סיפור קצר ליום השבת / "בייבי בום" של עירית פפר

מתבוננת בה, בפני החרסינה, שפתיים נושקות, קטנות, משורטטות ביד-אומן, נפרסות לאורך לתנועת הפיהוק. היא מפהקת ואז מעוררת את כל הרפלקסים של הגוף לזוז. כפות ידיה, גומות שמנמנות נעוצות בקדמת האצבעות, נפרסות כמו שתי מניפות, מתמתחות לפנים והבטן הנושמת עולה ויורדת. יכולה לחוש את נהימת הדופק שלה מהמרחק הצר שביני לבין העגלה בה היא שוכבת על גבה בכזאת שלווה. רגש מעקצץ של קנאה מתמלא בי כאחת ואז נסוג. את הוני וממוני הייתי מניחה על כף המסחר, לו רק יכולתי לקנות לעצמי רגע אחד של שקט, כמו השקט שבו היא שרויה עכשיו. עיניה נפקחות כמו שני אבני-הספיר, נוצצות מבעד לארובות ומתרוצצות הנה והנה, סוקרות את הסביבה. היא נזקקת לחוש הסתגלותי מפותח למדי להתרגל לשינוי שבמעבר מהדיור הקודם לדיור העכשווי בעולם הממשי והחיצוני. הדיור שנשא אותה כמו קליפת השריון של הצב, מגונן ואוטם מפני ידיים גסות וחטטניות הנוגעות בה מאז שיצאה לאוויר העולם. אצבעות זרות מושכות עצמן על לחייה הסמוקות, כאילו מאמינות כי המגע המרפרף בפני המלאך יחדיר בהם מעט מהילת הזוהר. ושם בבטן ההריונית צפה לה במי-השפיר, מכורבלת בתנוחת העובר, אגודל בפה ותחושה אומניפוטנטית בלתי חדירה. והיא מסתגלת, לאט-לאט יורדת אל הקרקע בתנועות העיניים בוחנת איזו יד מכל הידיים הנוגעות בה, היא היד הדומיננטית המערסלת אותה -יד אמה. עוצמת עיניים ושרה לה שיר ערש של צפייה.

מדלגת במדרגות. שתיים-שתיים. "קדימה" מאיצה בעצמי, "מהרי כבר הביתה". מפשפשת בתיק שק-בד רחב מימדים המכיל את חפצי הבודדים: ארנק כסף, יומן, מכשיר הסלולארי, שפתון טבעי לוחם ביובש השפתיים, קרם-ידיים, מגבונים לחים ועכשיו -המפתחות. בכל הדלות הזאת, עדיין מתקשה למצוא. תופסת את הצרור בין האצבעות, משחילה את המפתח בבריח ופותחת את הדלת כמו גם את כפתור מכנסי-הג'ינס וטורקת אותה מאחורי. זורקת את התיק על הרצפה, מתעלמת מקפיצות השמחה של צ'שר, לברדור מעורב, מקשקש בזנבו זהב-פרווה בוהקת ומתלקק בשפתיו המריירות את קולות התרועה, סוף-סוף הגיע בן-בית לחלץ אותו מבדידותו. ואני בנשימה חנוקה מתעלמת, רגלי הדופות תנופת האצה מכוונת רק למקום אחד: חדר-השירותים ובידי חפיסה מבית-המרקחת שאספתי ככה על הדרך, כששמתי-לב שיש איחור קליל במחזור. לוגו נחש מתפתל על חרב מכיש בי את חיוכו משקית העטיפה.

