#alt

צילם ז’ראר אלון

אומנות – תיאטרון חיפה.

מאת: יסמינה רזה

, שחקנים:נתן דטנר, נורמן עיסא, אוהד קנולר. בימוי: נתן דטנר.

פרטים על ההצגה :

מה היית עושה אם חברך הטוב היה משלם הון עבור חתיכת בד צבועה לבן וקורא לזה “אומנות”?

חבר אחד רוכש ציור מודרני שכולו מלבן לבן. חברו הטוב שונא את הציור, ואילו חבר שלישי מנסה לגשר בין השניים, מה שמוביל לתוצאות קטסטרופאליות, המפרקות חברות שעמדה איתנה זה 15 שנה.

המחזה שואל “מהי אומנות?” ובו זמנית מנתח את טבעם של רעות גברית, חיים ואנושיות. אמנויות הדיון היא תירוץ כדי לדבר על אהבה וסובלנות ואנשים שחושבים אחרת, והמחזה מתרכז בוויכוח לא פחות משהוא מתרכז בדרמה.

המחזאית הצרפתייה-יהודיה, יסמינה רזה, נמנית עם דור המחזאים הצעירים הבולטים של זמננו. מחזותיה וספריה זכו להצלחה רבה בצרפת ומחוץ לה. המחזה “אומנות” זכה להצלחה עולמית מסחררת, ואף הועלה על הבימות בישראל

 

 הכל תלוי

 ביקורת הצגה ואב איתמר

ב”בגדי המלך החדשים”, הילד צועק “המלך הוא עירום”. כאן גבר מבוגר צועק את אותו הדבר, ואמירה זו לא מתקבלת בהבנה ומאיימת להרוס חברות של 15 שנים. אפריים קישון עשה קריירה שנייה מלחשוף את ערוות האמנות המודרנית ובמחזה זה, העימות הקאמרי מוסיף רובד יותר מהורהר לשאלת הפוסט מודרניות והטעם.

 סיפור המעשה הוא כדלקמן: סרג’ קונה ציור לבן לחלוטין ב-200,000 פרנק ומראה אותה בגאווה לידידו מארק, המכנה את היצירה “חתיכת חרא לבנה”. העלבון של סרג’ איננו רק בגלל הביקורת החדה, או בגלל שידידו מתגלה כשמרן, אלא משום שכמו שאמר דון קורליאונה “הכל אישי”, והוא חש שיש דברים שצריכים לא להיאמר.

החבר השלישי, איוואן, מנסה לפשר ביניהם, והדבר מוסיף עוד שמן למדורה עד שהכול מגיע לכדי נקודת פיצוץ, שבה, כמו במחזות צרפתיים רבים, אותה אמת המסתתרת מתחת למסכה פורצת החוצה, וכל החשבונות הישנים צפים ועולים מראשית החברות ועד היום.

 

אפשר להתייחס להצגה כסוג של “סיינפלד” צרפתי – הויכוחים אינם בסוגיות הרות גורל, אלא בנושא אמנות ושיפוט אמנותי. למעשה הסיפור הוא על כבוד, הערצה והיכולת לומר את האמת. בהצגה זו אנו יכולים להתענג על אמנות שכולה קווים וחללים, שהם מהותיים לחיינו. יש קטעים של אין פעולה, המזכירים את יצירתו של ג’ון קייג, וכמו אצל ג’ון קייג’ הדבר נותן לנו חלל להתבונן בעצמנו.

 לא תמיד ההצגה מצליחה לבטא את החללים שמבקש המחזה להנכיח, אך המשחק של שלושת השחקנים מעולה. דטנר מצליח לתת פרשנות חדה ושונה מזו שנתן לתפקיד יוסי בנאי בהפקה הקודמת של המחזה, ובכלל דומה שרוחו מעצבת את המחזה. נורמן עיסא מבריק בתפקיד החבר הפשרן, ולו שייך אחד משיאי המחזה: מונולוג שהוא כמעט בלתי אפשרי. אוהד קנולר משחק תפקיד שכמו נכתב בשבילו, ולא מתכופף לרגע, בסוג של מה שמסתמן כמאבק דורות וטעמים, שנוצר בגלל בחירות הליהוק. במחזה המקורי לדעתי לא הייתה כוונה שיהיה הפרש של 20 שנה  בין החברים אלא שכולם יהיו בני אותו גיל, אבל הדבר מוסיף עוד קו פוסט מודרני למחז. התפאורה מצליחה לתת רובד מיוחד להצגה, וזורקת כתמים של צבע שהופכים את התמונה הלבנה העומדת במרכז המחזה לנעלם גדול עוד יותר.

 פסק הדין :

אני ממליץ לראות, כי ההצגה שונה מאוד מכל מה שמופיע בתיאטרון הרפרטוארי כיום ומצליחה לסמן את תיאטרון חיפה כאלטרנטיבה לשאר התיאטראות הרפרטואריים.

 ראו גם

פרטי המחזה

“אמנות” בויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 − שבע =