סיכום חודש דצמבר 2011 בתיאטרון העברי–יואב איתמר

סיכום חודש דצמבר 2011 בתיאטרון העברי-

מאת יואב איתמר

הקדמה :

היותי מבקר חופשי נתנה בידי את הזכות לבחור במידה מסוימת את ההצגות שאני רואה. האתר הזה, שמשוחרר – לטוב ולרע – משיקולי רייטינג ומסחריות, מאפשר לי לתת יותר משקל לתיאטראות הקטנים והפחות מסחריים. אם עד חודש אוקטובר הייתה לי פרספקטיבה מאוד גדולה לגבי מה שקורה בעולם התיאטרון, ברי לי שהפסדתי מאז את "קברט" ואולי הצגות נוספות של תיאטראות שעוררו הדים, אולם אלו הם הדים חלולים במידת מה. עשייה תיאטרלית אמיתית, פוליטית, רגשית שנאמנה לעצמה, נעשית דווקא בפרינג'. אם עליי לבחור את הצגת התיאטרון החשובה ביותר ביאטרון הרפרטוארי השנה הייתי אומר שזוהי "סוף טוב". אם עליי לבחור את הצגת הפרינג' הטובה ביותר, זוהי ללא ספק "אגף 6" של תיאטרון הסימטה (והכוונה היא להצגות שהתחילו לרוץ השנה באופן ממוסד – לא להצגות שרצות שנים רבות בהצלחה לא מבוטלת) המונודרמה הכי אמיצה שראיתי היא "היטלר" של אמיר אוריין מתיאטרון החדר וההצגות הכי חכמות שראיתי הן "אבנים" של קבוצת אורתו-דה ו"מיין קאמפף" בבימויו של גיל אלון. הבה נתחיל:

 1

אבנים

 

יוצרים: ינון צפריר
בימוי: דניאל זעפרני וינון צפריר
יעוץ אמנותי: אבי גיבסון בר-אל
תפאורה: מיקי בן כנען
אביזרים: טובה ברמן
תאורה: אורי מורג
פסקול: דניאל זעפרני , ינון צפריר
דרמטורגיה: יפעת זנדני צפריר
קריינות: ינון צפריר

 

משתתפים: אבי גיבסון בר-אל , מוטי סבג , ינון צפריר , אלעד אטיאס , מייקל מרקס , נגה דאנגלי

 

את ההצגה אבנים אני מלווה הרבה שנים, וניתן לומר שהצפייה בה הייתה סגירה של מעגל. ההצגה מתחילה בלילה, כשהאנדרטה לזכר לוחמי גטו ורשה מתעוררת לחיים, ומציגה לאורך שעה בקירוב מסע באסוציאציות של שואה וגבורה, בלא שנאמרת על הבמה ולו מילה אחת, עד שמגיע הבוקר והדמויות המרכיבות את האנדרטה חייבות לשוב לתפקידן ההיסטורי.

על מנת להשיג את אפקט הנחושת מתכסים השחקנים בבוץ מים המלח שהולך ומתפורר לאורך ההצגה והופך את האנדרטה לאנושית – אם כי מאז שראיתי את ההצגה לראשונה מצאו השחקנים דרך – כנראה בעזרת ביגוד מתאים – למנוע את התפוררות הבוץ על גופם.