בשירותים הנפרדים מחדר-האמבטיה, כסממן לבניה האדריכלית הישנה של תל-אביב, כמו התקרה הגבוהה והחדרים הרחבים, בניגוד מוחלט לבנייה הנדל"נית המאכלסת את המאוכלסים בחדרים הנראים כמו קופסאות שוות-צלעות מרובעות ומחניקות כחדר-אטום, קורעת בשיניים את הניילון של החפיסה ומשלשלת את המכנסיים והתחתונים עד הברכיים ותוך כדי השתנה על פיסת הגזה הסטרילית של המקלון הלבן קוראת את הוראות ההפעלה. לעזאזל, שלוש דקות של המתנה, עם כל התפתחות המדע, לא יכלו להמציא פטנט המנבא תוצאה תוך כדי מגע עם השתן והידיעה בכיסי? כן או לא, לאן תישוב רוחי, למרה השחורה או לזכות שבשלווה שהפעם, גם אם היא הראשונה שבניסיון להיכנס להריון, תצליח בסימן הגוון האדום. אדום חיובי. כחול שלילי וכנף נפשי הכמהה מונחת בין שני צבעי הקשת.

עכשיו מה? איך אעביר את הזמן? שלוש דקות חולפות בין-רגע במונוטוניות של היומיום, אבל בשעת האש של הציפייה, כל שנייה היא מלחמת חורמה.

הכלב מגרד בציפורניו בדלת ומעיר אותי מהרהורי תולדות הזמן, מתרוממת ממושב האסלה, מסדרת את גומי התחתונים ורוכסת את המכנסיים. יוצאת, חדר-האמבטיה, שוטפת ידיים, מניחה את המקלון על שיש הכיור, שלא יהיה לי בזווית העין. סיבוב עם הכלב? המבט הכלבלבי המתחנן במין מסכנות תלויה בי היא האאוריקה המתפוגגת תוך שבריר שנייה, מה פתאום? סיבוב איתו? והמקלון? שלוש דקות ואז עולם ומלואו, תלוי בצבע ובחילופי הרוח.

יוצאת למרפסת, חלון פתוח לנוף אורבאני. צ'שר מניח שתי רגליים קדמיות על מעקה הבטון ומתבונן בהשתאות בעוברים ושבים, איש ואישה לביתו, לביתה, כס מפלטם מאכזבות החיים. פה ושם הוא מקשקש בזנב למראה פרצוף מוכר. הירקן בקצה הרחוב, פורק סחורה ומפנה ארגזים ריקים ממרכולתם, הוא הנוהג באדיבותו ללטף את גבו כשהם נפגשים בסיבוב עשיית הצרכים.

השכנה ממול המדווחת תדיר בכל מפגש חטוף על יללתו המייסרת כשאין בנמצא אף-אחד מבני-הבית והוא שר את מנגינת ייסורי-הבדידות. קיר חוצץ מפריד בנינו ולרוב המפגשים החפוזים הם בזמן תליית הכביסה על החבלים הרופפים. כך בפשטות חושפת בפניה את מבושיי בחזיות התחרה ותחתונים המעידים על נפש מפוצלת כשמחד מרעיפים את יוקרתם בטיב הבד וקישוטים מלמלה ואחרים – בלויים ומוכתמים ברפש הזמן.

רעש זמזום אגזוז הווספה של שליח-הפיצה מקפיץ אותו ממקומו. הפיצרייה הגסטרונומית שוכנת בין עמודי הבניין, ריח הגבינה המותכת מעלה בי בחילה. נכנסת פנימה, נגמר הזמן.

נו-באמת, מה חשבתי? שאמצא את עצמי חוצה בדילוגים צוהלים את קו-החציון של פעמון "גאוס" במין גאונות מצליחנית בניפוץ הסטטיסטיקה הרווחת בשוק המועמדים לסט הריאליטי של ההתעברות?

