כשנועה הייתה בת חמש, שהתה בבית החולים תקופה ממושכת. גובהה הניכר של המיטה הציק לה בעיקר בלילות, כשרצתה לקום וחששה שכף רגלה תמצא אוויר במקום רצפה. אביה או אמה היו לידה תמיד, אך הם נרדמו לפניה ואז החדר המוארך, שלא היו בו שטיח ותמונות, נראה מאיים.

בבוקר היו פני הדברים שונים: החלון הגדול הואר ויונים שמנמנות היו פוקדות אותו. נועה נתנה להם פירורי ביסקוויטים והיונה הלבנה תמיד רצתה הכל לעצמה ונהגה לסלק את חברותיה, שלא העזו להתייצב נגדה. חוסר נדיבותה של היונה הלבנה הכעיס את נועה והיא גרשה אותה בתנועות ידיים. מהחלון הזה אפשר היה לראות את עיר החולים הגדולה שנבנו בה עוד ועוד בניינים, מבנים ומחלקות. מאחד הבניינים התנוסס אל השמיים פסל בצורה משונה שחציו האחד אדום וחציו השני כחול. הליצן הסביר לה שזהו לב, שבו שני חדרים, ושילב את ידיו על חזהו.

הליצן הרפואי נהג לבקר אותה מידי יום. שיערו המסולסל והקופצני כיסה את מצחו ולחייו בשלל צבעים. גבותיו נצבעו בסגול זורח, עיניו עוטרו בריסים ומסביבן מסגרת. עורו הצבוע לבן והעיגולים האדומים על הלחיים והאף עשו לנועה חשק ללחוץ עליהם. כל בוקר לאחר סבב הבדיקות הראשוני, נועה הייתה לוקחת את עמוד האינפוזיה ומגלגלת אותו עד לדלת החדר כדי להציץ החוצה ולבדוק האם הליצן כבר בדרכו אליה. לפעמים ההמתנה הייתה ארוכה ונועה חששה שיתעכב ממושכות עם ילדים אחרים.

לאחר החלפת המשמרות, הליצן היה מופיע.

כששאל אותה, פעם, במה היא חולה, סיפרה לו שחיידק עקשן לא מוכן לעזוב את גופה, ושהוא מסוגל גם לזלול אותה. היא שמעה את הוריה מדברים על כך בלחש, כשסברו שהיא ישנה. הליצן השיב: “אז אדגדג את החיידק, והוא יצחק במקום לזלול”. יותר מכל אהבה כשהציג לה פנטומימה. הוא שיחק עם כפות ידיו העטויות כפפות לבנות, הניף אותן, סחרר את אצבעותיו. כמעט תמיד הבינה מה הוא מבקש לומר.בפעמים המעטות שבהן לא הצליחה לפרשו, הוא היה טופח על ראשו ומשמיע קולות צפצוף מצחיקים. כשסיפר לה סיפור הייתה נמשכת אחרי הליצן עד ששכחה מדוע היא נמצאת בבית החולים. הוא שר וריקד, השתמש בגוף ובשפה כפי שלא הכירה. הוא היה מביא חפצים מיוחדים כדי להמחיש לה את העלילה המפותלת.

נועה הרגישה קרבה עזה לליצן. אחרי שהלך שחזרה בליבה את הקולות שהשמיע. מול המראה הקטנה שהשאיר לה עשתה עוויות ופרצופים שלמדה ממנו. הרופא התורן אמר לה פעם: ”אם את מסוגלת לעשות פרצופים עם חום כל כך גבוה, אז מצבך בכלל לא רע, ילדתי”.

הלילות העיבו עלה. היא הביטה בהוריה הרדומים וציינה לעצמה שחסר להם צבע בפנים. אילו רק היה להם אף אדום, או תלתל אחד ליצני, היה נעים יותר להביט בהם. עברו חמישים ימי אשפוז. נועה התעוררה מאוחר מן הרגיל לאחר לילה טרוף שינה שבו חלמה שהליצן מציע לה לבוא עמו למחוזות חדשים. החלום נגמר לפני שגילתה לאן הם הולכים. כשפקחה את עיניה ראתה שהוריה אינם ושהליצן ממתין לה. הוא התהלך בחדר ומיד עטה על פניו הבעה של צחוק וקופצנות. נועה חשה אי שקט וביקשה מהליצן שיפסיק כי אין לה חשק למשחקים היום. היא הזמינה אותו לשבת על הכיסא הצמוד למיטתה, והוא נענה לה בחיוך. היא רצתה לספר לו על החלום, לברר את המשכו, אך מבטיו בלבלו אותה והיא התמהמהה. הליצן ניסה לפוגג את מצב הרוח השתקני שתקף אותה, וסיפר לה שפעם אשתו הייתה חולה במשך חצי שנה, אחר כך שני ילדיהם נדבקו. הבית כולו היה אפוף סממני מחלה וכשכולם סוף סוף הבריאו, הם החליטו לעבור לדירה אחרת. נועה הקשיבה לדבריו ונרעשה.לפתע הבינה שהליצן שלה לא אמיתי. הוא אדם רגיל. יש לו אישה וילדים.

