סיפור קצר ליום השבת / "הדרך" של מירה שבתאי

כביש האספלט השחור נגמע תחת צמיגי מכונית הסובארו הממוזגת, והנוף החל להשתנות באופיו ובצבעיו. היא לא ידעה לאן הוא לוקח אותה, רק הבחינה שפניהם דרומה אל עבר באר שבע. היא לא אמרה לאיש שהיא נוסעת איתו, ולא היה לה אכפת מן התגובות שתקבל. כבר מזמן אינה מחשבנת למה שאנשים יאמרו עליה- כך היא לפחות שכנעה את עצמה. התבוננה בפרופיל פניו וחשבה: "מי למען השם עדיין נוסע בסובארו? ". פעם בשנות ה-80, כשאביה קיבל את הסובארו כרכב מהעבודה, זה נחשב לקלאסה, לסטטוס חברתי, ואביה היה מהנדס העיר רעננה. "אבל היום, לנסוע בסובארו?כשיש מזדות וטיוטות ושברולטים – כל כך אנאכרוניסטי! כל כך 'שכונה' ", כמו שהבת שלה, אדווה, נוהגת לומר.

"תגידי, איך זה שלא נפגשנו במשך 30 שנה?"- ירה את שאלתו לאוויר הצונן הבוקע מחרירי המיזוג של הסובארו. "לא נפגשנו."- השיבה בשטחיות, וכלל לא הייתה מופתעת מן השאלה. לו ידע כמה פעמים חשבה על אפשרויות המפגש הבלתי מתוכנן עימו במהלך 30 השנים שחלפו. סרטים הריצה במוחה, אם ולו ,במקרה, הם יפגשו, ואז…היא תספר לו, אבל מפגש כזה התעכב כל כך הרבה שנים, והיום כבר לא אכפת לה והיא לא מחשבנת לאף אחד בשביל שום-דבר.

"תשמע רציתי לספר לך…כלומר, אנחנו צריכים לדבר על…"- החלה לומר והוא קטע את דבריה. "את יודעת כמה לילות לקח לי לרקום את המזימה הקטנה שלנו? אשתי, נורית, חשדנית גדולה. היא מיד יודעת מה קורה איתי, והייתי חייב למכור לה את הסיפור של מפגש המילואימניקים בדימוס, בשביל לקחת אותך היום…אני מקווה שהיא לא תתקשר, כי ספרתי לה שאנחנו עושים קמפינג במדבר ואסור לנו להביא את הטלפונים הסלולרים. כן, נשבע לך, השארתי לה את המכשיר הסלולרי שלי כבוי, ואת הסוללה לקחתי איתי, שהיא לא תנסה לחפש אל מי אני מתקשר או מקבל אס.אמ.אסים, כשאני לא נמצא".- סיפר ושלף מכיסו את הסוללה הקטנה וקרץ לה כאחרון הנוכלים הנכלוליים.

"לא נעים לי שאתה צריך לשקר לאשתך"- אמרה ובעצם לא ממש היה לה אכפת, כי כבר מזמן הפסיקה לחשבן לנשים שהבעלים שלהם מחפשים ריגושים מחוץ לנישואים. שתיקה השתררה, כשהתבוננה בפניו הטרודות בכביש השחור המתפתל לפניהם, או אולי חושש מאשתו החשדנית . "היא לא האישה הראשונה שנבגדת , ובוודאי שאין זו הפעם הראשונה שהוא בוגד בה."- חשבה. בטח היו לו נשים אחרות, הוא גבר נאה שנשים אוהבות לאהוב. אפילו היא התאהבה בו בכל נימי נפשה הצעירה. הוא היה אז בשמינית, ושיחק כדור-סל בהפועל כפר סבא, והיא למדה מחזור אחד מתחתיו. הם גרו באותו בניין בשיכון ותיקים, רק בכניסות שונות. כמה מאמצים עשתה לתפוש את תשומת-ליבו. הרעיבה את עצמה כדי להיות רזה, וקשרה את חולצת הבד של בית הספר מעל לטבור. שנחשף מעל לג'ינסים צמודים ומשופשפים. שערה הג'ינג'י ארוך ושופע מכסה על עיני תכלת תמימות. בסוף הוא שם לב איליה, וכך החלו צועדים אל בית הספר ומבית הספר יחדיו.

"איך ומתי אני הולכת לספר לו ש… איך להתחיל? מתי יהיה הזמן הנכון? ל…"- השאלות חבטו בה. כמה פעמים דמיינה לעצמה, מחפשת אותו ב'גוגל' או ב'פייסבוק', מתקשרת איליו, מציגה את עצמה ומגלה לו את ה'סוד'. כמה רצתה להזמינו לבת המיצווה של אדווה, אבל אמא שלה עליה השלום, לא היתה מסכימה לראות אותו. היא שנאה אותו יותר מאשר את הנאצים שהתעללו והרעיבו אותה במחנות.