ראיתי את ההצגה לראשונה עוד בשנת 2006, כשהייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון, כשעוד הייתה מוצגת באולם הגדול של תיאטרון "הסימטה". אני זוכר שבשיחה עם השחקנים רציתי להעמיס את כל משא ההיסטוריה על ההצגה, ולשמחתי לא הצלחתי. מאז ראיתי אותה לפחות בעוד שלושה אירועים, וראיתי כיצד היא מתפתחת ומתגבשת, נוספות לה סצנות ומתחלפות בה סצנות. צפיתי בה אחרי מלחמות ואירועים משמעותיים, במהלך לימודיי בתיאטרון החדר, וכשתיירים באו לצפות בה. לאחרונה צפיתי בה בפעם החמישית במשכנה החדש בתיאטרון צוותא באולם צוותא 3. ההצגה מסעירה מאי פעם, אולי משום שרבים מן השחקנים הפכו להיות הורים לילדים, ולכן משקלם של הילדים במגוון התמונות והסיטואציות שבין שואה לתקומה נעשה חד וברור יותר. יש בה בעיני שלושה קווי עלילה מרכזיים, משואה לתקומה, ביקורת על ההווה שלנו שבו אנו נגררים כמו גדיים והיטלר שבהתחלה שימש כגורו ועכשיו תפקידו הולך ומשתנה. מי שרוצה לראות תיאטרון מיוחד ומאתגר חייב לראות את ההצגה לפחות פעם אחת. האחריות לאופן שתגיבו שלכם בלבד.

היטלר

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

 

מה אם היטלר לא היה מתאבד בבונקר שלו אלא חי ומגיע למדינת ישראל מתוך ניסיון שנהרוג אותו וכך תפרוץ מלחמת העולם השלישית? ב-1986 זה היה עוד אפשרי – לפחות בתיאוריה – ואז נכתב המחזה הזה ששכב במגרה של אמיר שנים רבות. אני ראיתי את ההצגה הזו בהצגה מיוחדת שנעשתה לתלמידיו ומקורביו כפי שנרשם בתוכנייה: "במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות". למחזות של תיאטרון החדר יש שני צירים מרכזיים שעליהם אפשר למקם אותם. הציר האוניברסאלי – ציר התהייה על דתיות, והציר האנטי-פשיסטי. המחזה, תוך תצוגת משחק מדהימה של אמיר אוריין, כולא בתוכו שני צירים אלה. פעם אחד מחבריו אמר בחצי הלצה: "הוא עדיין סגור בחדר?" אבל דווקא בישיבה שלו בחדר, ליד השולחן ועם מיקרופון מדונה, יש עוצמה חזקה שיש בה גם מסר לגבי היטלר שבתוכנו, וכפי שכבר כתבתי במקום אחר, זהו המחזה הנכון, בזמן הנכון, המכיל בתוכו את רוח הזמן. 

***

הצגות על שיגעון

 

ההצגות שראיתי באמצע החודש עמדו כולן בסימן של שיגעון, טירוף וחוסר יציבות נפשית "בגלל הלילה" המציגה את מסכת חייה המיוסרים של תרצה אתר, "אגף 6" המציגה את סיפורו של מנהל בית חולים שנחשד בשיגעון משום שנהג לשוחח עם אחד מחולי הנפש באגף הפסיכיאטרי של בית החולים ו"אורטל חייבת למות" בו מתעמת סופר עם גיבורת סדרת רבי המכר שלו בערב ספרותי, במצב שלא יכול אלא להיות סוג של התקף חרדת היפרצות (Implosion anxiety). ההצגות בעצם מאירות ומשליכות אחת על השנייה, ודי לחכימא ברמיזא.

 

בגלל הלילה

מחזה ובימוי: שגית אמת
תנועה: מירי לזר
תפאורה: זאב לוי
תלבושות: אביה בש-סוקול
מוסיקה: איסר שולמן
תאורה: זיו וולושין

 

שחקניות: סיון ברונשטיין, רוני דותן, אתי וקנין, מור ענטר, נגה שחר

 לפני למעלה מעשר שנים פרסמתי את השיר הבא:

תִּרְצָה

יַקִּירַי, בִּקַּשְׁתֶּם שֶׁאֶשָּׁאֵר בַּמִּטָּה,

אָבַל כְּחֹל אִזְמָרְגַדִי הֵצִיף אֵת הַחֶדֶר.

הַצִּפּוֹר שָׁרָה לִי,

וְהָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֲנַפֶּסְט.

וַדַּאי זֶה הוּא שֶׁבָּא לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹמִי.

 

אֲנִי קָמָה, אֲנִי יַצִּיבָה.

