פרשת שמות על הקרבה עצמית מאת אודליה גולדרט

אנחנו מביאים עוד מאמר מפרי עתה של אודליה גולדרט הפעם על הקרבה עצמית כפי שהיא מתבטאת בפרשת שמות.

פרשת שמות על הקרבה עצמית – אודליה גולדרט

 

בני ישראל במצרים

פרשת שמות היא הפרשה הפותחת את ספר שמות וכן היא פותחת אשנב לעולם חדש. עולם שהכלים בו כבר, לכאורה, יודעים את עבודתם, עולם שנוהג כמנהגו; ושהטעיית הזמן והפעולות היומיומיות השכיחו ממנו את המקור ואת הראשוניות.  "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א'). הפרשה פותחת בתיאור בניו של יעקוב שירדו למצריים כשבעים נפש ורבו והתעצמו מאד; ומזכירה מיד כי יוסף, מת במצריים, כך גם כל אחיו, וכל הדור חלף.

קם מלך, בינתיים אנונימי,  שלא ידע את יוסף וחשש כי העם שגדל מאד, יקום עליו ויילחם עימו. לכן, אותו מלך, העביד את עם ישראל בפרך.  "בפרך"- בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו (רש"י)

 במסכת סוטה בגמרא נאמר כי חרטומי מצריים ידעו כי עתיד להיוולד בתקופה זו תינוק, אשר יהיה המושיע של עם ישראל. אותו מלך, גוזר מיד על המיילדות שפרה ופועה להמית  כל זכר הנולד בעם ישראל. "שפרה": יוכבד, אמו של יוסף, על שמשפרת את הולד. "פועה": מרים, אחותו של משה, שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה. פועה- לשון צעקה. (רש"י) ישנם פרשנויות שטוענות כי שפרה ופועה לא היו אמו ואחותו של משה, אלא נשים מצריות.

אותן מיילדות, הראשונות ששמן המפורש מוזכר בפרשה, יראות מאלוהים ומצילות את הולדות. על ההצלה הזאת המיילדות מביאות ברכה גדולה על ביתם ועל עם ישראל. הן מתרצות לפרעה כי הנשים העבריות הן כמו חיות, יולדות לבדן. בתירוצן, הן פונות אל מלך מצריים, לראשונה, בשמו המפורש – פרעה.

חרטומי מצריים, שוב מבשרים את פרעה ואומרים לו שהמנהיג שעתיד להציל את עם ישראל, כבר נולד; ושלא ברור אם הוא עברי או מצרי. על כך פרעה מבקש לזרוק ליאור כל בן זכר שנולד במצריים- מצרי או עברי.  "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב' א'). איש אנונימי מבית לוי, לוקח אישה מבית לוי-  עמרם, שגירש את אשתו לאחר גזירת פרעה בתואנה כי אין ברצונו ללדת ילדים שיושלכו אל היאור, שב ונושא את אשתו. בפרשה זו שניהם אנונימיים. האישה יולדת בן  "ותרא אותו כי טוב" (שמות ב', ב')- כשנולד התמלא הבית כולו אורה (רש"י). האישה מבית לוי, מצפינה את הולד אצלה שלושה חדשים ולאחריהם בונה לו תיבת גמא.  "גמא"- יונק- דבר רך הוא ועומד בפני רך ובפני קשה (רש"י).

בת פרעה מוצאת משה בתיבה. ציור מאת Konstantin Flavitsky 1855

היא מציבה את התיבה על שפת היאור ואחות הילד ניצבת מרחוק לראות מה יקרה איתו. בת פרעה יורדת אל היאור ומגלה את התיבה:   "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם, ב' ו').  "נער בוכה" – בת פרעה ראתה תינוק בוכה חרש, כמו נער שמתאמץ להסתיר את בכיו, על פי רש"י היא שמעה קול נער וראתה את הכוחות הגדולים, הטמונים בתינוק בן השלושה חדשים. בת פרעה קוראת לרך בשם 'משה'-   "כי מן המים משיתיהו" (שם, ב', י') .

כאשר משה גדל הוא יוצא מארמון מצריים, להיות היכן שליבו- עם  אחיו העברים. הוא רואה  בסבלם: איש מיצרי מכה איש עברי מאחיו. משה מביט כה וכה וכשהוא רואה שאין איש הוא הורג את המצרי וטומן את גופתו בחול.  "רואה שאין איש" (שם, ב' יא') – רואה שאין בו פוטנציאל להתגיירות (רש"י) . בודקו בבית ובחוץ ורואה שאין בו פוטנציאל לטוב.

