יוסף פרעה והאחים: פרשת מקץ – אודליה גולדרט

 נקודת מבט מעניינת על סיפורי יוסף מאת אודליה גולדרט

 בפרשת וישב  יוסף הוצא מבור תחתיות ועלה לגדולות בארץ מצריים: השר פוטיפר נותן ליוסף כל אשר בידו לאחר שרואה כי-  "וַיְהִי יְ־הֹוָ־ה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (בראשית לט' ב'). אחרי כן, השר האחראי בבית הסוהר, נותן ביד יוסף את כל האסורים, מאותה הסיבה: " בַּאֲשֶׁר יְ־הֹוָ־ה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְ־הֹוָ־ה מַצְלִיחַ" (שם, לט' כג') פרשת מקץ, נפתחת בתיאור סוף תקופה ותחילת מהלך חדש בחייו של יוסף:

 פרעה מלך מצריים חולם כי הוא עומד על שפת היאור; ועולות ממנו, שבע פרות יפות ובריאות ושבע פרות רעות מראה ודקות בשר. הפרות רעות המראה אוכלות את שבע הפרות היפות. פרעה מקיץ משנתו ומייד חולם עוד חלום דומה: עולות מולו, שבע שיבולים בריאות ושבע שיבולים שדופות. שבע השיבולים השדופות אוכלות את שבע השיבולים הבריאות. מצרים, אשר אין בה גשמים, קיימת רק מכוח היאור. הנהר הזה יצר את מצרים ויוצר את מצרים עד היום. המצרים היו עובדים לנילוס ומתיחסים אליו כאל אלוהיהם.

יוסף מפרש חלומות פרעה
פטר פון קורנליוס, צייר גרמני, 1867-1783
הגלריה הלאומית, ברלין, גרמניה

 

פרעה עומד על אלוהיו ומרגיש כי הוא שולט בעולם. שני החלומות שחלם, שמתארים דבר שאוכל את עצמו, מהדהדים בראשו ומערערים את כוחו:

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה" (שם, מא' ח')

 החכמים והחרטומים של פרעה, לא היו אנשים פשוטים. על פי הגמרא-  "עשרה קבים כשפים ירדו לעולם תשעה נטלה מצרים" (מסכת קדושין). לחרטומים היו עצמות של מתים ודרכם ידעו דברים רבים ופרעה עצמו הכיר את פעולתם של כל כוחות הטבע. לא ייתכן כי חרטומי מצריים, לא ידעו את פירושם של החלומות. רש"י מפרש כי הם כן ידעו לפתור את החלומות, אך לא השכילו להסביר נכון לפרעה את הפיתרון. רבנו בחיי מפרש עניין זה, כעוד השגחה של אלוהים בעניין יוסף, אשר מנע מחכמי מצריים את הפתרון –  "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (ישעיהו מד' כה').  אלוהים עשה זאת בכדי לסבב את פני הדבר ולהעלות קרנו של יוסף בעיני פרעהJoseph in Egypt

יוסף במצרים .צייר Pontormo

  

 

 "וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר" (שם, מא' יד')

 

Image

פרעה מזמן את יוסף מבית הסוהר; ולפני שהוא מתאר את חלומותיו, יוסף מודיעו, כי פותר החלום יהיה אלוהים. לאחר שפרעה פירט את עיקרי החלום, יוסף מבהיר לו כי פתרון חלומותיו הוא אחד:

בחלומותיו של פרעה בולט המספר שבע: "וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת" (שם, מא' כב')

 "קנה אחד"- שבע השיבולים הן גוף אחד. כמו המנורה של בית המקדש, שהיתה בנויה מקשה אחת. המנורה ככלי, מחולקת לשבעה קנים, אבל האור הבוקע לא מחולק, כל שבעת הקנים מאוגדים לאור אחד.

 "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח' ב').
יוסף, באומרו  "חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא" ( שם, מא', כה')- הוא מתכוון שצריך לאחד את כל החלקים. למראית עין נראה כאילו כל הטבע פועל כאוסף של מרכיבים נפרדים. אולם למעשה יש רק כח אחד משגיח שמניע את כל ההיבטים והגילויים השונים בטבע.

