סיפור קצר ליום השבת / "חיזיון לילי" של זאב בר אילן

בנימין סראלד התעורר מחלומו בבהלה. כל גופו היה מכוסה זיעה. זה היה החלום, היפה, הנועז, הארוטי והרטוב ביותר שהוא אי פעם חלם. הוא הניח את ראשו בחזרה על הכרית וניסה לשחזר את החלום, אך קרני השמש החודרות מבעד החלון ביטלו את כל מאמציו לחזור ולשוב אל חלומו. אך הוא זכר את כל מה שהוא חלם, כל פרט מתוק שבו. בחלומו הוא בילה את חופשתו החורפית באתר יפיפה שבאלפים השוויצריים, ונהנה מהנוף המדהים ביופיו של הפסגות המכוסות שלג צחור ומהכנסת האורחים הטובה של המלון המפואר. אך מעל הכל היה מרוצה מחברת הצעירים התוססת, העליזה שהתארחו באותו הזמן במלון. הוא אהב את משחקי הספורט של החורף: החלקה על הקרח, רכיבה על מזחלת, את הטיפוס על הפסגות המושלגות בהרים בעזרת יתדות וחבלים. אך מעל הכל הוא אהב את ענף הספורט של הסקי. לכל הפעילויות האלו לא היו לו מספיק הזדמנויות לעסוק בהן בארץ החמה כמו ישראל. רק בעונות החורף הנדירות, בהן ירד מספיק שלג יצא עם חבריו לאזור החרמון כדי לגלוש שם על השלג הרדוד במורדות ההר.

אולם בשוויצריה ובכל ארצות אירופה הצפוניות השלג בחורף היה בשפע וכיסה בשכבה עבה את הסביבה. זה היה במקומות האלה שהוא היה יכול לפתח את כישוריו הטבעיים בענף הגלישה ולהעלות את רמת הישגיו. הוא עשה כן גם בחלומותיו. אך הפעם זה היה חלום שונה. הוא גלש למטה במדרון תלול במיוחד כשפתאום מישהו, שהיה לבוש במדי שקי אדומים, גלש לידו כל כך קרוב, שהפיל אותו ארצה. הוא קם וניסה לרדוף אחרי האיש בלבוש אדום, אך הוא נעלם בינות עצי האשוח של חורשה קטנה. בנימין חיפש בין העצים כשלפתע הוא שמע קול של בכי. כשהתקרב אל מקור הקול, הוא ראה שהאיש שוכב ליד עץ גדול, שהוא כנראה התנגש בו. כשבא עוד יותר קרוב הוא גילה, להפתעתו המוחלטת, כי זה לא היה איש אלא אישה. היא החזיקה את רגלה וצעקה בכאב מעורר רחמים. כשהיא ראתה אותו היא פנתה אליו באנגלית "חושבני ששברתי את הקרסול שלי. התוכל לעזור לי, בבקשה." "בודאי שכן" הוא אמר וכרע ליד האישה "אנסה לחלוץ את הנעל שלך." הוא חלץ את הנעל שלה בעדינות רבה, תוך שהיא נאנחה קשות. בנימין נגע בקרסול שלה והרגיש שהיא מתחילה להתנפח. "נראה לי שאת צריכה טיפול רפואי מהיר, אנסה להתקשר אל המלון." הוא הוציא מכיס הפנימי של מעילו את טלפון הנייד שלו וחייג את מספר המלון. "הלו, מדבר בנימין סראלד. אני אחד מהאורחים שלכם במלון. אישה, גם כן אחת מאורחי המלון, שברה את רגלה בזמן הגלישה וזקוקה לטיפול מידי. אני נמצא לידה." "מה שמה והיכן אתם נמצאים?" שאל הממונה התורן שבבית המלון "מה שמך, בבקשה" הוא פנה אליה "אלה, אלה ברנשטין," היא ענתה בקול חלוש. בנימין חזר על שם בטלפון והמשיך "אנו נמצאים במדרון הצפוני, כמה קילומטרים מהמלון, בתוך חורשה קטנה. נא למהר, היא סובלת מכאבים עזים. מספר הנייד שלי הוא 795438" "אנו נעשה את מיטב יכולתנו," באה התשובה "תודה לכם" אמר בנימין וסגר את המכשיר.