אֲנִי עוֹמֶדֶת לְיָד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ

וְאַף אוֹחֶזֶת בַּמַּעֲקֶה כְּדֵי לֹא לִפֹּל.

 

הוּא מוֹסִיף לְדַבֵּר. שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי עוֹרֵב יוֹשְׁבִים עַל עָנָף.

אִישׁ לֹא עוֹבֵר בָּרְחוֹב.

אִישׁ לָא הוֹלֵךְ מַעֲרָבָה.

יוֹנָה לְבָנָה פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ מֵעָל כַּבְלֵי הַחַשְׁמַל

וְיוֹרֶדֶת בַּעֲדִינוּת אֶל פְּנֵי הַאֲדָמָה.

 

אני בטוח שכעת אתם מבינים שלהצגה שבאה לתאר את הלך רוחה של תרצה אתר בלילה האחרון לחייה, יש מעט מאוד לחדש לי. אני הייתי בחברה טובה. שורה מאחורי היו חבריה לכיתה של תרצה אתר, אשר התפעלו מעומק התחקיר וההבנה של הבימאית והמחברת, שגית אמת, לקורות חייה של תרצה. "האם לא משונה לראות כך את חייכם על הבמה?" שאלתי אותם. לא היה להם משונה, הם הצטערו שלא סיפרו אפילו יותר.

ההצגה, מתרחשת כביכול בחדרה של תרצה ולמעשה נפרצת לכל הכיוונים והרוחות, בפתרונות בימתיים מעניינים. ההצגה מהודקת מאוד, ומציעה דובדבנים של משחק משובח – דמותה של תרצה אתר פוצלה לחמש – טכניקה שכבר ראיתי בהצגה על אתי הילסום – ולכל אחת מן השחקניות יש הזדמנות לזרוח ולשאת מונולוג שבו מוצג כשרונה. במיוחד מלהיבה השחקנית המשחקת את תרצה כנערה מתבגרת. העימותים בין "הדמויות" או למעשה ייצוגיה השונים של תרצה שממלאים כל פעם תפקיד אחר – אימה, אביה, בעלה ודמויות קטנות אף יותר, מעניינים מבחינת הבימוי, אך אינן מהוות מכשול של אמת לתרצה ותסביכיה -  שוב, עקב כך שהקונפליקט של תרצה אתר בחייה היה פנימי ולא חיצוני, ועל כן, דמותה המפוצלת של תרצה מוצבת על מסילות של קווי זמן מרוסקים שמשתלבים ומשיקים זה לזה.

הדמות של תרצה היא משכנעת אך לא מפתיעה. וזה עצוב, כי בעיני היה אפשר לאתגר את הצופים עוד יותר, נדמה גם שההצגה מתחמקת באלגנטיות משאלת השיגעון או תאונה של תרצה אתר, וגם דמותו של אביה, נתן אלתרמן, לא יוצאת בה כל כך ברורה, ולפיכך גם לא ברור למה היא מאוהבת באביה, ומה היא  בדיוק רוצה – כלומר ברור מה היא רוצה בסופו של דבר, היא רוצה שקט, אבל מה שהיא רוצה לא יכול בהכרח להניע חיים שלמים. במילים אחרות, הבעיה בהצגה היא שלא ראיתי בה את אותו דבר מה נוסף ומעניין שלא ידעתי קודם על תרצה, אבל שוב, יכול להיות שזה רק אני, שאני נושם, שותה ואוכל שירה. הייתי מצפה לעימות גדול יותר עם דמותו של נתן אלתרמן, אך הדיאלוג האמיתי בין האב לבתו, מעולם לא בא. וחבל. נדמה שאין דבר חיצוני שחפצה בו ולא השיגה, ואת הדברים הפנימיים החשובים באמת, כמו אהבה קשר ויציבות, לא הצליחה להשיג. הביקורת היחידה של חבריה של תרצה אתר שישבו מאחוריי הייתה שלא הראו עד כמה היא הייתה מוכשרת באמת עוד מגיל צעיר– לדעתי ראו גם ראו.