Image

יוסף מפרש את החלום באומרו לפרעה שיבואו על מצריים שבע שנות שובע ולאחריהן שבע שנות רעב כבד מאד, שישכיחו את שנות השובע. פרעה בשומעו את פיתרון החלומות, כמו קודמיו במצריים מגיב:  "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ־לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (שם, מא' לט') וכך יוסף מקבל לידיו שליטה על כל מצריים:  "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מא' מא') הוא מקבל מפרעה את השם צפנת פענח, נושא לאישה את אסנת בת פוטי פרע כהן און ולפני תקופת הרעב, מוליד את מנשה- "כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". ואת אפרים- "כי הפרני אלוהים בארץ עניי" (שם, מא' נא' -נב').

 

שנות הרעב הגדול מתחילות ויוסף עם חלומותיו וכישוריו, דואג לכך שמצריים תספק מזון לכל הארצות מסביב. יעקב שומע כי יש מזון במצרים, הוא שולח את בניו לבקש מזון. הוא מקפיד לא לשלוח את בנימין, מחשש שיקרה לו רעה, כמו שקרה לאחיו יוסף.

  "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (שם, מב' ח')

רש"י מפרש כי יוסף היה מזוקן, לכן אחיו לא הכירו אותו; ובפרשנות עמוקה יותר- זהו סיכום לכל המפגש המחודש בין יוסף לאחיו: למרות שזה לא היה נראה כך בהתחלה,יוסף התנהג אליהם, כאח אל אחים,; ואילו הם, בתחילת חייו, בניסיונם להורגו, בעזיבתם אותו בבור ובמכירתו לישמעלים לא נהגו בו כאח.

  "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה"

בתחילה יוסף מתנכר לאחיו, הוא טוען כי הם מרגלים;  ואומר להם כי אם יביאו את אחיהם הקטן בנימין, הוא יאמין כי אינם מרגלים. לאחר שיוסף מחזיק בהם שלושה ימים, האחים משוחחים בינם ומעלים הרהורי חרטה:  "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" ראובן מוכיחם:  "וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ"  (שם, מב' כא'- כב'). יוסף, שומע את שיחתם ובוכה. אחרי כן הוא אוסר את שמעון לעיניהם. 

האחים נחרדים לגלות בשובם כי יש כסף לא מוכר בשקיהם- יוסף מתעתע בם, ומנער את הקרקע על פניהם, עד כמה שיכול. הם מבקשים מיעקוב לקחת את בנימין למצריים, ראובן אפילו מוכן לוותר על שני ילדיו, אם יאונה רע לבנימין (יש על כך ביקורת קשה במקרא). יעקב איננו מסכים-  " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (שם, מב' לו').

לאחר ששוב  המזון שאחי יוסף הביאו ממצרים נגמר, יעקב מסכים לשלוח את בנימין לאחר שיהודה מוכן להיות ערב על כל מה שיקרה לו. הם חוזרים ליוסף שממשיך לתעתע בם: הוא עורך להם סעודה, מכבד אותם בנוכחותו; ואחרי כן,  טומן גביע כסף באמתחתו של בנימין. לאחר שהם יוצאים לדרך, הוא עוצר אותם. " וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי" (שם, מד' טו')  הגביע נמצא אצל בנימין- אחי יוסף קורעים שמלתם, כולם מוכנים להשאר להיות עבדיו של יוסף. בפסוק האחרון בפרשה יוסף, מנסה אותם  ואומר להם, כי הם יכולים ללכת לשלום, רק שישאירו אצלו את מי שהגביע נמצא באמתחתו.

בואם של האחים למצרים והשתחוותם לו הזכירו ליוסף את חלומותיו והעירו בו את ההכרה כי יתכן וחלומות ילדותו לא היו סתמיים. יוסף דורש מן האחים להביא למצריים את אחיהם בנימין, הוא רוצה לבחון אם בנימין הוא עדיין חלק מן המשפחה, או שמא, הוא גם כן הוסת מן הדרך, כנסיון לעצור את צאצאי רחל.

לפתע,  כל אירועי חייו, הצטרפו בתודעתו של יוסף, כמו חלקים של פאזל שמרכיב תמונה גדולה מהמציאות: בפגישתו המחודשת עם אחיו, יוסף, מבין את מעשיו של אלוהים בכל חלק מחלקי התמונה. בשלב זה, יוסף מסיק כי על המשפחה להתאחד מחדש בהנהגתו (כפי שניבאו לו חלומותיו). אסור לו בשום אופן לחשוף את זהותו; אם יעשה זאת, ייפתח מחדש פצע שלא יירפא לעולם.

