איך הפך הבן שלי לרוצח? / ביקורת על הסרט "חייבים לדבר על קווין"

"חייבים לדבר על קווין" אומרת כותרת הסרט, בו ההורים מעולם לא מדברים על הבעיות של קווין, אבל גם מרמזת לכך ש"קווין" הוא משהו שחייבים לדבר עליו, מעין תופעה שמחייבת התייחסות. באחת הסצנות צופה האם בסרט על בנה היושב בכלא ואומר- כולכם לא צופים בי עכשיו כי הוצאתי 100 במבחן. כולנו צופים בסרט על קווין כי הוא תופעה: רוצח בן 16. סרטה של לין רמזי, המבוסס על ספר מאת הסופרת ליונל שרייבר מציע נקודת מבט בוחנת וחדה על היחס והאחריות של מוסד האמהות.

אין זה מקרי שהספר נכתב והסרט בויים על ידי נשים המכירות ומנכיחות את הפן המורכב והקשה של הנשיות והאמהות, שמתבטא בניכור וחוסר קשר לילד. רמזי עוסקת בשבירת הטאבו של הקשר הקדוש בין אמא לבן דרך סיפורה של אווה חצ'טוריאן, אשת קריירה מצליחה, אשר יולדת את בנה הראשון. זה עתיד לגדול כפסיכופט אשר יבצע שרשרת של רציחות, ביניהן של אביו, אחותו, ותלמידים בבית הספר שלו. הסרט מתחיל לאחר הרצח, מתאר את אווה כאישה בודדה שמתמודדת עם שיקום חייה. לאחר הצפייה בסרט נחשפתי לשלל תגובות: החל מכאלה שטוענות שעל פי התנהגותה אווה כלל לא חשה אשמה. צופה אחד אף הגדיל לנתח שקווין אוהב את אמו ומותיר אותה בחיים כי היא היחידה שמבינה אותו, מאחר שהיא פסיכופטית כמוהו, וזאת ניתן להסיק מאיפוקה לאורך כל הסרט ולאחר הרציחות.

אבל אל תתנו להבעה המאופקת של אווה להטעות אתכם: למעשה אווה, מבינה, בדיעבד, את הדינמיקה האמהית והביתית שהביאה לגדילתו של קווין כפסיכופת. הסרט נוקט בנקודת המבט של אווה, וגם הפלשבקים שמתארים את האירועים הם מנקודת מבטה. הפלשבקים מדגישים את אותם אירועים ואותם רגעי ניכור בין אווה לקווין שהפכו אותו לרוצח: אווה בסדנת קדם הריון בה נשים מתמוגגות יחדיו על גופן העגעגל כשאווה חשה ניכור מעצמה ומהסטואציה. אווה חווה דכאון של אחרי לידה וזרות מהתינוק אותו היא מחזיקה ולא מחבקת, ומטלטלת לשווא בנסיון להרגיע את בכיו. אווה לא יכולה לשאת יותר את הבכי של קווין, ועוצרת עם העגלה שלו ליד אתר בנייה, כשרעש הניסור המחריד הוא היחיד שעולה על בכי התינוק. אותו רעש ניסור, אגב, יחזור לקראת סוף הסרט, בסצנה בה מנסר קווין מנעולים בהם נעל את אולם בית הספר התיכון, במזימתו שתוכננה מראש. המשפחה מוותרת על החיים העירוניים האהובים על אווה לטובת חיים בפרברים למען הילדים, ובסצנה בה קווין הילד לא שומע בקולה אומרת לו אמו כי מאז שהוא בעולם היא פחות שמחה. היחסים ביניהם טעונים וקשים. קווין מתאכזר לאמו וזו לא מציבה לו גבולות מתוך רצון לזכות באהבתו. כמעט כל נסיון שלה להתקרבות ולחום נתקלים בציניות ארסית מצידו, מלבד פעם אחת בה מגדיש קווין את הסאה וזוכה לעונש. זו הפעם הראשונה בה משיבה לעצמה אווה את הסמכות ההורית, ובעקבותיה חל שיפור קצר מועד ביחסים ביניהם.

אז מי אשם? קשה לנו להאשים את אווה, כצופים הצמודים לנקודת מבטה, ורואים את הבידוד הנפשי והניכור החברתי שכרוכים בחיים שלאחר הרציחות, עם בן בכלא ובעל ובת מתים. אמנם לא ניתן להתעלם מעול האשמה הכבד אותו היא נושאת ואיתו היא מתמודדת, מעבר לניקוי הצבע האדום שהושלך על ביתה ומכוניתה, ככל הנראה על ידי הורים זועמים של הילדים הרצוחים, אלא ניכרים באיפוק ובקור הרוח לו היא נדרשת על מנת להתמודד עם החיים החדשים שלה, אשר אפיונו את אשיותה המאופקת עוד קודם לכן. האשמה היא ככל הנראה בכך שלא מדברים על קווין. שלאווה אין את הלגיטימציה החברתית לבטא את קשייה הנפשיים בהריון וכאם, ולא זוכה לתמיכה או לאהדה, אלא נאלצת להתמודד עם נכורה מקווין בעצמה. לו היתה לאווה את הלגיטמציה לעבד את הרגשות הללו ייתכן שהיתה מצליחה להתקרב לבנה ולתקשר איתו, ולמנוע את גדילתו כפסיכופט. אמנם בהעדר האפשרות הזו גדל לאורך הסרט ניכור אשר מוליד משטמה מצד הילד הדחוי, שנוקם במשפחתו, בילדים סביבו, אך בראש ובראשונה באמו, בה הוא מביט לכל אורך במבט זועם, מבט של ילד בודד, שדורש חיבוק ומעורבות של אמו, שכושלת מלהגיש לו אותם.

הפוסט הזה פורסם בתאריך קולנוע. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*