התוצאה מעניינת, מרתקת אפילו לצופה ההדיוט, ומהנה משום שכל השחקניות גם זכו לקולות נעימים מאוד בעוד שרות ממיטב להיטיה של תרצה אתר. ובסופו של דבר נכון ערב קליל ומהנה, ואם יש בכך כדי לקרב מישהו לשירה – דיינו.

 

"אני לא רוצה להיות בחברה של מטורפים" העירה אליס. "אבל, אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. גם אני מטורף. גם את מטורפת". "איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס. "את חייבת להיות", אמר החתול, "אחרת לא היית מגיעה לכאן". 

 

אגף 6: חמשת המופלאים

בימוי ועיבוד: יפים קוצ'ר

נוסח עיברי ועזרה בעיבוד: עירד רובינשטיין

עיצוב תאורה: מישה צרנבסקי, אינה מלקין

עיצוב תפאורה ותלבושות: אולה שבצוב

ייצור מסכות: ג'ניה קפיצקי

מוסיקה: אנטון קוצ'ר

הדרכת תנועה: גינדי בביצקי

 

משתתפים (לפי סדר א-ב):
 

אלון אורבך: ניקיטה, מיכאל אוויראניץ', פולצ'ינלה

גיא אלון: קפיטן, דר' חובטוב, אל קפיטנו

אבי עדוי/ ניר רווחאיוואן דימיטריץ', פיירו

אבי עדוי/ שי גברימויישלה, סרגי סרגייץ', ארלקינו

עירד רובינשטיין: דר' אנדריי יפימיץ' ראגין, בריגלה

 

אגף 6 הוא סיפור של צ'כוב, שלא כל כך ידוע בארץ. הוא מספר את סיפורו של מנהל בית חולים שחיי חיי רוח ולא חיי מעש, ולא מודע מאוד למתרחש סביבו, עד שהוא עובר במקרה ליד המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים שלו ומגלה שם חולה שהוא סוף סוף יכול לדבר איתו באותה עיר מדכאת. אלא שכוחות הרוצים להפילו כולאים אותו במעגל קסמים שאין מוצא ממנו. היתרון בעיבוד סיפור של צ'כוב על פני מחזה שלו הוא, שהעיבוד הרבה יותר קליל וזורם. ההצגה אותה ראיתי הוקדשה לזכרו של גרי בילו, שכל שחקני ההצגה היו מתלמידיו ובבית הספר בית צבי גם הכירו את הבמאי. יפים קוצ'ר הוא במאי שנסיבות החיים הובילו אותו כמעט שלא לביים בתיאטרון הרפרטוארי או בפרינג' וחבל, כי כאן הוא מציג שפת במה, המורכבת בעיקר משתי מסורות תיאטרון – תיאטרון הקומדיה דל ארטה והתיאטרון הריאליסטי, וההדהוד של שתיהן בו זמנית מציב את השפיות והטירוף, האמנות והמציאות זו מול זו. זוהי הצגה משוכללת מאוד ומהווה תיאטרון אמיתי המבליט את החוסר של הצגות רבות אחרות.

התפאורה הייתה מרשימה מאוד בהתחשב באלמנטים המעטים של ספסלים וחפצים קטנים נוספים בהם השתמשו השחקנים כאיפיון, כמו קערת מתכת. ההצגה מצליחה לתפוס סוג של קלידוסקופ מכל שכבות החברה ברוסיה בסוף המאה ה-19, והתיאור של מצב המשוגעים הזכיר במידת מה את "שכול וכישלון" של ברנר. דבר נוסף שעורר את התפעלותי הוא השימוש באלמנטים פוסט דרמטים – רבים מן האפקטים הקוליים על הבמה בוצעו על ידי השחקנים, בדומה להצגה "התאונה" של צעירי הבימה בבימויו של שי פיטקובסקי, והאופן שבו הוצגה האקספוזיציה על ידי דמויות הקומדיה דל ארטה שהראתה כישרון רב. חמשת השחקנים על הבמה הציגו שלל דמויות מאופיינות היטב, שקשה להאמין שרק חמישה שחקנים בכל פעם מתפעלים את ההצגה.

