תוצאת מעשי האדם. בשירתו של ינאי ישראלי ניתן להבחין בניסיון להסיר את הכיסוי הזה ולחדור דרך פני השטח של הנוף אל שכבות העומק שלו. הדבר נעשה קשה יותר משום שמשהו בתוכנו רוצה, ביצאנו לטייל בטבע, לשכוח את עצמנו בתוך היופי, גם במובן האידאי, "נבכה אותם כשנעפיל בשבתות אל הטרשים,/ מגידים לבנינו על הדבש והחלב". וגם במובן המעשי יותר, "מומחים למעיינות לנטיפים ולמדורות,/ בשמורות ובחרבות נהדוף מעלינו / את זמזומה של ההיסטוריה  /… באהבה גדולה נכפר על אונס שהושתק". קיים כאן חיבור בין העוול ההיסטורי – גירוש והרס של כפרים – לבין העוול האקולוגי. בשניהם פועל כוח ההרס שבאדם, וסופו שהוא קם על יוצרו. ההקבלה בין מישורי ההרס השונים והקשר ההכרחי שלהם למוות מוסרי ולמוות פיזי-אקולוגי, מובאת בשיר 'מות מטע האגס': "ביום הכיפורים ירד אבא על שיירה מצרית במדבר. / לימים, ניסה ללמדני כיצד נלחמים / בסס הנמר…/ …זה היה בטרם תיארנו / את מות מטע האגס."[25]

שירה אקולוגית עתידית לא תוכל להסתפק בתיאור המצב מתוך עמדה ביקורתית. היא תצטרך לחשוף את הקשריו הרחבים, הארציים והרוחניים-קוסמים של הטבע, ואת הקשרו לאדם.  כך היא תוכל לקחת חלק בקירובו של הטבע ממקום חדש אל לבו של האדם. רק אהבת טבע שנולדה מהכרת הישותי שבטבע, תוכל לעורר את המהפך המיוחל.

מראה מקום


[1] יחיאל חזק, זמן אמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994 , עמ' 40

[2] שם עמ' 28

[3] יחיאל חזק, ללכת להרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997' עמ' 15

[4] יחיאל חזק, זמן אמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994 , עמ' 22

[5] איתן איתן, האדמה הקורנת, הוצאת קשב לשירה, 2006 עמ' 105

[6] שם עמ' 121

[7] שם עמ' 125

[8] שיר שלא פורסם עדין בספר, נשלח אלי במייל על-ידי המחבר

[9] אלישע פורת, ארכה תקפה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 107.

במייל ששלח לי אלישע פורת הוא מתאר את התהוות השיר הזה במילים אלו: "בחורף של שנת 1972, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, עשיתי שירות מילואים ארוך ומייגע במוצבי דרום הרמה, באזור אל-חמה. כל בוקר, בעת סיור הבוקר, הייתי מגלה מאות ואולי אלפים של זרזירים מתים או גוססים, מתחת לשדרות הפיקוסים הענקיים שבמתחם אל-חמה, ליד הבריכות החמות. הזרזירים נערמו ממש זה על גבי זה, וכל בוקר היו ערימות חדשות של זרזירים שמתו במהלך הלילה. התופעה המדהימה הזו לא נשכחה ממני. המראות הקשים האלה לא נשכחו ממני. הזכרון של הזרזירים הללו, שכאילו נידונו למוות, חסרי ישע, לא הרפה ממני. ואז באה מלחמת יום הכיפורים, ולנוכח המראות הקשים שראיתי בנקודות האיסוף של הפצועים שלנו, וחללי הסורים שנותרו באתרי הקרב של דרום רמת הגולן, במסלול האש והדם של החטיבה שלי, חזרו אלי בכוח ובאלימות הזיכרונות של הזרזירים המוטלים בהמוניהם ליד הבריכות החמות באל-חמה. השיר פרץ מעצמו, מהנבכים הלא ידועים והלא מוארים של הזיכרון. המשורר הצופה , המעיד והזוכר שבי, כלל את זכר הזרזירים עם מראות המלחמה הקשים. הציפורים נתחלפו בחיילים הצעירים. והטבע כולו נתפס כיישות עוינת לחיילים הצעירים שראיתי במלחמה".

[10] שיר שלא פורסם עדין בספר, נשלח אלי במייל על-ידי המחבר

[11] אלישע פורת, ארכה תקפה, עמ' 21

[12] יוסף יחזקאל, נהר, ספרי סמן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1981, עמ' 5

[13] יוסף יחזקאל, כלת בור הסיד, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1987 עמ' 28

[14] שם עמ' 28

[15]שם עמ' 25

[16] שם עמ' 28

[17] יוסף יחזקאל, נהר, עמ' 28

[18] שם עמ' 14

[19]מאמר ראשון ומסמן דרך בהקשר זה: סבינה מסג, אקופואטיקה, שירת הטבע החדשה, הארץ 20.05.2007

[20] סבינה מסג, והים הזה, ים כנרת, הקבוץ המאוחד, 1998

[21] ראו: http://www.yekum.org/2012/03/%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%90-%D7%94%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94/

[22] סבינה מסג, כליל, אבן חושן 2003,  עמ'  17

[23] שם עמ' 18

[24] ינאי ישראלי, מות מטע האגס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007 עמ' 44

[25] שם עמ' 32

יפתח בן אהרון נולד ב-1965 בקיבוץ גבעת חיים. חי בהרדוף שבגליל. למד ציור בתל-חי, פילוסופיה וספרות באונברסיטאות חיפה ותל-אביב, ואנתרופוסופיה בדורנך, שוייץ. מלמד אנתרופוסופיה וכתיבה יוצרת. שני ספרי שירה שלו הופיעו בהוצאת הקיבוץ המאוחד: "שעת המים" (2007) ו"אמן האש" (2011). עורך שותף של "קול", כתב עת לשירה אמנות וחשיבה.

הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

2 תגובות על לקראת אקופואטיקה ישראלית (חלק ב'), השאלה הסביבתית והשירה העברית החדשה – מאמרו של יפתח בן אהרון

  1. מאת ישראלי:‏

    מאמר חשוב ומעניין מאד. כמובן שאפשר ללגלג על כל הסיווג החדש הזה. אבל ראינו בשנים האחרונות, שקריאה מחודשת של שירה, ברוח הזרמים הרוחניים המהלכים בציבור, קריאה כזו מעמיקה מעדכנת ומחדשת את היחס לשירה הנכתבת היום. כך בקריאה הפמיניסטית למשל, כך בקריאה המגדרית למשל, כך בקריאה הפוסט קולוניאלית למשל, ועוד.
    החידוש הזה, של אקו-פואטיקה יפה מאד בעיניי. בין אם חידשה אותו, כדבריה, סבינה מסג, ובין אם חידשוהו אחרים.

  2. מאת ינאי:‏

    מאמר מרתק ומעורר השראה הנקרא בשקיקה. המאמר בונה יחס חדש לטבע המבוסס על מוסריות חופשית הנוצרת על ידי הבנה של התפתחות הקשר בין האדם לטבע כפי שהיא משתקפת בפריזמת השירה המקומית (הנשכחת)
    מאמר יסוד להבנת הזרם האקופואטי והפילו סופיה שמאחוריו זרם המתחבר לשאלות הבוערת של זמננו
    ינאי

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*