"גופי הוא מקדשי": אמנות המיצג והמרטיריום הנוצרי-מיטל רז

"גופי הוא מקדשי": אמנות המיצג והמרטיריום הנוצרי

מאת מיטל רז
אמנות המיצג נולדה בשנות השישים המאוחרות לתוך אווירה חברתית ותרבותית סוערת, שקידשה את החיים החילוניים הארציים – היתה זו אווירה של פריקת עול מהמסורת ומהסמכות הדתית, הנוצרית בעיקר. אופיה האוונגרדי והחתרני של אמנות המיצג התבטא לא רק באיתגור מוסכמות התיאטרון, אלא גם – ובעיקר – בזניחת האובייקט האמנותי ובהפיכת הגוף האנושי למושא היצירה – זהו הגוף החושני, המיני והנשי. לכאורה, נדמה כי לאמנות המיצג אין דבר וחצי דבר עם המסורת הנוצרית, אשר סימלה את עולם הערכים הישן והשמרני. אך בפועל, להתפתחותו של מדיום זה יש קשר הדוק לריטואל הנוצרי. מרבית המחקרים שעוסקים בנושא מזכירים את פועלו של ג'וזף בויס, "אבי אמנות המיצג" – בויס האמין ביכולתה התרפויטית של האמנות וטען כי היא היחידה שמסוגלת להשפיע ולגרום לשינוי חברתי. בויס יצר מיתוס אישי, הקשור לביוגרפיה הפרטית שלו, כשהוא מייחס לעצמו יכולות שאמאניות, שלדידו, יאחו את פצעיה של החברה החולה. פעולותיו הפרפורמטיביות נועדו, כך האמין, להשיב לאמנות את תפקידה הדתי כמשרתת את הקהילה.
בעוד בויס התמקד בפעילות פולחנית "חיובית" על ידי שימוש בסמליות מיתית של לידה מחדש, אמנות המיצג בשנות השבעים הרבתה לעסוק בהיבטים דתיים הקשורים להשפלת הגוף, לכאב ולסבל. הגוף, עבור אמנים אלו, הוא איננו יומיומי ובנאלי, אלא לב ליבה של היצירה האמנותית הנשגבת. בפעולה הפרפורמטיבית הגבול בין הגופניות לרוחניות מיטשטש, הגוף איננו עוד ביתו הארצי של הנפש, השואף להתנתק ממנה ולגעת באלוהות, אלא זירה מקודשת דרכה ניתן להגיע לספרות גבוהות של הקיום. ובתוך כך, מוטיב המרטיריום עבור אמני מיצג רבים שימש כמטאפורה למעבר ממצב תודעתי אחד לאחר.