ההצגה חתרנית, בדומה להצגות התיאטרון הרפרטוארי, ובפתיחה הדגישו הדמויות את האופן שבו הפוליטיקה, הטירוף והשעמום שבחיי עיר ללא שאר רוח הן בעצם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, על אף הרחקת העדות. היו כמה משפטים שאהבתי וטרחתי להעתיק למחברתי: "מי שתפסו אותו – יושב. מי שלא תפסו אותו עדיין מטייל בחוץ." או " כל עוד יש בעולם בתי סוהר ובתי כלא, הכרחי שמישהו ישב בהם." דבר שמזכיר את האמירה של שבתאי בהצגה "אוכלים" שחפות מפשע היא מצב זמני. זה גם המקום לשבח  את עירד רובינשטיין ויפים קוצ'ר על יפי השפה העיבוד לעברית של הסיפור ואת עירד על משחקו כרופא שעליו אומר המשוגע "אתה מכיר את המציאות רק בתיאוריה".

המצב העקרוני המתואר יכול לשמש גם כיום, וראוי שיהיה כאזהרה לכל אחד. בינתיים אם יש לכם הזדמנות לכו לצפות באחת מהצגות התיאטרון האמיתיות הבודדות שיש לנו.

 

 

אורטל חייבת למות

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש.
כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
עוזר במאי: רן בן עזרא. עיצוב גרפי: בלה מלכין וירון פרידמן.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

כשאני עושה פרצופים

איך הוא מתעוות

אני מניע את האוזן

וגם הוא יודע להניע

אני מקלל בלחש

והוא – יותר בכישרון

[...]

 

כשאני יוצא

גם הוא יוצא

כשאני חוזר

הוא מחכה

סליחה: האם גם כבודו

נוטה למות?

רפאל וויאצ'ק/"בהכפלה" (תרגום: יונתן ברקאי)

נכנסנו לתיאטרון החדר כמי שבאו באמת למפגש עם סופר. על הבמה היה שולחן קטן, ספרים, משקפיים, בקבוק ג'יימסון ושני כיסאות. הערב התחיל בהבטחה של הסופר בציר קרמניצר להסיר את כל המסכות. מסכות הן כלי שימושי. יונג דיבר על כך שלכל יוצר יש שלוש פרסונות, מי שהוא באמת, מי שהוא מצטייר מתוך אומנותו, ומי שהעיתונות חושבת שהוא. אינך יכול באמת להסיר את המסכום הללו, גם את תתאמץ. בדיבור אמת יש סוג של מוות קטן. ואכן המחזה בכישרון רב טיפל בשלוש מסכות אלה. אבל דבר לא הכין אותנו להפתעה שדמות מתוך ספרו של בציר תשבור את הקיר הרביעי ותתעמת איתו. דמויות שמתעמתות עם מחבריהן כבר היו נושא ליצירות אמנות לא מעטות, מהלוני טונס ועד מוזר מכל דמיון (2006) עם אמה תומפסון שניסתה להרוג את הדמות שלה, אבל במצב זה שבו הסופר ודמותו רואים עט בעט ועין בעין – הכל יכול לקרות, והכל גם קורה. כותבי ההצגה אפשרו לנו כניסה לתוך ראשו של פסיכופט, ורק לשם כך כדאי ומעניין לראות את ההצגה.

מומלץ לראות את ההצגה הזו שגם היא הצגה מתפתחת, ולעקוב אחרי כל מה שהשלישייה הזו עושה.

