סיפור קצר ליום השבת / "ברחוב חרציצית חורש נדיר מצויה" של זאב פלדינגר

 

בשעות הבוקר, כשחזרתי מהליכת הבוקר שלי, שמתי לב שמישהו גר אצלי בבית. הרופא אמר שלכדורים שאני לוקח יכולה להיות תופעת לוואי של בלבול, אבל לא הזיות. בהתחלה לא כל כך היה לי אכפת, בגלל שחשבתי שזה מישהו מהערייה, שבא למדוד את שטח הבית, על מנת לגלות אם אני צריך לשלם ארנונה גבוהה יותר. אך בשעות הערב זה התחיל להציק. חיפשתי אותו, ועד מהרה גם מצאתי אותו, יושב על הספה בסלון וצופה בטלוויזיה.

"סליחה…"- פניתי אליו בזהירות- "נוכל לשוחח אולי?"

"בוודאי,"- הוא ענה- "כבר עמדתי לפנות אליך בעצמי, רק שכרגע אני צופה בתוכנית האהובה עלי, אז בבקשה תחכה לפרסומות, ואם תהיה פרסומת שאני לא אוהב, נדבר אז. בסדר?"

"אה… למען האמת…"- התחלתי להגיד, אך הוא כבר היה כל כולו עם התוכנית.

בלית ברירה התיישבתי לידו והמתנתי. כשסוף סוף התחילו הפרסומות הוא פנה אלי, לחץ את ידי, והציג את עצמו. הצגתי גם אני את עצמי. התחלנו בשיחה כללית על מנת שנוכל להכיר אחד את השני קצת. התברר שהוא אוהד גדול של הדמוקרטיה, מתנגד למשטר טוטלטרי, אך אינו מסכים עם הקו הנוכחי של הממשלה. היו לו גם דעות מענייינות בנושא משק המים, האינפלציה, החינוך… "רגע!"- הוא אמר, כשהוא מסמן סימן 'עצור!' בידו, משום שבינתיים נגמרו הפרסומות, והמשיכה התוכנית. אחרי שהיא הסתיימה המשכנו לדבר על הכלכלה, התרבות, והחקלאות במדינות העולם השלישי בשנים שאינן ברוכות גשמים, אך טרם הגענו אל הנושא שעליו באמת רציתי לדבר.

"תראה…"- אמרתי בשלב מסויים- "רציתי לדבר איתך על משהו יותר ספציפי, יותר אישי…"

"בבקשה. אני מקשיב."- הוא אמר וחייך. נראה שהוא ידע על מה אני רוצה לדבר, ואף ציפה לזה, כצפוי.

"אני אנסח את זה בצורת שאלה…"- פתחתי- "מה אתה עושה פה?"

"עד לפני רגע ראיתי טלויזיה, וברגע זה אני משוחח איתך."

התשובה המתחכמת הזאת קצת עלתה לי על העצבים.

"כן,"- ניסיתי להקשות- "אבל איך נכנסת?"

"דרך הדלת."

הדם עלה לראשי. נעמדתי.

"מי הרשה לך להכנס לכאן?"- צרחתי פתאום.

"מי הרשה לי?"- הוא שאל, כשהוא מדגיש את המילה 'לי', ועושה פרצוף מאוד מופתע- "מה זאת אומרת?"

"הדירה הזאת שאתה נמצא בא עכשיו"- צעקתי עליו- "היא הדירה שאני גר בה. אל תסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. הכורסה הירוקה שאתה יושב עליה, היא הכורסה שלי… אז מה אם היא בדרך כלל כחולה וקצת יותר גדולה? והטלויזיה הזאת היא הטלויזיה של אני לא יודע מי שם אותה פה, כי לי אין בכלל טלביזיה. אז מה? ואז מה אם אני לא מזהה אף אחת מהתמונות בסלון, והחלון פונה בכלל לכיוון צפון במקום למערב? ואם אני פותח פה את הדלת הזאת, אז אני נכנס לחדר, סליחה לאמבטיה… אז מה אם לי יש בעצם רק טוש? ושבמטבח פה יש שני כיורים, ושעד היום במטבח שלי יש רק כיור אחד? ומה זה משנה אם אני בכלל לא רוצה להסתכל על הדירה הזאת, בגלל שפתאום שמתי לב שהיא מאוד שונה מהדירה שלי?"

אותו זר שעדיין ישב על הספה חייך בסלחנות. התחלתי לשנוא אותו במלוא המובן. ואז הוא אמר לי משהו שמעולם לא אשכח: "תראה, אדוני, אתה נמצא ברחוב 'חרציצית חורש נדיר מצויה'."

"איך זה יכול להיות?"- שאלתי.

"החורש הוא נדיר, והחרציצית מצויה. להרבה אנשים לוקח זמן לקלוט את זה."

"אז מה?"- צעקתי עליו- "את מי זה מעניין? מה זה בכלל משנה שהדירה הזאת היא באיזה חורש מצוי, ושהדירה שלי היא בכלל ברחוב 'מלך החבצלות הצעירות הזקן'?"

אחרי שסיימתי את דברי, יצאתי החוצה וטרקתי את הדלת. אחרי מספר שניות פתחתי אותה שוב. הוא עדיין ישב המום על הספה.

"ולמקרה שלא הבנת,"- אמרתי לו בשקט, אבל בטון מאיים, קשה להסביר מדוע, ואת המשך דברי ממש צרחתי- "החבצלות צעירות, והמלך זקן!"

יצאתי החוצה, שוב פעם בטריקת דלת, והלכתי הביתה.

כנראה שבאמת לכדורים האלה יש תופעת לוואי של בלבול.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

5 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "ברחוב חרציצית חורש נדיר מצויה" של זאב פלדינגר

  1. מאת ענת:‏

    סיפור מפתיע, מצחיק ושנון, מאוד נהניתי מן הקריאה, תודה!

  2. מאת idit yulzari:‏

    סיפור נחמד ,עצוב-מצחיק!

  3. מאת יונה:‏

    מקסים

  4. מאת עדית:‏

    מאיפה אתה מביא את ההזיות האלה…?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*