מתי הפסקתי לספור את מלאי הערכות לבדיקת הריון מאז הפעם ההיא, הראשונה, הן שחלפו בין ידיי כמו חפיסת קלפים נטרפת במשחק המזל של תעתוע הצבעים? בשביעית? שמינית? עשירית? אולי היה זה ברגע של תובנה, כמו מכה הגונה חובטת בקודקוד הראש כשהידיעה המודחקת פרצה כְּלָבָה פרועה אל תוך עומק התודעה והצהירה בגאון מצלצל: "גברתי, יש לך בעיה" כך בישר ד"ר רבינוביץ'. טוב, זה לא היה ממש על ההתחלה, כמו בדייט ראשוני המחשופים של הפגמים והמפגעים עדיין רכוסים היטב בכפתורים, רק בהמשך, עוד מפגש ועוד אחד. מגיעה לקליניקה ויוצאת עם רשימת משימות, כלומר, בדיקות דקדקניות, חודרניות, פוצעות כמחט חטטנית בבשר הרך, ואז הפגישה הזאת, כְּשֶׁהָלַם בי במהלומת כאב בדיבוב שפתיים כשהצמיד את שתי המילים זו לזו, שתיהן שבנפרד, מכילות משמעות אסוציאטיבית אחרת כשהאחת, מביאה בסל הברתה את החיוּת ואת הבריאה והשנייה, את החולי ויחד בסינתזה מילולית יצרו את המטאפורה שאוזן של אישה, לא תטה עצמה מלשמוע: הפריית מבחנה. היא עוצמת עיניים, עפעפיים כמו שתי צדפות מגוננות על הדר הרך. כף ידה הימנית עדיין לופתת בחוזקה את אצבע המורה שלי, כאילו מחפשת אחיזה, כאילו ונפשה כבר יודעת עובדה אחת או שתיים על החיים. הנמרצות הפעלתנית המעוררת את המערכת הסימפתטית למצב של דריכות כמו חיה רעבה חובקת וכובלת מהרגע שהרעיון, כל רעיון חודר פנימה ועובר בין תעלות התודעה וצולל כאמודאי מיומן אל ליבת ההכרה ועושה בשלו, כמו הרעיון האבולוציוני -אישה, כל ייעודה הוא הולדה. כמו הרעיון שדבק בי כ"דיבוק" טיפוסי מוביל להתנהגות איוולת, אבסולוטית ובלתי-אחראית, לשמוע מזוג שפתיים משורבטות לתנועת הגייה והברה נכונה באמירה: "אימא". וכאחיזת טרוף התמסרתי בנשימה אחת למדע. המדע ששיקר לי בפרצוף בתעתועי התקווה, כמו עכבר מעבדה הפכתי לניסוי וטעייה. השבחה, הזרעה, הפריה והמקלון הארור בכל חודש נוקב את בשורת הריק והאין והכלום. המקלון, חתיכת פלסטיק זול, עשרים ותשעה שקלים ותשעים ותשע אגורות בהתחשב בתמחור האחרון לפני העלייה ביוקר המוצר. מבחוץ, לאישה שעל מצחה לא מתנוסס אות-הקלון "המוצר" נותר בזולתו, אבל עבורי הוא כמו תכשיט, טבעת הנישואין כאביזר קבע המאוכלס בתיק הצד מאז אחה"צ ההם, בדירה בת"א, כשתמימות בתולית פיארה את שפתותי התחתונות בצפייה שיבשרו את בשורת ההיריון. וכל משוב שלילי מצידו מגרד בחוזקה בפצע המדמם, מה שמסיט את המבט אל לב המצח, האות, הקלון, מה נסגר איתי? אישה מקולקלת שכמותי. אשאל את עצמי ואשיב בדבר קולקלתי כל זמן שזוג-עיניים ינחתו במבט הנוסק אל הבטן בסימן השאלה – "נו, מתי כבר תביאי לנו ילד?" פעם הייתה זו הפדיקוריסטית בשכונה החדשה אליה עברנו. פרבר נושק בחתימת גבול דק לעיר-הגדולה. ארבעה חדרים, חדר אחד המתין בסבלנות לדייר קבע או דיירת, את מי מעניין מין הילוד? הסמנטיקה של המובן מאליו..

בדלת הציגה את עצמה והובילה אותי לחדר הטיפול הקוסמטי. פטפוטי פיות של משפטי הכרות בנאליים ואז מטח צרור השאלות: "נשואה?"

