פרשת תרומה

מאת אודליה גולדרט

פרשת תרומה היא הפרשה הראשונה מבין ארבע פרשות המתארות את בניית המשכן וחותמות את ספר שמות. בפרשה אלוהים מצווה על משה שידבר אל בני ישראל ויבקש שיתרמו חומרים לבניית משכן נייד שיהווה עבורם מקום קדוש, בו יהיה ניתן לחוש את אלוהים בעוצמה רבה. בתחילה, ישנה הקדמה המפרטת את החומרים שמהם יבנה המשכן: …זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים”…  אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן”  (שמות כה’, ג’-ז’).                                           אחרי כן, מעביר אלוהים, הוראות מדויקות לבניית המשכן וכליו: ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, המנורה, יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן.                       “ועָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כא’ ח’)                                                                                     המשכן הוא עצם אחד. באופן דקדוקי, היה נכון לכתוב – שכנתי בתוכו. חז”ל מפרשים  – “שכנתי בתוכם”- המשכן, כאמור, מאפשר התגלות של קדושה בעולם, אך הוא רק מייצג מקום, ההתגלות היא בתוך בני ישראל, ומתוכו, לכל העולם כולו. ציווי המשכן הוא לצורך פדגוגי: עם ישראל, כבני אנוש, שרגילים לחיות בחברה שמקדשת עצמים מן החי, הצומח והדומם, אינו יכול לעבור, ללא הכוונה, ללא ייצוג סמלי, להכרה כי יש נוכחות אלוהית בכל מקום ולא בעצם מוחשי (הכרה מונותאיסטית).

“כשתתבונן בפעולות האלהיות… יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש… שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום.. כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל… ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם…” (הרמב”ם).                                                                                                                    ישנם פרשנים כמו הספורנו, אשר טוענים כי הצווי לבנות את המשכן, הגיע לאחר חטא העגל. בתורה הלך האירועים הוא לוא דוקא על פי הסדר הכתוב, הספורנו טוען כי הכוונה הראשונית של אלוהים, מול קשרו עם בני האדם הייתה נטולת מצוות ומשכן –  “מזבח אדמה תעשה לי  בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך” (שמות כ’ כ’). לאחר חטא העגל, אשר מסופר בפרשת כי תשא, עם ישראל הוכיח כי אינו מוכן עדיין לעבודה רוחנית של אמונה ללא ייצוג מן החומר.                                                                                                                                    בפרשת יתרו אלוהים יוזם התגלות אדירה מול בני ישראל – “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” (שמות ט’ כו’)

בהתגלות שאלוהים יוזם בהר סיני, בני ישראל פאסיביים והמומים נוכח העוצמה האלוהית. לאחר שחוו את העוצמה הזאת, מגיע הזמן המתאים והם מוכנים נפשית, לקבלת האלוהים לתוכם. במדרגה זו, בני ישראל חייבים להיות אקטיביים. הם בעצמם, צריכים לבנות את המשכן ולתרום את החומרים משלהם. בעל הסולם אומר תרומה משורש התרוממות. עניין זה גם מסביר את הפסוק השני בפרשה – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי”(שמות כא’ ב’) “יקחו לי”- כל עבודה רוחנית, חייבת להיעשות עם כוונת הלב. בני ישראל חייבים לזכור במשך בניית המשכן את קשרם מול אלוהים, כבסיס לזכור, בכל מעשיהם, את כוונת הלב.   “ויקחו לי” – באופן דקדוקי, היה נכון לומר- יתנו לי תרומה. מסתתר בשינוי זה הנחייה בסיסית לקיום העולם: כאשר אתה תורם משהו משלך, אתה מרויח משהו בעל ערך אינסופי. העצם שנתת, אם זה משהו חומרי או נפשי יתכלה ויעלם בסופו של דבר. מנגד לכך, עצם הנתינה שלך מגדילה אותך, אתה לוקח מכוח האמונה, משהו שאין לו מחיר.  לבניית המשכן בני ישראל נצטוו לתרום חומרים שונים, כל אחד כפי יכולתו ורצונו. התרומה היא אישית ומבטאת את נגיעתו האינטימית של האדם באמצעות הדבר אותו הוא תורם. בתרומה זו ניצב כל אדם כיחיד אל מול המשכן, תרומתו מקיימת אותו כיחיד בתוך משימה לאומית. עוד בעניין החומרים: שלושת המתכות המוזכרים הם זהב, כסף ונחושת כסמל לכך שכל סוגי האנשים, מכל מעמד אמורים לבנות את המשכן. אמנם המילה זהב מוזכרת בתכנון הבנייה בפרשה יותר מעשרים פעמים, עניין אשר מסמל את ערך הקשר בין עם ישראל ואלוהים; אך הפרשה מסתיימת במילה נחושת. עניין זה מסמל נקודה חשובה- המתכת הנמוכה ביותר אף היא מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד באיכות הבנייה של המשכן, יתירה מכך, המשכת שכינתו של אלוהים בעולם, תלויה במקומות הנמוכים, שמהם שואפים לעלות תמיד למעלה.

  “וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים” (שמות כה’, כ’)…” חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ” (שמות כו’, ג’)

  “ופניהם איש אל אחיו”, “חוברות אישה אל אחותה”- לכל אורך הפרשה, בה מתואר ההליך המדויק של הכנת המשכן, ישנו קו מתאר של דבר מול דבר. מתוך תיאור בניית המשכן עולה תחושה של השענות עצם על עצם אחר הדומה לו. השל”ה מפרש “שכנתי בתוכם” –שהאחד תלוי שני. כרובים- כרוביא- נער מארמית, רש”י מפרש- דמות פרצוף תינוק להם –  אלוהים מתייחס אל כל אדם כאל בנו, תינוקו וכן, כל אדם, בכל יום, צריך ללמוד את היום החדש, להבין את העולם מחדש, כמו תינוק. הכרובים באמת מתבוננים ונשענים אחד על השני, אך עיקר עניין הכרובים הוא, שהם משתי קצות הכפורת, כך שכיוון מבטם הוא לעבר הכפורת ועליה הם נשענים. כפורת הזהב הייתה על מכסה ארון הברית. היא באה ליצור חציצה בין הנצח, ההויה האלוהית לבין החיים שעלי אדמות ואשר תמצית ערכיותם (התורה) מצויה בתוך ארון הברית. הכרובים מייצגים את בני האדם המאמינים. הסוככים בכנפיהם על תורת אלוהים. זהו קשר סימביוטי: בסיס האמונה באלוהים הוא שכל בני האדם אחים- דומים איש למשנהו ושונים מהמהות האלוהית עליה הם נשענים. התורה תתקיים רק אם בני האדם יביטו אל אחד אל השני פנים מול פנים.                                                                                                                                   לסיכום, בנין משכן לאלוהים מתחיל מתרומה, מכיון שבכדי לתרום אתה נצרך להתבונן פנים אל פנים באמונה, לעבר הנתרם. שכינה אמיתית יכולה להתקיים רק כאשר מתבטל הניכור ופנינו אל פני אחינו.

תגובה אחת

  1. נהנתי לקרוא, בעיקר על כך שהכרובים מיצגים את כל המאמינים אשר בפעולתם של לימוד התורה מסוככים עליה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 3 =