"טוב, טוב, טוב. אז את יודעת העלמה ברנשטין, שאת הפלת אותי בזמן שעפת למטה במדרון, ולא היה חוסר הרבה שנינו היינו זקוקים עכשיו לטיפול רפואי. מה המהירות הזאת לעזאזל?" "אני מאוד מצטערת," היא נאנחה "המדרון היה מאוד תלול ולא יכולתי לשלוט כראוי על כיוון הירידה. האם פגעתי בך?" "לא!, אבל הבהלת אותי כהוגן. אני בסדר. עכשיו אני דואג לך." היא עדיין הרכיבה את משקפי השמש שלה ובנימין לא יכל לראות את עיניה, רק את שערותיה השחורות, השופעת שגלשו מכובע השקי שלה. "אנחנו כנראה נאלץ לחכות זמן מה עד שהעזרה תגיעה, ובינתיים אני חושב שמן הראוי נעשה הכרה זה עם זו." הוא הושיט לה את ידו, בנימין סראלד, מישראל." "מישראל?" היא תהה. "אז איך הגעת לכאן?" "אני אוהב את החורף, את השלג, את ההרים המושלגים. אני אוהב במיוחד את המקום הזה. נולדתי בהונגריה והגעתי לישראל כאיש צעיר ואני זוכר היטיב את החורף בארץ מולדתי, וזה חסר לי מאוד. ואת, אם מותר לי לשאול מאיפה את? לפי המבטא שלך את מגרמניה." "לא!" היא מחאה "אני מאוסטריה, מוינה." "מצוין, אז בחורה וינאית הגיעה לאלפים השוויצריים כדי לשבור את הרגל שלה?" "בבקשה, אל תלעג לי, מספיק הכאב שלי ברגל." "בסדר, אז עד שהעזרה תגיעה, אולי תספרי לי מה את עושה בחיים האזרחיים שלך?" "אם כן," היא אמרה בקול ביישני כמעה "אני רקדנית בלט." "אה, אני מקווה מאוד שהפציעה בקרסולך לא רציני מדי ובמהרה תחלימי." "גם אני מקווה." היא ענתה "ואתה, ממה אתה מתפרנס?" "אני טכנאי חשמל ומפעיל מערכות קול בתיאטרון גדול." "ואתה מבלה את חופשותיך בחוץ לארץ?" "לפעמים שאני יכול להרשות זאת לעצמי." "ומניין האנגלית המצוינת שלך?" היא שאלה "למדתי בבית הספר, אך אני מנצל כל הזדמנות לדבר אותה, וגם בעבודה שלי זה דבר הכרחי. ואת?" "כמעט אותו הדבר. אני נוסעת הרבה לחוץ לארץ עם להקת הרקדנים שלנו. אנגלית היום היא שפה מקובלת בכל העולם שמאפשרת לך למצוא קשר עם הבריות בכל מקום, כמעט עם כל אחד."

הייתה הפסקה בשיחה שלהם, אחר מכן הוא שאל אותה "האם תרשי לי לראות שוב את הרגל שלך, היא עדיין כואבת?" "כבר פחות." היא אמרה. הוא עיסה את הקרסול שלה בעדינות. עכשיו יותר טוב?" "כן. תודה." "זה קר מאוד ואת שוכבת פה על השלג ללא תנועה." הוא פשט את אפודת הצמר שלו מעליו והניח אותה על גבה. "אתה מאוד נחמד אלי," היא אמרה "אני שמח לעזור לך." הטלפון שלו צלצל והקול אמר "מר סראלד, אנו בדרך לאסוף אתכם במסוק. בבקשה תצא מהחורשה ותן לנו סימן." תוך דקות מספר המסוק נחת לידם. שני עוזרים שנשאו אלונקה ורופא קפצו מתוכו ולקחו את אלה ואת בנימין חזרה אל המלון. שם בנימין נפרד ממנה "עכשיו את תהיי בידיים טובות ואני תקווה שתרקדי שוב במהרה. דרך אגב כמה זמן תשהי במלון?" "כמה ימים, זה תלוי כמובן במצב הרגל שלי." "אני מאחל לך את הטוב ביותר ולהתראות." הוא אמר.