"בוודאי" אחרת מה יש לי לעשות כאן בשכונה שכל אוכלוסייתה הם זוגות צעירים וצאצאיהם בפערי דור מצומצם.

"ילדים, יש?"

"עדיין לא"

"מנסים?" "כן" מהנהנת בראש ובשיפולי הבטן מתחילה להרגיש, למדתי לזהות את האף הפולשני נדחף ונדחס לאיברי המוצנעים והאינטימיים. בבוטות גסה היא פותחת דלת אל חדר-המיטות, מזל גדול שלא שאלה על תדירות יחסי-המין, מה שגם הם הפכו למכאניקה רובוטית -האווירונאוטיקה של הטייס האוטומטי של הסקס בהתאמה מושלמת לחום הגוף המראה את הזמן הנכון לביוץ. "נו, נו עכשיו" דוחקת בו, באב המיועד, כשהוא שרוי על הספה בפוזה עייפה מול המרקע באחת השבתות בבוקר, כשכל רצונו הוא אמנם לגמור לצפות בסרט… ככה עומדת מולו בסלון הרחב, מודד חום בפה ומכנסיים מרושלים חותכים את קו ברכיי. לא אטרקטיבי במיוחד המראה הסמרטוטי, הארוטיקה הפכה לפנטזיה פורנוגראפית.

"טיפולים? הרבה זמן? מותר לי לשאול אצל מי הבעיה -אצלך או אצלו?" חובטת בי במטה השאלות אגב תלישת הציפורן החודרנית ומשחילה את שלה, הארוכה והמטופחת בפס הפרנץ'-מניקור, לתוך הרחם ומגרדת בדפנות, בין הנימים הדקיקים המזרימים בי דם בוער וחייתי לייצר חיים, ילד, ילד משלי. היש בריאה מפוארת מזו? לראות את צמיחתו בין ענפי השלייה, מתכרבל בתנוחה עוברית ומשתעשע בחבל הטבור הקושר בנינו קשר מסתורי אין-סופי ופשטני -קשר של אם לגורה.

"אצלי" מבטי לאט-לאט צונח לרצפה, גורר אחריו במצנפת רחיפה את כבודי-העצמי. איך הרשתי לה ככה, באגביות פזיזה, לחדור לתוכי?

כמותה היו עשרות ומאות, בני-משפחה קרובים ורחוקים, מכרים, שכנים ישנים וחדשים, הקופאית בסופר-מרקט השכונתי, הזבנית בחנות לממכר מצעים ושאר דברי כלי-מיטה ורחצה… מה מרגישה אישה כשכלי העבודה העיקרי אצלה הושבת ממלאכה? תחושת הזרות והניכור הפנימי התעגלה לספרה העגלגלה האפסית, ככל שנפגשתי עם נשים הרות. פתאום כולן בהיריון, מין תופעת "בייבי-בום" תקפה כחיידק אלים, וירוס נגפי שהדביק זו את זו במגפה על עת שאחת חלפה על פני השנייה ולו לשנייה אחידה במסדרון ההמתנה בקליניקה המושקעת של רופא-השיניים או בתור ההמתנה בקופת הכרטיסים בבית-הקולנוע, בקיוסק הפינתי, בדוכן המיצים הטבעיים, במעבר-החצייה, ברכב הממתין לצידי ברמזור האדום, אי-אפשר לפספס את הבטן הנדבקת להגה. ואני הולכת בניהן כאישה זרה בארץ שבכדי לשהות בה, מוכנה להקריב את גופי ולו יזדמן לי לזכות באשרת הוויזה.