"תגידי, אז איך פתאום , ביום אחד נעלמתם מהשכונה?? אפילו לא סיפרת לי שאתם מתכוונים לעבור דירה. אחרי איזה שבוע שלא ראיתי אותך בבית הספר, הלכתי ודפקתי על הדלת שלכם, ולא הייתה תשובה, ואחרי עוד שבוע הגיעה משאית ומשפחה אחרת נשפכה אל הדירה שעזבתם. למה?"- שאל.

"למה מה? למה לא סיפרתי לך? או למה עברנו דירה?"- רצתה להבין. "למה עזבת אותי, בדיוק כשהתחלתי להתאהב בך ובשיער הכתום שלך?"- השיב והפנה את מבטו איליה ובעיניו עצבות אומללה. "אני… לא…. ידעתי שהתאהבת בי?"- השיבה מופתעת מגילויי-הלב שלו. "טיפשונת… הרי את היית הראשונה שלי… זוכרת? "- החל לומר. בוודאי שהיא זוכרת! הרי זה קרה ביום כיפור כשההורים שלנו הלכו לבית הכנסת. הוא נכנס לחדר שלי והסתכל בערימת הקסטות, בוחר לו את אריק איינשטיין, ושם בטייפ. שכבנו עם בגדים ודברנו על בית ספר. ריכלנו על המורים וצחקנו עד שהוא רכן ונשק לי על השפתיים. כל הגוף בער. היא יכולה להרגיש את הבערה הזו עד היום. כמה התרגשה ממנו, מהריח, וגם כשהפשיט אותה לא סירבה. וכשעשו את 'זה'…ואפילו שזה כאב זה היה כל כך נעים. ואחר כך, שיקרה לאמא שלה שהיא הולכת לעשות ביבי-סיטר, והם לקחו מונית לחוף הרצליה, ועשו את 'זה' שנית , ואחר כך, לאחר חצות התגנבה כמו גנבת הביתה, ולמחרת אמא שלה לא הבינה איך הגיע כל כך הרבה חול לתוך הבית, והחלה להאשים את המדינה הלוונטינית שהיא נאלצת לחיות בה.

"את מחייכת. סימן שאת זוכרת! "- אמר. ונשאר לך אותו החיוך היפה…"- הוסיף. התבוננה בו ורצתה לומר לו, שהוא לא חייב להחמיא לה ולשקר, ושהיא זוכרת מצוין את אותו יום כיפור מר -ונמהר…אוהו…זוכרת…"- חשבה לעצמה. שלטים גדולים ומזדקרים הורו על הקרבה לבאר שבע. "תגידי אז איך זה שלא שמעתי ממך עשרות שנים, תספרי מה קרה לך בכל הזמן הזה…"- שמעה את דבריו. הסיטה מבטה מממנו והתבונה דרך חלונה על הנוף הצהבהב. "להיכן הוא רוצה לקחת אותי? ל'בבא-סאלי'?"- התפלאה והחלה מספרת לו על עצמה. "הורי החליטו שהספיק להם לגור בשיכון ורכשו בית ברעננה בעזרת הרנטות שקיבלו כניצולי שואה. אני לא שבתי ללמוד ולא סיימתי את התיכון. הדבר היחיד שהורי החליטו לעשות כדי לרסן אותי ולמנוע מעצמם את הבושה, היה לחתן אותי וכמה שיותר מהר. נישאתי בגיל 18 וילדתי את בתי אדווה, בגיל 20 נולדה בתי השנייה מיכל. בעלי שמוליק, היה מבוגר ממני ב17 שנה. סוחר של יודאיקה. איש מתבודד, ממעט בדיבורים, צנוע עד כדי סגפנות. הוא היה אב טוב. 10 שנים החזיק הקשר הזה ואז החלטנו שזה לא זה והתגרשנו. שמוליק לקח את מיכל ואני את אדווה ומאז אני לבד, כלומר עם אדווה, אך ללא גבר משמעותי בחיי…"-סיימה באותו טון מונוטוני שבו החלה את סיפורה, כאילו שסיפרה אותו כבר עשרות פעמים.

"מה את אומרת?… אישה כמוך לא מצאה לה בן זוג לפרק ב'? איזה בזבוז…. למה?…"- מלמל. התבוננה בו בטינה וחשבה: " כזה מטומטם… לא יכול להיות שבאחד כזה התאהבתי, וכל השנים האלה…איך הוא עוד לא מבין? לא קולט ש…". הרכב פנה לכביש עוקף באר-שבע והמשיך במסעו דרומה. "הוא באמת הולך לקחת אותי אל ה'בבא-סאלי', ישמור השם!"- חשבה והנוף המונוטוני בצבע בז' ,גרם לה לחשוב, שלא אכפת לה,בעצם, להיכן הוא מתכוון לקחת אותה, העיקר שהאמת תצא לאור והוא ידע ש…אדווה היא הבת שלו, ושהוריה עברו מכפר-סבא לרעננה, מרוב בושה. וששמוליק, בעלה, הסכים לשאתה לאישה תמורת הכסף הרב שהוריה שלשלו לכיסו, כדי להסתיר את הבושה. ושהיא מאוהבת בו, בטמבל המגודל שנוהג בסובארו האנכרוניסטית, מאז ימי התיכון, כשהוא היה בשמינית והיא בשביעית. ושבאמת לא אכפת לה מאשתו הנבגדת, כי היא זו שהייתה צריכה להיות אשתו החוקית, ושיש להם ילדה משותפת. וכבר מזמן לא אכפת לה מה אנשים יגידו או יחשבו עליה, כי היא שילמה מספיק על העבירה שלה באותו יום כיפור, כשההורים שלהם הלכו לבית הכנסת.