יומיים לאחר המקרה, כהמשך החלום שלו, בנימין נכנס אל אולם הבר של המלון, שהיה מואר באורות עמומים והתיישב ליד אחד השולחנות העגולים במקום. הפסנתרן ניגן נעימות עליזות וקצביות של גרשווין. המלצר בא והוא הזמין כוס ויסקי על הקרח. עיניו נפלו על קבוצה של חברה צעירים ששוחחו וצחקקו בקול בפינה הרחוקה. הם דיברו גרמנית. לאחר מספר דקות הפסנתרן סיים את נגינתו ויצא להפסקה. בנימין קם ממושבו וניגש אל הפסנתר והתחיל לנגן נעימות נוגות מאת שופין. במהרה השיחה הקולנית והעליזה של קבוצת הצעירים פסקה, והם באו וצבאו סביב הפסנתר והאזינו בקשב רב לנגינתו. ככל שהמוסיקה נמשכה, הם נהנו יותר ויותר לשמע צליליו החלומיים של שופין, והתחילו לזמזם את הנעימות. כשבנימין סיים את נגינתו הם מחאו לו כפיים בהתלהבות. אחת הבנות מהחבורה באה לבנימין ושאלה אותו "אינך מזהה אותי?" "בואדי," הוא ענה "אלה, מה שלומך, ומה מצב הקרסול שלך?" "תודה לאל יותר טוב, עברתי בדיקות של שיקוף והתברר שהקרסול לא נשבר, רק נקע חזק. הכל יהיה בסדר הרופאים אמרו. עלי לנוח כמה ימים." "אני שמח לשמוע את זה," אמר בנימין. היא פנתה לחברה שלה "נא תכירו את מצילי, בנימין שראלד מישראל. עכשיו מתברר שהוא לא רק ספורטאי טוב ומציל אנשים בצרה, אלא גם מוזיקאי מעולה." הצעירים שוב מחאו לו כפיים "האוכל להזמינך אל שולחני?" "ברצון," היא אמרה. הם שוחחו והחליפו חוויות על שהותם במלון ועל עניני המקצוע שלהם. "פציעה ברגל זו בעיה רצינית אצל רקדניות. התוכלי להמשיך לרקוד על בהונות רגליך?" "אני מקווה בכל לבי שכן," היא אמרה תוך שהיא התכופפה ומששה את רגלה. "מה הייתה ההצגה האחרונה שלכם?" התעניין בנימים "קופליה של דליב. אתה אוהב בלט?" "אני חובב מושבע לזה." הצהיר בנימין "אצלכם בישראל מציגים ריקודי בלט?" "יש לנו להקות ריקודים מעולות, האחת בשם 'אנבל'. הם ממוצא תימני וההופעה שלהם מקורי מאוד. השנייה קוראים לה להקת 'בת שבע', גם כן מעולה, אך הבלט הקלאסי, לצערי, טרם התפתח בארצנו כראוי. ברם, להקות רבות מחוץ לארץ מופיעות על בימתנו. סלחי לי, שכחתי לשאול אותך, מה את שותה?" "רק כוס קפה, בבקשה." הוא קרא למלצר והזמין את המשקה. "את נוסעת הרבה עם הלהקה שלך?" "כן, בהחלט, רק לאחרונה ביקרנו בפריז ובלונדון. בשנה הבאה יש לנו תוכנית להופיע על בימות של מדריד, רומא ובודפשט." "בודפשט, אמרת, אז אהיה בין הראשונים שיקנה כרטיס להצגה שלכם." "תודה. אתה מחלק לי מחמאות לפני שראית אותי רוקדת." "אני מסתכל על הפיגורה שלך, על פניך היפות, על שערותייך השחורות הנפלאות והשאר הוא רק עניין של דמיון." "שוב תודה" היא אמרה וסומק רב התפשט על פניה. "אני חושבת שבמהרה תוכל להתרשם מהקבוצה שלנו. אנו מתכננים הופעה קטנה פה עבור אורחי המלון, אך אני עצמי, כמובן, לא אוכל להשתתף בה בגלל הקרסול הכואב שלי." "בכל אופן, אני אבקר בהצגה, ואם את תשבי לידי בקהל הצופים, אהיה מאושר מאוד." הקפה הוגש והם עוד נשארו ושוחחו זמן מה. היא שאלה פרטים נוספים בקשר לעיסוקו והוא סיפר לה בהרחבה.

למחרת הערב בנימין ישב באולם התיאטרון הקטן של המלון וחיכה בחוסר סבלנות להתחלת ההצגה וכמובן לבואה של אלה. כשהיא נכנסה לאולם הוא עשה לה סימן לבוא לשבת לידו. כשהיא התיישבה לידו הוא אמר לה "אינך מתארת כמה אני מאושר בחברתך." "גם אני נהנית מחברתך," היא השיבה. התזמורת הקטנה של המלון פתחה בקטע הפתיחה מהאופרטה המפורסמת של יוהן שטראוס "העטלף". כשהמסך עלה והרקדנים הופיעו, הקהל קיבל אותם בתשואות רמות. אחר כך הלהקה ביצעה קטעי ריקוד שונים מהאופרות כרמן, סילביה ומאגם הברבורים. לאחר ההופעה הם נפרדו בלחיצת ידיים חמה ואיחלו לילה טוב זה ולזו.