עינוייה של אגתה הקדושה מאת דל-פיומבו

המרטיריום היא פעולה אלימה הנעשית על גופו של אדם, אם באופן עצמי ואם על ידי אחרים. המרטיריום הנוצרי היא התנסות כואבת, שמטרתה הזדהות עם סבלו של ישו. המרטירים הראשונים באימפריה הרומית, החל מהמאה השנייה לספירה, היו אלו שהעדיפו לעבור התעללויות, עינויים ומוות מאשר לכפור בדתם. אנשים אלו, שהוכרזו מאוחר יותר כקדושים, הגישו את הלחי השנייה וקיבלו על עצמם את הסבל ואת העינויים בשלווה ובשמחה כהזדהות עם כאבו של ישו על הצלב. המרטיריום היא, למעשה, פעולה המגשרת בין הגופניות לרוחניות, כאשר הכוחניות והאלימות הכרוכים בה מובילים בסופו של דבר להיטהרות רוחנית ולקירבה אל האל. כמו במרטיריום, גם בפעולת המיצג בשנות השבעים הכאב ואיבוד הדם הם צעד אל עבר השלמות והקתרזיס. עבור אמני המיצג, חוויית הקדושה תתאפשר רק על ידי האלימות וטומאת הגוף.
מרינה אברמוביץ' – השעיר לעזאזל
מרינה אברמוביץ' (ילידת סרביה, 1945), אחת מאמניות המיצג הראשונות, למדה באקדמיה לאמנויות בבלגרד ולאחר מכן המשיכה באקדמיה לאמנויות בזגרב. בשנות התשעים עברה אברמוביץ' לניו- יורק, שם היא מתגוררת ופועלת עד היום.
פעולותיה של אברמוביץ', בעיקר המוקדמים שבהם, עסקו בטשטוש הגבולות בין הגופני לרוחני, כשהיא גורמת לעצמה כאב וסבל עד כדי איבוד הכרה ואף סכנת מוות. סדרת המיצגים מקצב (Rhythm, 1970-1975) אזכרו מוטיבים מרטיריים על ידי שימוש בכלים שונים שגורמים כאב. המיצגים היו מעין מבחן לגבולות הסבל האנושי, כשאברמוביץ' מטווה ריתמיקה של מסכת התעללויות בגוף האנושי. הסדרה כללה ארבע פעולות, בכל אחת מהן היא התעמתה עם סוג אחר של כאב מבלי להתנגד לו. הפעולה הראשונה, מקצב 10 (1973), היה מעין משחק רולטה רוסית בו היא שמה את גופה ביד הגורל – היא העבירה במהירות בין אצבעותיה עשרים סכינים, עשרה לכל יד, כשמידי פעם הסכינים דקרו אותה. את קולות הכאב היא הקליטה ברשמקול, ולאחר מכן ניסתה לשחזר את הפעולה במדויק באמצעות ההקלטה. בפעולה מקצב 5 (1974) בחנה אברמוביץ' את גבולות הסבל והכאב מול איתני הטבע- היא שכבה ללא תזוזה בתוך מדורה בוערת כשהיא מאבדת הכרה במשך דקות ארוכות. בפעולה מקצב 2 (1974) היא בחנה מצבים שונים של תודעה על ידי נטילת שתי תרופות פסיכיאטריות הנוגדות זו את זו. בתחילה, היא נטלה תרופה הניתנת לחולי קטטוניה. גופה הגיב באלימות כשהיא חווה התקפים ועוויתות לא רצוניות במשך שעתיים. עשר דקות לאחר שהשפעת הכדור פגה, היא נטלה תרופה שגרמה לכל שרירי גופה לקפוא במשך שש שעות. המיצג האחרון, מקצב 0 (1975) היה שונה מהפעולות הקודמות בסדרת המקצב, מאחר ובפעולה זו היא לא פגעה בעצמה אלא נתנה לקהל המשתתפים להכאיב לה. במיצג זה אברמוביץ' עמדה על במה מוגבהת ללא תזוזה במשך שש שעות והזמינה את קהל המשתתפים, בעיקר גברים, לעשות בה כרצונם. על הקיר תלתה שלט בו נכתב: "יש 72 חפצים על השולחן שאפשר להשתמש בהם עליי ככל העולה על רוחכם – אני אובייקט". בין החפצים השונים היו כלי נשק כגון רובים, כדורים, מסור וסכינים, וכן אובייקטים יומיומיים – נשיים כמו ליפסטיק, פרחים, עוגה ושמן זית. במהלך ששת השעות, בגדיה של אברמוביץ' נקרעו מעליה, גופה נצבע וקושט, כתר קוצים הונח על ראשה ואקדח טעון היה מכוון אל ראשה.

מקצב 0 מאת מירה אברמוביץ'