ד"ר רבינוביץ' מניח את שני מרפקיו על שולחן הזכוכית ומשלב את כפות ידיו זו בזו, מתבונן בדפי-תוצאות הבדיקות האחרונות. אנחנו יושבים צמודים זה לזו -האיש שלי, בו בחרתי בשלמות כמו הידיעה המפמפמת בדופק הרצון, שמה שאני רוצה, הכי רוצה, זה ילד. עברו בנו השנים מאז אוגוסט החם והלח בו נשבענו אמונים מובלים בשובל התקוות מקושט בסרט אדום אל חופת הקידושין. ארבעה מוטות והינומה לבנה, אפילו שיר-החופה הבטיח לנו ילדים מתרוצצים יחפים בחוף הים וברכת הרב כמו ברכותיהם של שאר המוזמנים נגעה במשמעות קיום המצווה פרו ורבו ומלאו את ביתכם בזרע וביצית מופרת. מה לעשות שהיא בְּשֶׁלָּהּ – סרבנית הפריה?

העיניים שלו מרצדות במהירות הקריאה ואינסטינקט חייתי בי מזהה את הבשורה המרה כמו בפגישה הראשונה, כשבישר לנו כי הפעולה הטבעית של ההתעברות, תעבור אצלנו דרך תנועה מלאכותית. "אבל אל חשש" הוסיף בקול מרגיע "המדע היום בפריצת דרך". לו ידעתי כי זו הדרך, האם הייתי זורקת את קוביות המזל בקזינו של מכון פוריות האישה?

ד"ר רבינוביץ' מכחכח בגרונו ומכבה בנשיפה אחת את בועת המחשבה שלי, בה מתנוססת בגאון שאלת מיליון הדולר. נראה שכן, בכל זאת ידי הייתה מונחת על ידית הדלת ומסובבת אותה לפתיחה ורגליי היו נושאות אותי לכיוון היציאה, יציאה לדרך, בית-החולים שיבא, המחלקה לפריון האישה ורחוב באזל 98 שלט מוזהב בגב הדלת 'ד"ר רבינוביץ'-מומחה בהפריה חוץ גופית'. ידיו מתנתקות מהמגע המשולב, גבו נשען על מסעד הכיסא המשרדי השחור, "המצב לא טוב" מתנתק ממשען הכיסא וחוזר להישען על מרפקיו, עיניו מציצות מבעד למסגרת משקפיים מוזהבים "הטיפול השנים-עשר… את מחויבת לפסק-זמן, הגוף שלך מפוצץ בהורמונים, את מובילה את עצמך למצב מסוכן ואני לא מוכן להיות לו לשותף."

סחרחורת חזקה חולפת בי, החדר משיט את עצמו סביבי, הפרטים נעים כמו בקרוסלה בהאצה. המכתבייה, מנורת השולחן, עט-הפיילוט הפשוטה, עציץ הסחלב העומד במלוא גאוותו על אדן החלון, משוויץ בעלי-כותרת לבנים מאוירים בקווים סגלגלים, תמונת הפורטרט של אישה במערומיה -הקיר מטלטל אותה מצד לצד כמו בסערה היא, האישה. די, מספיק, רוצה לצאת מהמסגרת, כאילו אומרת, כאילו בשתיקתה הדוממת היא דווקא צועקת. כיסא הטיפולים הגניקולוגי, "כיסא האינקוויזיציה" נהגתי לכנות אותו שעה שהתיישבתי בו לראשונה כנערה מובכת, פסוקת רגליים ואיברי המוצנע פתוח לרווחה מול האיש הזר שרק תפקידו המקצועי-תדמיתי מעניק לו את הזכות לפלוש בי, לחטט, להכאיב.

"למה אתה מתכוון? לוותר?" מצליחה לייצב את עצמי לרגע ותחושת קבס חונקת עולה בגרוני ודמעות מציפות את עיני, אגמים-אגמים בין הארובות, מי-התסכול וחוסר האונים. מי-הכמיהה והתוצאה החסרה. איך אמשיך לחיות כך כשמשהו בי אינו שלם? נתח עב-בשר, שמנוני במגעו, מכווץ את עור הבטן בדבקותה לרירית הרחם ומסרב להתמלאות.

"תצאו לחופשה" כך בפשטות.

"חופשה?"