יוסף אינו צריך לשמש בתפקיד האלוהים ולגרום לאחיו לחזור בתשובה מחטאם איתו – תפקיד זה אינו בתחום אחריותו. אם יוסף היה חושף את זהותו בפני אחיו כבר בתחילה הם היו "נמסים במקום". כיצד יוכלו לעמוד בפניו? כיצד יוכלו אי פעם לדבר עמו? הבושה שביחסיהם עמו יכלה להעמיד ביניהם מחסום נצחי. כעת נתברר ליוסף, כי המשפחה כולה נבחרה להמשיך את השושלת, אולם השגת אחדות משפחתית וקרבה הייתה משימה קשה ביותר. יוסף חש שעליו ליצור מצב שיאחד את המשפחה מבחינה פיזית ורוחנית. יוסף מבין כי, לאחר שקיבל מאת אלוהים להיות מנהיג במצריים שמסמלת חומריות, (פרעה – העפר) הגיעה העת להיות מנהיג אמת, מנהיג רוחני שמוביל את משפחתו וכמסמן דרך להוביל אחר כך, את עמו, ליציאה מעבדות החומריות, עבדות מצריים לחירות רוחנית.  מטרתו העיקרית של יוסף הייתה ליצור מצב שבו האחים יוכלו להוכיח את עצמם באמצעות עמידה בניסיון קשה: למסור את נפשם להצלת בנימין . הרמב"ם אומר כי תשובה גמורה אפשר להשיג רק אם מאפשרים לאדם שכשל, להיות בדיוק באותה סיטואציה בה כשל ולבחון אם אינו  הולך בדרך בה כשל, לא מיראה ולא מחשש לחולשה אלא, מחשיבות התשובה. מי שעושה כן, הוא בעל תשובה גמורה. בעל הסולם מפרש כי שנאת האחים של יוסף הייתה על המחלוקת בעבודת השם. נשמת יוסף הייתה הפוכה לנשמת אחיו. אחיו נטו לקיצוניות ברוחם ובעבודתם את אלוהים ואילו נשמתו של יוסף הייתה בחינה של מיזוג ופשרנות; לכן אביו עשה לו כתונת פסים- פס כן ופס לא- נשמתו- מיזוג הקוים. לכן הגיע למצריים. יוסף היה צריך להשתכלל  בין חכמת החומריות של מצריים, ולהביאה לפסים של קדושה. יעקב שלח את בניו למצריים: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (שם, מב' ב') – יעקב רואה שדרך מצריים יש אפשרות לאור חיים, שניתן להעבירו לכלים של קדושה. כאשר אחיו של יוסף הגיעו למצרייים והשתחוו לו, הם היו חייבים לקבל את דרכו הפשרנית.

Joseph embracing his brothers in Egypt showed mercy upon them

הפטרת פרשת מקץ היא בדרך כלל, הפטרת חנוכה מתוך ספר זכריה ב' ד'- הזמן הוא סוף גלות בבל ותחילת מלכותו של כורש שבימיו נבנה בית המקדש השני.  זכריה מנבא את אור המנורה בבית המקדש ואת ירושלים כאוד מוצל מאש.

המילה קץ מגיעה גם משורש יקיצה. כמו עיניים שנפקחות לאור, לאחר שנת לילה, כך ישנו גבול לחושך בעולם. יוסף מתחיל את חייו במקום הכי חשוך- בבור ללא מים, מלא עקרבים. לאחר שהוא טועם טעם הצלחה בבית פוטיפר, הוא שוב מושם בבור יותר חשוך: בבית הסוהר של מצריים. הבעל שם טוב אומר כל עניין שהותו של יוסף בבור, הוא לפתח באדם את מידת הבטחון באמונה שמעט אור דוחה הרבה חושך. חז"ל אמרו אין רע יורד מלמעלה, מה שנתפס אצלנו כרע זה צירופים לא נכונים של אותיות, הבנה מוטעית של המציאות.

זאת מכיוון שהמציאות לעיתים קרובות חשוכה. בעזרת הבטחון שיש מעט אור שמלווה אותנו, כל אחד יכול  לפלס לעצמו את הדרך הנכונה לו.

אודות אודליה גולדרט

אודליה גולדרט היא יוצרת, מורה לתיאטרון ומלמדת יהדות בארגון "רוח יהודית".
הפוסט הזה פורסם בתאריך היסטוריה וחקר התנ"ך, יהדות עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*