בניגוד לשלושת המיצגים האחרים, במיצג זה, אברמוביץ' מטילה את האחריות לגופה על קהל הצופים, שהופכים למשתתפים פעילים, ולמעשה, למעין קהילה סגורה. בפעולה זו היא "מגישה את הלחי השנייה" בעוד המשתתפים מחללים ומשפילים אותה. גופה של אברמוביץ' מתפקד כמקום מפגש של ניגודים – בין העצמי לאחר, בין הקדוש לחילוני ובין החיים למוות. זהו איננו גופה הפרטי של האמנית אלא חלק מזהותה של קבוצה, המשקפת את האלימות המודחקת הקיימת בה. הבכחנליה הדיוניסית הפרועה הופכת לאלימות פסיכולוגית, המייצרת אי סדר בגופם הקולקטיבי של המשתתפים. גופה של אברמוביץ' מתפקד כאובייקט פולחני שרק באמצעות האקטים האלימים ישיבו את היציבות וההרמוניה לקהילה.
על המיצג מקצב 0 העידה אברמוביץ': "הרגשתי באמת מחוללת: הם חתכו את בגדיי, החדירו וורד לבטני, אדם כיוון אקדח לראשי ומישהו אחר לקח אותו ממנו. היתה אווירה אגרסיבית. אחרי שש שעות בדיוק, כמתוכנן, התרוממתי והתחלתי ללכת אל עבר הקהל. כולם נמלטו, ברחו מפחד להתעמתות"(1).
בספרו האלימות והקדושה עוסק הפילוסוף רנה ז'יראר (Girard) בקשר שבין אלימות לשעירות לעזאזל וטוען כי האלימות היא מרכיב בסיסי בתרבות האנושית, כשהמיתוס והריטואל הם דרך לתיעולה. הדרך היחידה להפסיק את האלימות היא לבחור אדם חלש, להפוך אותו שעיר לעזאזל, ולטהר את חטאי הקהילה דרך הטלת האשמה על אותו אדם. ישו הוא שעיר לעזאזל קלאסי, טוען ז'יראר, שהוצאתו להורג היתה מעין הקרבה ריטואלית. המיתוס שנבנה סביב מותו, הפך אותו מפושע לגיבור שמת מרצונו לטובת הקהילה(2).
במיצג זה אברמוביץ' עושה שימוש במכניזם של השעיר לעזאזל על מנת למתוח את גבולות תודעתה וגם את גבולותיה האלימים של החברה. זהו המיצג האחרון בסדרת מקצב וללא ספק האלים והמסוכן ביותר, כפי שהיא עצמה העידה. בפעולה זו היא העמידה את גופה בתוך ריטואל של קורבנות פולחנית ולקחה על עצמה את דמותו של השעיר לעזאזל במטרה להביא לקתרזיס אישי וקולקטיבי.
ג'ינה פיין- כאב אמוציונאלי
ג'ינה פיין (ילידת ביאריץ, 1935-1990) היתה פסלת ואמנית מיצג צרפתייה, בוגרת בית הספר לאמנויות והאטלייה לאמנות בפריז. את דרכה החלה פיין כפסלת מינימליסטית וציירת קינטית ובשנות השישים המאוחרות החלה לעסוק באמנות המיצג, שהיתה אז בראשית דרכה. את פעולותיה הראשונות היא ערכה בטבע, ז'אנר אמנותי שלימים כונה "אמנות אדמה". בשנות השבעים פנתה פיין למיצגים בעלי אופי אלים ומזוכיסטי, ואילו בשנות השמונים התמקדה בעיקר במיצבי פיסול אותם כינתה מחיצות.
עבור פיין, הגוף הוא המוקד העיקרי לחקירותיה האמנותיות. פעולות המיצג, כמו גם מיצבי הפיסול שלה, עסקו במחוות ריטואליות כשהגוף ממלא בהם תפקיד מרכזי ומוצג כזירה ארכיאולוגית, רוחנית ואמנותית. בשנות השבעים הפכו מיצגיה להיות ניסיוניים ואלימים במיוחד כשרובם היו כרוכים בריטואל של פציעה קשה. פעולותיה של פיין תמיד נשאו מסר פוליטי מובהק כשהיא מוחה על עוולות חברתיות. מיצגיה, כך טענה פיין, המביעים את קול זעקתם של אלו שאינם יכולים להשמיע אותו. הפציעה העצמית נועדה לדבריה לעורר רגש אצל הצופה ולגרום לשינוי. באופן זה, גופה של האמנית הופך לזירה של מאבק, מחאה ותקווה לשינוי.
פיין הכירה בהיבט הדתי של יצירתה ונהגה לכתוב אימרות הנוגעות לפעולותיה. אלו כיתובים קצרים וסתומים למדי, בעלי סגנון כתיבה כמו-תנכ"י: הפצע מאזכר את המרטירים. זהו עיסוק בגוף הנכווה, פשוט – העור, הפצוע… זהו תמיד דמו של איש האלוהים(3).
חוקרת האמנות ג'יל בנט מדגישה במחקריה את הזיקה בין כאב לזיכרון באמנות. לטענתה, האמנות הנוצרית איננה מתיימרת לתאר מציאות מימטית אלא לשקף זירה רגשית, המנציחה את זיכרונו של ישו. סצנות הצליבה, שהפכו בימי הביניים לפופולאריים ביותר, גרמו לצופה לחוש הזדהות ועם כאבו של ישו. בנט מכנה אלמנט זה "כאב אמוציונאלי"(4).
פעולותיה של פיין מעוררים את תחושת הכאב האמוציונאלי באופן דומה לזה שחווה המאמין הנוצרי, שצפה בדימויים האיקוניים של גוף ישו הפצוע והמדמם. פעולות הפציעה העצמית עבור פיין מתפקדות כדרך לשימור הזיכרון של עוולות חברתיות, פיין פנתה אל הרגש של הצופה ועל ידי הזדהות עם כאבה וסבלה, האמינה שתוכל לגרום לשינוי.
אחת מפעולותיה של פיין אשר עוסקות בכאב אמוציונאלי, וגם המפורסם ביותר שלה, היא טיפוס ללא אילחוש (1971). בפעולה זו, טיפסה פיין במשך כשעה מעלה ומטה על מסגרת מתכתית שנבנתה במיוחד עבורה. על שלבי הסולם קובעו מתכות חדות, שפצעו את רגליה וידיה החשופות וגרמו לה לדמם בכל פעם שטיפסה עליהם. פיין טענה כי פעולה זו היא תגובה למלחמת ויאטנם, דרכה היא מבקשת להזדהות עם כאבו של העם הויאטנמי.