למחרת הוא פוגש בשני עברים נצים (מתקוטטים). כאשר הוא מוכיח אותם הם מתריסים לעברו: האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי? משה מבין שהרג המצרי התפרסם. הוא  חושש לחייו, נמלט למדין ומגיע לבאר. בבאר רועים מגרשים את בנות הכהן המקומי רעואל (יתרו). משה נלחם ברועים ומסייע לבנות להשקות את צאנן. יתרו מתרשם ממעשיו האציליים ומזמין את משה לאכול לחם בביתו. אחרי כן יתרו נותן למשה את בתו צפורה לאישה. לזוג הצעיר נולד בן ומשה מעניק לו את השם 'גרשום'.   "כי גר הייתי בארץ נכריה" (שם, ב', כב')

 "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שם, ב', כג') מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים בשל עבודת הפרך המוטלת עליהם. נאקתם עולה לעבר אלוהיהם אשר מחליט להושיע את עמו. באותו זמן, משה רועה את צאן חותנו יתרו, הוא מוביל את הצאן למרגלות הר חורב (הר סיני). שם הוא מבחין במחזה מופלא: סנה הבוער באש אך האש לא אוכלת אותו. הוא מבקש להתקרב כדי לראות את המחזה המרתק, כאשר הוא מתקרב, קורא אליו אלוהים מתוך האש ומצוה עליו להסיר את נעליו:

"וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא" (שם, ג', ה')

השם מתוודע אל משה ואומר לו, כי הוא האלוהים של אבותיו. הוא מדגיש מולו כי הוא רואה ויודע את צרותיהם של ישראל, וכי הוא בחר בו, במשה, להושיע את העם.  "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם ג' יג') . על כך אלהים משיב למשה: "כי אהיה עמך". הוא אף מעניק לו סימן על כך: כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, הם יעבדו את האלוהים בהר סיני, המקום בו הם משוחחים. משה ממשיך להקשות ושואל את אלוהיו, מה יענה לבני ישראל כאשר יספר להם כי אלוהיהם רוצה להושיעם והם ישאלו לשמו: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שם, ג' טו').

אחרי כן, אלוהים ממשיך ומצוה על משה לשוב למצרים, לכנס את זקני ישראל ולספר להם על ההתגלות האלוהית וכי גאולתם קרובה לבוא, הם יירשו את ארץ כנען על כל יושביה. לאחר שיספר לזקני העם, אלוהים מצווה על משה שיגש אל פרעה, יחד איתם ויבקש ממנו ללכת לעבוד את אלוהיהם במשך שלושה ימים במדבר.

אלוהים מדגיש כי הוא יודע שפרעה לא יאפשר להם ללכת. הוא עושה זאת במטרה שהמכה שתקבל מצריים תהיה לא רק ביד חזקה, אלא גם בזרוע נטויה, בעבור שבני ישראל יצאו ברכוש גדול. משה עדיין חושש לקבל על עצמו את המשימה הגורלית וממשיך להקשות בדיאלוג מול אלוהיו: "וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָֹה " ((שם, ד', א'). על כך אלוהים מעניק לו שלושה סימנים שלא כדרך הטבע.  כל כוחה האדיר של ממלכת מצריים טמון ביכולתה לבצע כשפים. על פי הגמרא-  "עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה נטלה מצרים" (מסכת קדושין).

 הוא מקבל את הסימנים בכדי להוכיח שאת הכשפים של מצריים הוא יוכל לבצע במחי יד. בסימן הראשון הוא משליך את מטהו על הארץ והמטה הופך לנחש, כאשר משה תופס בזנב הנחש הוא הופך שוב למטה. בסימן השני, הוא מכניס את ידו אל חיקו והיא הופכת מצורעת, כשמשה מכניס אותה שוב לחיקו היא שבה למצבה הרגיל. בסימן השלישי, הוא יקח מים מן היאור יניח אותם על היבשה והם ייהפכו לדם  "ולקחת מימי היאור" (שמות, ד' ט') – במכה ראשונה נפרע מאלוהותם (רש"י) מצרים, אשר אין בה גשמים, קיימת רק מכוח היאור. הנהר הזה יצר את מצרים ויוצר את מצרים עד היום. המצרים היו עובדים לנילוס ומתיחסים אליו כאל אלוהיהם. למרות שלושת סימנים אלו, משה הצנוע, אשר התורה הגדירה אותו:  "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, יב', ג') עדיין חושש ומקשה מול אלוהיו:  "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד' י').