היא נרדמה ואני ממשיכה להסתכל בה, מוקסמת, מהופנטת, כוח ההשפעה שלה עלי, ברגעים אלו יכול לנצח כל מערכה כושלת בי. האין זו השלמות? – אם ובת???

בזווית של העין קולטת את אירנה השכנה מנופפת לי בזרוע מדולדלת. שכנות, דלת ליד דלת ובפתחה, סלון המעיד על התנהלות שונה. פה פזורים צעצועים, בובה ערופת ראש, דובי פרוותיי, כדורים במגוון צבעים, ניירות מקושקשים, ספות מוכתמות בשאריות מזון, חיתול בד לבן… ושם, נברשת קריסטל מאירה סט תלת-מושבי ודו-מושבי עשוי עור נקי, כאילו נרכש עכשיו, התפשט מניילון ההובלה, מזנון עץ, פמוטי מלאכים, ארון-הזכוכית ובתוכו מוגן אוסף המיניאטורות של בעלי-החיים כמו גוזלים עדינים נחים בקן. ואזה כבדה צמודה לקיר הלבן, לא, בהחלט לא טבועות בו סימני כף-יד קטנה. בית כתשקיף צילום אותנטי לז'ורנל, מי לסגנון עיצוב-הבית ומי לירחון הורות. אירנה מתקדמת בצעדים זריזים ועוצרת ליד העגלה: "תודה על ההשגחה" קורצת.

"שטויות, אין על מה" והמבט, עדיין במין השהייה סוגסטית, בה. הגוף קפוא, הישבן דבוק למעקה המדרגה בפאתי בניין המגורים בין החנייה ללובי הכניסה ובפרונט, גן-הילדים. השעה חמש אחר-הצהרים והורים נמהרים לשחרר את ילדם מהתלות בגננת כשמרטף שותף פלוס שעות נוספות. גם אירנה ככה נחפזת, בין לבין כמו לוליינית מתמרנת: עבודה, בית, ילדים – ועצמה? אולי נשכחה דווקא ב"דרך", איך יכולה אני לדעת מבלי לנעול את נעליה הכבדות. ילדה בת ארבע מתחבאת מאחורי גבה, מציצה וחוזרת חזרה בחיוך מבויש, "את מתביישת מהילה? השכנה האורזת לך בקופסת פלסטיק עוגיות… הילה השגיחה על נטשה, עכשיו כשהוצאתי אותך מהגן… תאמיני לי בחיי, הגעת לי בזמן" מיישרת מבט אלי "להידחס עם העגלה בין הפטפטת היומית של האמהות- מה אכל? מה שתה? הייתה יציאה?" צוחקת בעוד היא מחקה את טון קולה של אחת האמהות. ידיה כבר מונחות על ידיות העגלה, מבטה משתהה אל תיק הנסיעות המונח על המדרכה בין רגליי. "נוסעים לחופשה?"

"כן" העיניים עדיין מהופנטות, "לחופשה קצרה."

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

3 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "בייבי בום" של עירית פפר

  1. מאת יפית:‏

    עירית חברה יקרה וכותבת מדהימה ! ריגשת אותי כל כך והזדהיתי עם הרצון המשווע הזה לפרי אהבה פלא עולם ונס גלוי (-;
    התגעגעתי אלייך יקירה , תמשיכי לכתוב !

  2. מאת לימור:‏

    שלום עירית, נהניתי מאוד לקרוא את הסיפור שפורש נימים דקים והרבה רגש עם פרטים מדוייקים מה עובר ברחשי ליבם של זוגות ו/או אשה שעוברים טיפולים ולדעתי רק מי שהתנסה וחווה זאת באופן אישי יכול לכתוב כך. תודה על פתיחות גדולה.

  3. מאת אורית:‏

    זה נוגע בנימי הנשמה של כל מי שעוברים או עברו טיפולי פוריות. התחושות, השאלות, הספקות, הפחדים, המבטים המתנצלים, כל אלה יכולים להיות כל כך מדויקים רק על ידי מי שעובר או עבר את אותם רגעים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*