טיפוס ללא אילחוש

על הפעולה כתבה פיין: "כאב, סבל פנימי עמוק. עצב (מוסרי). ההפך מטיפוס מאלחש"(5). ובהזדמנות אחרת כתבה: "אם אפתח את גופי כך שתוכלו לראות את הדם שלכם, זה באהבה אליכם, אל האחר"(6).
במיצג זה, הפכה פיין למרטירית פוליטית, כשהיא לוקחת על עצמה את כאבם וסבלם של אחרים. הפציעה העצמית הוא מעין ערוץ תקשורת לחוויה מיסטית טרנסצנדנטית וסמל להזדהותה עם כאבם של אחרים- רק דרך הפצע תחוש פיין היטהרות וקתרזיס. העלייה והירידה על הסולם פצעו את פיין בידיה וברגליה ואזכרו את פצעי הסטיגמטה של ישו, אך אין זה רצון לעסוק בדימוי התיאולוגי של הצליבה, כפי שעשו אמני מיצג אחרים, אלא להקביל את סבלו של ישו לסבלם של אחרים. בדומה למאמין הנוצרי, שדימוי הצליבה הפיח בו תחושת יראה וכבוד לכאבו של ישו, פיין מבקשת להמחיש במציאות את האקט המחריד והאלים של הפציעה שהובילה למוות, על מנת לעורר רגש אצל הצופה ולהביא לשינוי תודעתי.
אברמוביץ' ופיין הן שתי האמניות הבולטות המייצגות את אופיה הפולחני של אמנות המיצג. מעניין לציין כי אף על פי שכבר בשנות השבעים חוקרי אמנות דוגמת אמיליה ג'ונס ורוזילי גולדברג הכירו בהיבט הפולחני שבאמנות הפרפורמנס, הם העדיפו להתמקד בנסיבות הפוליטיות סביב אמנות המיצג כגון התעוררות הגל השני של הפמיניזם והמלחמה בויאטנם. רק בשנים האחרונות ניכרת פריחה בקריאה תיאולוגית של אמנות הפרפורמנס, המבקשת לקשור בין היבטים דתיים (נוצריים בעיקר) לבין פעולות המיצג של אמנים שונים.
ביבליוגרפיה:
1. Annaela Daneri, Lorand Hegyi and Angela Vettese, Marina Abramovic, Milan, 2002, p. 29
2. רנה ז'יראר, האלימות והקדושה, תל אביב, 2009 (1972), תרגום: יותם ראובני
3. "La blessure revisite les martyrs. Ici, c’est encore question du corps, on le brûle, l’écorche, le blesse… C’est toujours le sang de l’homme Dieu" taken from: Gina Pane, Lettre à un(e) Inconnu(e), Nationale Supérieure des Beaux-arts École, Paris, 2003, p. 69
4. Jill Bennett, "Stigmata and Sense Memory: St. Francis and the Affective Image", Art History, vol. 24(1), 2001, pp. 1-16
5. Uta Grosenick, Women Artists in the 20th and 21st Century, Koln, 2001, p. 429
6. Mary Richards, "Specular Suffering: (Staging) the Bleeding Body", PAJ: A Journal for Performance and Art , vol.88, 2008, pp. 108–119
מיטל רז- אוצרת, כותבת ומפרסמת מאמרים על אמנות ישראלית, בעלת תואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, את עבודת המחקר שלה כתבה על דת ואמנות עכשווית.

אודות ריצ'רד שילה ז"ל

ריצ'רד שילה ז"ל הצטרף ליקום תרבות כעורך, ואבדנו הורגש כהלם בקרב אנשי העמותה. על עבודותיו אפשר לקרוא באתרו http://richard-shiloh.com/
הפוסט הזה פורסם בתאריך אמנות, דת עם התגים , , . קישור קבוע.

2 תגובות על "גופי הוא מקדשי": אמנות המיצג והמרטיריום הנוצרי-מיטל רז

  1. מאת אסתר עילם:‏

    מיטל רז טוענת שהתפקיד שבו מרינה אברמוביץ שמה את עצמה הוא של "שעיר לעזאזל", שהפעולות האלימות נגדו יביאו ל"קתרסיס אישי וציבורי". לידיעתך: התוצאה היחידה של אלימות היא אלימות. זהו המסר של אברמוביץ, היא גלמה בגופה את המצב של אישה באשר היא אישה שמופנית כלפיה אלימות פטריארכאלית. בסופו של דבר, הגברים שהתעללו בגופה לא הפכו לפמיניסטיים, אלא משוכנעים עוד יותר שזה "מה שנשים רוצות", מאחר והיא הזמינה את הקהל לעשות בה כחפצו, וכך אפשרה לגברים לעשות בה מעשים – בדרך כלל, חיקוי של מה שקיים בעולם הפורנוגראפי. זוהי פורנוגראפיזציה של האמנות, ומי שרואה בכך "קתרזיס" נותנת יד לשקר הנורא הזה שמצדיק את דיכוי הנשים.

  2. פינגבאק: קתרטיקה | ערב רב Erev Rav

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*