הקיום הספרותי הנצחי שלנו או איך לשרוד את קץ היקום? / על "היקום הטראגי שלנו" מאת סקרלט תומס

בפתח דבריי אני רוצה לשבח את הוצאת "ידיעות ספרים" על העשייה הנפלאה שלהם בתרגום ספרות מופת בשנתיים האחרונות. ללא ספק, אנשי ההוצאה עושים עבודה נהדרת בהוצאה של ספרים החשובים לקיומו של מרחב ספרותי מהעולם החוץ ישראלי אל תוך העולם הפנימי הישראלי. ההוצאה עושה חייל הן בתרגום ספרים חשובים כדוגמת "סטונר" של ג'ון וילאמס, "לבד בברלין" של הנס פאלאדה , "ענבי זעם" של ג'ון סטייבנק ועוד, והן בהוצאה מחודשת של קלאסיקות של סופרים כמו ארנסט המינגווי, גריהם גרין, ווירג’יניה וולף ועוד (ממש עכשיו הם הוציאו את ספר המופת "נערי הכרך" של ס"א הינטון ואת "האיש שלנו בהוואנה" של גריהם גרין). ללא ספק ההוצאה ואנשיה תורמים תרומה חשובה לספרות בישראל.

גם הפעם לא חרגו אנשי ההוצאה ממנהגם להיות דרוכים וראשונים וכשנה אחרי שהספר "היקום הטרגי שלנו" יצא לאור, הוא מתורגם לעברית. הספר הוא של סופרים על סופרים בשביל סופרים ולכן הקריאה בו היא חוויה מרנינה ומרתקת. הסיפור מספר את סיפורה של מג קרפנטר, סופרת צעירה, המתפרנסת מכתיבת ספרי נוער בשם בדוי הכותבת בשיתוף עם מגוון סופרים בהוצאה בה היא מועסקת. הסופרת מנסה לחזור לאורך הסיפור לכתוב את הרומן הגדול והאמיתי שלה, אך היא אינה מצליחה לעשות זאת, משום שהיא כותבת ומוחקת, מכווצת ומרחיבה את הרומן שלה עד שזה מגיע ל-43 מילים בלבד.

ישנם שני צירים המלווים את הספר. הציר הראשון הוא הניסיון הנואל לכתוב את הסיפור שלה, "הבדיוני", תוך כדי פריסת סיפור חייה האישי והשברירי, כאשר הרעיון הוא לכתוב "סיפור" שהוא בעצם "לא סיפור". לאורך כל הספר מג מגלה מנהלת דיאלוגים מרשימים ומסקרנים עם המאהב רואן, מרצה מבוגר ונשוי, ועם חברתה וי, לגבי מה המשמעות של כתיבת ספר אם תמיד, לכל סיפור, יש התחלה אמצע וסוף, בדיוק כמו השאלה האקזיסטנציאלית על החיים עצמם- מה המשמעות לחיות את החיים אם תמיד יש להם התחלה, אמצע וסוף. האם המבוך הסיפורי הוא בדיוק כמו המבוך של החיים שלה? האם הוא לא שבלוני ורוטיני מידי? הגיבורה טוענת שמטרת החיים היא לא לנסות לענות על השאלות הגדולות אלא לברר מהן השאלות. או כמו שוי אומרת בנאום שלה מול מועצת העיר לקראת סופו של הספר "אולי המבוך מספר לנו למה אנחנו לא פשוט קוראים את העמוד האחרון של הספר, למה אנחנו נחפזים לחפש תוצאות כל הזמן…המבוך לא אומר לנו איך לחיות, הוא מראה לנו איך אנחנו חיים." (עמוד 397).

הציר השני המלווה את הסיפור הוא ספר בשם "מדע החיים לנצח" שהגיע אל הגיבורה "במסתורין". הגיבורה כותבת ביקורת על הספר וזה גורר אותה לעולם של מיסטיקה, היסטוריה ופילוסופיה. העולם המיוחד שהיא נגררת אליו נוצר עבורה בגלל הספר המרתק והמפרה אינטלקטואלית וספרותית. הספר "מדע החיים לנצח" גורס כי ב"אנחה האורגזמית האחרונה", בנקודת אומגה של קיומנו, כשהיקום יפצח בקריסתו אל האין המוחלט ויתכווץ לחלקיק במעין מפץ גדול הופכי, יוחלף מצב צבירתנו מחומר מתכלה לאנרגיה טהורה, וכך נהפוך לבני אלמוות או למעשה, כולנו נחזור לחיים. דבר אחד בטוח – לא נוכל למות שוב לעולם ואז יתרחש עלינו אסון כי החוויות יאבדו מערכן כמו שהסופרת כותבת "לחיות לנצח יהיה כמו להתחתן עם עצמך בלי אפשרות להתגרש (עמוד 13). למעשה אם נחיה לנצח גם לא נאהב שירה או פרוזה כי " אנו זקוקים לבדיון רק מפני שאנו מתים (עמוד 72).

לדידי, זהו ספר מעולה הן מבחינת הרעיונות השופעים בו (הוא מלא בציטטות ואנקדוטות ספרותיות ופילוסופיות) והן מבחינת כתיבת הפרוזה. לקהל המשכילים שכותבים על ספרות ואוהבי ספרות זהו ספר חובה.

"היקום הטראגי שלנו" מאת סקרלט תומס. מאנגלית: קטיה בנוביץ', 2011, הוצאת "ידיעות ספרים" .

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*