אלוהים משיב לו כי הוא האחראי לכך שאדם יוכל לדבר, לראות או לשמוע; והוא מצווה עליו לעשות כדברו; ומדגיש כי הוא ישים את המילים בפיו. משה בחששו אומר לאלוהים, כי אולי עדיף שישלח את מי שטבעי לשלוח, את אחיו אהרון, כי הוא איש דברים.  על תגובה זו אלוהים כועס על משה: " וַיִּחַר-אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא…" (שם, ד', יד')   "ויחר אף" – ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר (דברי הימים א' כג כד) ומשה איש הא-להים בניו יקראו על שבט הלוי (רש"י).

 משה מבקש מיתרו, חתנו לשוב אל אחיו אשר במצריים. יתרו מסכים ונותן לו את ברכת הדרך.

דו השיח עם אלוהים אינו מפסיק, אלוהים מרגיעו ואומר לו כי האנשים מבית פרעה, שביקשו להרוגו כבר מתו; וכי אין לו לחשוש לשוב מצריימה. משה יוצא לדרך יחד עם אשתו ויחד עם מטה האלוהים בידו. לסיכום הדברים בינם, אלוהים מזכיר למשה שחרף כל הסימנים שנתן בידו, הוא יקשה את לב פרעה, אשר לא ישחרר את בני ישראל. אלוהים מבקש ממשה, להזכיר לפרעה נשכחות: את הברית בין אלוהים לבין בנו בכורו- ישראל (יעקוב), עליו הוא מבקש את בנו בכורו של פרעה. באזכור זה, אלוהים מבקש ממשה שירמוז לפרעה על מכת מצריים האחרונה. בדרך למצריים, ישנה פרשייה יוצאת דופן: מלאך אלוהים מבקש להרוג את משה על כך שלא מל את בנו, תניא רבי יוסי אמר: חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלושה ימים, אמול ואשהה שלושה ימים, הקב"ה ציוני (פסוק י"ט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה (מסכת נדרים, לא', ב').

ציפורה, אשתו של משה, ממהרת למול את בנה ולהציל את חיי בעלה.

בינתיים אלוהים מתגלה אל אהרון, הנמצא במצרים ומספר לו על ההתגלות למשה ועל האותות; ומצווה עליו לצאת אל המדבר ולפגוש את אחיו.

לאחר פגישתם, משה ואהרון, מכנסים את זקני ישראל. אהרון מספר להם על ההתגלות ומראה להם את האותות. העם מאמין לשליחות האלוהית ומתחיל לחוש כי גאולתם קרובה. כאות תודה, הם קדים ומשתחווים.

 "וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה כֹּה-אָמַר יְהוָֹה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר."  על כך פרעה מתריס : "מִי יְהוָֹה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהֹוָה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה' א'-ב'). פרעה מניח, שהדרישה לצאת אל המדבר, נבעה מכך שהעבודה בפרך לא מספיק קשה: יש לבני ישראל פנאי לחשוב כמו בני חורין ולא כמו עבדים ולתכנן תוכניות. לפיכך הוא מקשה את העבודה על העברים. פרעה גוזר כי העברים, לא יקבלו את התבן מידי המצרים, כבעבר, אלא מעתה, הם צריכים לאסוף את התבן ללבנים. שוטרי העברים, האחראים על אספקת מכסת העבודה הנדרשת, גוערים במשה על כך שבשל פנייתו אל פרעה מצבם של העברים הוחמר. משה פונה אל אלוהיו:  "וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל-יְהוָֹה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שם, ה' כב') על כן אלוהים משיב לו, כי פרעה יגרש את עם ישראל ביד חזקה.  "כי ביד חזקה ישלחם" (שם, ו', א') מפני ידי החזקה שתחזק עליו ישלחם, "וביד חזקה יגרשם מארצו" (שם, ו', א')  על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (רש"י) .

 בסיומה של הפרשה, אלוהים מכין את משה לכך שהיציאה ממצריים מעבדות לחירות, לא תהיה פשוטה, אלא קשה ומורכבת.