היא דרשה ממנו להוריד את התחפושת כי “עכשיו לא פורים”. הוא נענע את ראשו מצד לצד ושאל: “ומי יצחיק את החיידק שלך?”

-”אני יכולה להצחיק אותו”, השיבה בנחרצות וחזרה על דרישתה. משלא נענה כיסתה את פניה בשמיכת בית החולים הכחולה וסירבה לדבר עימו. תחת השמיכה נעשה לה חם וטיפות זיעה נקוו על מצחה וגרונה. היא התחפרה באפלולית דקות ארוכות. אט אט האכזבה שחשה החלה להתמוסס בגופה כמו תרופה. היא הסירה את השמיכה כדי לומר לליצן שהיא סולחת לו, וגילתה שהוא נעלם.

12 תגובות

  1. סיפור מקסים כרגיל, ענת. בלי התחלה וסוף ברורים, אך גם אין צורך בהם. מאוד נהנתי מהקריאה.

  2. תודה ענת שהפנית אותי לסיפורך
    אכן ידעת שירגש אותי מאד
    מעניין אם גם לאבי היה הליצן באותם שבועיים
    סיפור קצר מסוג שלא מוכר לי
    יפה ומרגש

  3. ענת יקרה.

    “סיפור קצר ליום שבת.
    ” בלעתי” כל פסיק וכל מילה
    הוא מתאים לא רק ליום שבת.הווא סיפור מאד חשוב
    כל הכניסה של הליצן לחחיה של נעה וההעלמות.
    גם ליצן נעלב
    מילה אחת ענת מרגישים את הרגישות שלך למרחקים.

  4. ענתי,
    כל כך הרבה בכל כך מעט מילים..
    תום ודמיון מעורבבים במציאות של כאב והתפכחות.
    אהבתי מאוד
    תמי

  5. ענת החמודה איך ידעת לקלוע בדיוק לנבכי ילדה חולה, תיאור מדויק הממחיש מה עובר על ילדים חולים, וכמה חשוב לשמח, אהבתי מאוד.

  6. אהבתי את הסיפור שלך שכמו תמיד יש בו הרבה יותר ממה שכתוב בו
    והוא מעורר את המחשבה ואת הדמיון ולמרות שהוא קצר הוא ממש ארוך.
    טובה י.

  7. קראתי את הסיפור היפה והרגיש, מיד נזכרתי בחוויית הילדות שלי מבית חולים, כתוב קולח , לא איבדתי אף מילה מהטקסט ,נשארתי מרותקת ומסוקרנת להמשך הסיפור, אהבתי ונהניתי מאוד. תודה ענת

  8. סיפור על מאבק של ילדה קטנה בת חמש שנעה בין שני רבדי מציאות. בין בית חולים לבין עיר החולים הגדולה בין מחלה לבריאות, בין לילה ליום בין ליצן של יום לליצן של חלום / או סיוט. בין יונה לבנה שמנסה להשתלט על חברותיה
    ולב בעל שני חדרים אחד כחול אחד אדום
    הילדה לא ממשיכה ללכת אחר הליצן למחוזות אחרים
    וגם לליצן-היום בבוא הזמן היא ‘מפטרת אותו’ ותחת השמיכה הכחולה המאבק מגיע לשיאו “התחפרה באפלולית” הליצן נעלם, החיידק וגם המחלה כמובן.

  9. תיקון קל – אם אפשר למחוק את תגובתי הקודמת.

    סיפור על מאבק של ילדה קטנה בת חמש שנעה בין שני רבדי מציאות. בין בית חולים לבין “עיר החולים הגדולה” בין מחלה לבריאות, בין לילה ליום בין ליצן של יום לליצן של חלום / או סיוט. בין יונה לבנה שמנסה להשתלט על חברותיה
    ולב בעל שני חדרים אחד כחול אחד אדום
    הילדה לא ממשיכה ללכת אחר הליצן למחוזות אחרים
    וגם את ליצן-היום בבוא הזמן היא ‘מפטרת’ ותחת השמיכה הכחולה המאבק מגיע לשיאו “התחפרה באפלולית” הליצן נעלם, החיידק וגם המחלה כמובן. כרגיל, כתיבה עמוקה ומיוחדת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 4 =