משפטים שאהבתי:"הבנתי שספרות אמיתית זה משהו שאתה לא מבין מה רוצים ממך"

"הומואים זה פסה, מה שהולך זה טרנסג'נדרים"

 

סאק בסאק

במאי ומנהל אמנותי: משה מלכא | משחק: ביינה גטהון, יוחאי חרט, תהילה ישעיהו-אדגה, אייצ'ו בייה

אני עוקב כבר כמה שנים אחרי התיאטרון האתיופי, וחושב כי זהו מפעל ראוי וחשוב. הוזמנתי לפסטיבל הולגאב השני בירושלים, וצפיתי בהצגה ביום האחרון של הפסטיבל, הגם שנוכחותו של מבקר בהצגה עוררה חששות, משום שחשו שההצגה עדיין לא מוכנה לביקורת. גם בצורה זו, של במה מצומצמת, היית ההצגה ראויה, זו הצגה שעוברת בקלילות מריקודי כתפיים לסטאנד-אפ, היא ממשיכה אלמנטים מההצגה "הבית של מתוקו" ומרחיבה אותם וצוחקת עם בני הקהילה על קמצנותם, איחוריהם וניסיונותיהם לסדר ולהסתדר. המשחק של השחקנים מצוין ואנרגטי, והגם שאין קו עלילה החד ברור כמו בתיאטרון מערבי, אלא סוג של כאוס גל הבמה, השחקנים עוברים בזריזות ובכישרון מדמות לדמות, חשים את דופק קהלם, וכפי שאמר לי אחד מהם לאחר מכן, עושים מה שעושים מתוך אהבה גדולה. גם כאן הופיע יוחאי חרט, שייצג את דמות הזר, בהומור רב. להצגה היה גם מימד פוליטי שביקר את פעולות חברי הכנסת האתיופיים, ומתאר אותם כסוג של בובות על קפיץ. אין כאן ויתור על האמנות, והסוף הוא אמנותי מאוד.

משפט שאהבתי: אבא שלי מגב, בן שלי מגב, דוד שלי מגב, אישתי מטאטא.

***

חלומות של אנונימוס

מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי
דרמטורגיה: לילך דקל-אבנרי
עיצוב תאורה: איריס מועלם
מוסיקה: תומר יזרעאלי
ע במאי: אינה אייזנברג
ניהול הצגה: קרן יובל
שחקנים: יוסי יזרעאלי, דודו ניב

זמן רב מעביר יוסי יזרעאלי בתיאטרון תמונע סדנאות בהן הוא מסביר כיצד לשחק, ובזמן האחרון הוא עבר לצידה השני של הבמה והחל לשחק. הצגה זו שהיא אולי הצגת התכלית שלו (בדומה להצגה "דם" של תיאטרון החדר) מציגה את דמותו של שחקן, ארתור פיין, (יזרעאלי עצמו) העומד לקבל פרס על 50 שנות משחק, ובדומה להצגה "אורטל חייבת למות" השתקפותו במראה, פטר (דודו ניב) כמו שבה מן המתים או מנבכי הזיכרון כדי לאתגר אותו. המשחק כאן נקי, התפאורה נקייה, תאורה, כיסא, מחזה, ולא כלום חוץ מזה. המחזה מוגדר כ"פואמה דרמטית" וכמו שיר, קטעי טקסט מסוימים, החוזרים ומהוקצעים שוב ושוב כמו מתממשים לנגד עינינו ונוצרת שפה פרטית לגבי מה חשוב במשחק, שהוא מעבר לשחקן או לקהל. פטר עצמו, ספק מטורף ספק גורו לא מעריך אותנו במיוחד, והוא אף אומר על השחקנים "אתה אומר צ'כוב ומיד העיניים (שלהם) מתכסות בלחלוחית" אבל אולי  יש צורך בצד פטרי כזה בכל שחקן. נראה לי שההצגה הזו היא די למתקדמים, אבל חשוב שתהיה על בימותינו.

אודות יואב איתמר

כותב, משחק, מתרגם, מנחה, בעל חתול, מבשל, סובלני, סבלני, אומר הרבה ועושה הרבה. הבעלים של חבר לעט לעריכה, תרגום וליווי תהליך הכתיבה www.penpal.co.il בעל בלוג לנושאי כתיבה http://successful-writer.com/
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, במה, תיאטרון עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*