פרשת שמות מתחילה לספר על אדם שיתעתד להיות המנהיג הכי גדול של ישראל, הנביא הכי חזק, הדמות הראשית במסע של בני ישראל לארץ המובטחת; ובעיקר, האדם הקרוב ביותר לאלוהים.  בבסיס הסיפור, התורה מחסירה פרט ביוגרפי חשוב. בשום מקום לא מאוזכר מהו השם שהעניקו לו הוריו בלידתו. אנו מכירים את משה רק בשם שהעניקה לו בתו של האויב- שם פשוט ומעורר חמלה- משה.  על פי דויד אגמון, פרשן הקבלה,  כל הבריאה כולה נבראה בדרך של אורות וכלים. הפרשה המדוברת,  נקראת שמות מפני ששם הוא הכלי אתו האדם פועל בעולם. על כן כל כך חשוב לתת שם טוב. השם הוא צורתו של הכלי, הצורה שקובעת את גילוי האור באותו כלי. כל אות היא תדר שמגלה חלק מסוים של אור הבורא. האותיות מצטרפות לשם שמגלה איכות שונה וייחודית בבריאה. הרב יעקב נגן, מבחין כי, על פי המדרש, אלוהים אומר למשה: מכל שמות שנקראו לך איני קורא לך אלא בשם שקראתה לך בתיה בת פרעה.  על-  'ויהי לה לבן' כותב המדרש: 'כל המגדל בנו של חברו כאילו הוא ילדו' אך בת פרעה לא רק שגידלה את משה – היא הצילה אותו ממוות בטוח במשותה אותו ממימי היאור אל ארמונה. הצלה זו היא מעין לידה מחדש: מי היאור הם דימוי לרחם והיציאה מהם משולה ללידה. השם 'משה' אינו מרמז רק על זכותה של בת פרעה, אלא הוא מגלם את האירוע המכונן בחייו של משה, ואולי הוא אף תמצית סיפורו. משה חי רק בזכות פעולה יוצאת דופן של בת פרעה. בת פרעה רואה את הסיפור האנושי והוא מעורר בה חמלה, אולם אין היא עומדת מן הצד ומסתפקת בלחוות  אמפתיה, היא בוחרת להתערב. נשים לב שלא רק את שמו של משה מחסירה התורה בשלב הזה אלא גם את שמות הוריו (עמרם ויוכבד) שמכונים כאן 'אִישׁ מִבֵּית לֵוִי' ובת לֵוִי', וכמובן, גם בת פרעה – לכולם שמות ארכיטיפיים.הרב אברהם בלידשטין מבחין בפרשנות מיוחדת על שמות בני ישראל: "ואלה שמות בני ישראל"- בירידה למצריים בספר בראשית כבר מונים את בני ישראל, נשאלת השאלה, לשם מה התורה חוזרת ומונה אותם, בפרשת שמות, במיתתם. רש"י פירש- " להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים".  אברהם בלידשטיין מסביר כי רש"י אינו התכוון שהדמיון בין עם ישראל לבין כוכבים, הוא משום שהם רחוקים או נוצצים. הדמיון הוא במאפיין היחס בין אלוהים לכוכבים: מוציא אותם(את הכוכבים) במספר ומכניס אותם בשמות. הכוכבים, בתחילת הלילה נספרים, אחד אחד נדלקים; ובסוף הלילה, כאשר הם כבים, אלוהים נותן לכל כוכב שם. תחילת הלילה- תחילת החיים של אדם, סוף הלילה סוף חייו. ההשוואה באה להדגיש כי אנו לא נבלעים בתוך תוהו, אלא דווקא בסוף חיינו, אנו עומדים מול אלוהים עם המעשים שעשינו, האדם שהיינו. השם שניתן לנו בתחילת חיינו הוא כלי למעשים שייעשו והשם שאנחנו מקבלים בסוף החיים מאלוהים הוא בזכות המעשים שבחרנו לעשות, בזכות הפעמים שלא יכולנו לעמוד מהצד- כאשר עם ישראל שהה במצריים, הקולות הייחודיים נבלעו בתוך אומה של עבדים; וגם היו יכולים להמשיך להיבלע לדורי דורות, או להיעלם כליל.  בזכות חמלת נשים- המיילדות ובת פרעה, הברית, בין אלוהים לעם ישראל נזכרה. כמו שבת פרעה לא יכלה לעמוד מהצד והייתה חייבת למשות את התינוק הבוכה מן המים, כך משה לא יכול היה לעמוד מהצד למראה אלימות בין אחיו; ולמרות חששו הגדול, כי לא יכול להיות מנהיג, הקריב את עצמיותו. יותר מכל, פרשת שמות מלמדת אותנו שהקרבה עצמית, היא מהות החיבה והקרבה לאלוהים.

 

אודות אודליה גולדרט

אודליה גולדרט היא יוצרת, מורה לתיאטרון ומלמדת יהדות בארגון "רוח יהודית".
הפוסט הזה פורסם בתאריך יהדות עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*