"זה לא נראה לך 'גורל' שנפגשנו באוטובוס מירושלים לתל-אביב? ושמיד זיהיתי אותך? את כמעט שלא השתנית…"- שמעה את דבריו פולשים לתוך מחשבותיה. "כל כך שמחתי לפגוש בך שוב. כל אותם זיכרונות- נעורים הציפו אותי. וכל כך שמחתי שהסכמת לצאת איתי לטיול הזה למכתש רמון. כבר הרבה זמן שרציתי לטייל שם…"- המשיך בדבריו. התבוננה בנער שהיה אהובה, וראתה את הפנים שהתמלאו עם השנים. שערו התדלדל והאפיר, ופימה שמנונית היטלטלה תחת סנטרו. לפתע מראהו היה דוחה בעיניה, במיוחד השיער שצימח באוזניו. "הוא הזדקן והתכער".- ציינה לעצמה.

כשעצרו לפתחו של המכתש והתהום נפרסה אל האופק, הבינה שדבר לא ישוב להיות כפי שרצתה. יותר מדי זמן עבר והם אנשים שונים וזרים. "צריך לעזוב…לתת לזיכרונות לשקוע ולמות…"- חשבה . "את שקטה מאד"- אמר. "חשבתי שתספרי לי על עצמך…"- הוסיף. "למה??"- שאלה בעוינות.

"כי אני רוצה לדעת מה החמצתי בכל השנים הללו שלא נפגשנו, אולי…אם הייתי מחפש אחרייך…היו הדברים עלולים לקרות אחרת בינינו… כלומר…"- אמר. "ולמה, באמת, לא חיפשת אחריי?"- שאלה בתקיפות. "לא יודע! הייתי צעיר ורק רציתי להתגייס לקרבי…אני חושב…"- השיב והשתתק, ומבטו נעוץ בתהום המכתש, שגוון אדמדם הציף אותו.

" לך ולנורית רעייתך, יש שלושה בנים, נכון? ואם הייתה לך בת כמו אדווה למשל –מה היית אומר?"- שאלה. התבונן בה והפימה שמתחת לסנטרו, רעדה. עיניו השחירו ושקעו כמו שני מכתשים. ברור היה שהוא מנסה להבין את שאמרה.

שתיקה. ארוכה.

"את לא רצינית!…לא יכול להיות…"-פתח ואמר בקול מחרחר, ואחר החל צוחק צחוק גדול ופרוע שנפקח אל המישורים הצבועים בבייז', מרעיד את הדממה ששרתה במקום כבר 30 שנה.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

3 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "הדרך" של מירה שבתאי

  1. מאת ניר ארגוב:‏

    מירל'ה,
    התמכרתי.
    אותך צריך לקרוא בסדר כרונולוגי של סיפור ראשון שני….והלאה.
    העיניים של מרגוליס הוא הבשרני מכולם בו הסוד עטוף מקודמיו
    אורסולה זנותי ומהנה בפמיניסטיות שלו,(מי העכברה שתרצה לעשות ילד עם דוחה כזה???)
    וזה, עושה טוויסט במשפט האחרון ממש, בלי רמזים מקדימים (כמעט..)
    ויתכן שכדאי לך לחשוב על פרסומים באתרים שכאלה, כי אוהבי ספרות נהנים
    מסיפורים קצרים שכאלה ולהכניס את הסיפור לכריכה, מחמיא לסופרת אבל מיותר לקורא.
    ובקיצור, איספי לך מיילים של קוראים ושילחי אותם אלייך!
    יש לך את הכשרון, ואת משאירה את הקורא עם טעם של עוד!!!
    ניר

  2. מאת מירי לןי שאול:‏

    הי מירה רק עכשיו הצלחתי לפתוח את הקובץ, וקראתי בהנאה , כתיבה מרתקת, מסקרנת, סיפור עם סוף לא צפוי….בקיצור נהנתי . תודה!!!!!!

  3. מאת דליה:‏

    הסיפור שלך היה ממש מעניין ולא הצלחתי להפסיק לקרוא עוד ועוד עד לסיומו. את ממש "אגדה של כותבת"
    כל כך הרבה זמן עד שהגעתי היום לקרוא את הסיפור והיום 25.5.2014 זה אומר שאף פעם זה לא מאוחר.
    אני אכנס מידי פעם לפייסבוק שלך ואחפש עוד סיפורים כאלה מאלפים ומעניינים. כל הכבוד ואולי באחד הימים קחי את כל הסיפורים שכתבת ותוציאי אותם בחוברת אני הראשונה שאקנה אותה ממך. בהצלחה בידידות דליה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*