בערב הבא, עדיין בחלום, בנימין ישב בחדר שלו לבד וקרא בעיתון המקומי כשהוא שמע דפיקה בדלת. הוא קם לפתוח וראה את אלה עומדת על הסף ומחזיקה ספר בידה. "אוי, סליחה," היא אמרה "כנראה שתעיתי בלדת שלך במקום זו של חברתי שגרה איפה שהו פה." "תעית לטובה ואם את כבר פה, אז אני מזמין אותך לראות את החדר היפה והמרווח שלי." היא נכנסה פנימה ללא היסוס "נא לשבת ותרגישי חופשייה." הוא אמר לה. לאחר שהתייבשה בכורסא היא שאלה "זה לא משעמם לך פה לבדך?" "כבר לא, אם את פה." "אז איך הריקוד שלנו מצא חן בעיניך?" "אם הצלחתם לרקוד כל כך יפה על הבמה הזעירה הזאת, אני מתאר לעצמי מה אתם יכולים לעשות על במה ענקית כמו זו שבבית האופרה שלכם." "אתה צודק. הרקדנים צרכים לקחת בחשבון את הממדים הקטנים של הבמה ולא לבצע קפיצות גדולות מדי ולמצוא את עצמם בין השורות של הקהל." "כמה מצחיק," הוא אמר "דרך אגב, את יכולה לקרוא לי בן. זה יותר פשוט וחברי." "אוקי, בן, אז מתי יש בדעתך לחזור לישראל?" "בעוד מספר ימים, אך זה היה נהדר לו היינו יכולים לעשות סקי ביחד." "באמת זה היה מצוין. אתה הייתה יכול ללמד אותי איך להיזהר. נכון?" "נכון מאוד. הגלישה זה ספורט נהדר, אך היא יכולה להיות מסוכנת עם לא יודעים את החוקים." "אז אחכה לך ללמוד אותם עד הפעם הבאה שניפגש." בנימין קם ממושבו וניגש למדף הבר שבחדר והוריד משם בקבוק של ליקר עדין. גם לקח שתי כוסות ומילא אותן "לבריאותך," הוא אמר והם שתו את המשקה עד תום.

"תאמר לי," היא שאלה "היכן למדת לנגן כה יפה על הפסנתר?" "אני מנגן על הפסנתר מגיל הילדות שלי. את אוהבת שופן?" "מאוד, מאוד. רק לפני שבאנו לכאן ראיתי סרט בקולנוע בשם 'הפסנתרן'. הייתי מוקסמת מהמוסיקה, במיוחד מהקטע הזה כשהאומן ניגן בפני הקצין הגרמני שגילה את מחבואו. השחקן היו לו, בניגוד לשלך, תווי פנים אופייניים של יהודי ואף עקום. זה היה סרט גדול עם משחק משובח של השחקנים." "גם אני ראיתי פעמיים את הסרט הזה." אמר בנימין.

"הגידי, אלה, אני שונא לדון בענייני פוליטיקה בכלל, אך במיוחד עם בחורה נאה ויפה כמוך, אך ניראה לי שאין לי מפלט מכך." "מישהו פגע ברגשות שלך?" היא שאלה בדאגה "לא, אך את הצגת אותי בפני החברים שלך כישראלי. האם הבחנת שמישהו, מבין החבורה שלך, אמר דבר בקשר לכך?, או מתח עליך בקורת?, או העיר איזו הערה נבזית?" "למען השם לא! אנחנו דור השני לאחר המלחמה וענייני פוליטיקה, אלה נושאים שרק בעיתים רחוקות מאוד אנו דנים בהם, אם בכלל. האם משהו מטריד אותך?" "לא, רק רציתי להבהיר את הדבר הזה." "אינך צריך לחשוש, או שיהיו לך ספקות בנושא זה. לפחות מה שנוגע לי, אני לא מבדילה בין הבריות לפי הישתיכותם האתני, לאומי, או הדתי. אני מסווגת ודנה אותם לפי ההתנהגות שלהם, ואתה מתנהג כג'נטלמן מושלם."

הוא הביט בה ממושכות, על פניה היפות, על שערותיה השופעות השחורות, על עיניה השחורות, הבורקות, בעלות ריסים ארוכים וחשק לנשק אותה. "עכשיו," הוא קם מכיסאו ואמר "את קרוב לואדי שתשני את דעתך עלי כג'נטלמן, ואולי תשלחי את הספר שלך בראשי. אך אני הייתי רוצה להזמין אותך…" הוא עשה הפסקה "להיכנס אתך למיטה…?" שאלה כאילו היא נחשה את מחשבותיו. "לא, אני רק הייתי רוצה להיכנס אתך לאמבטיה. יש פה חדר אמבטיה נהדר עם כערה ג'קוזי מבעבע, מספיק בכיף לשני אנשים. לזוג, אני מתכוון." היא הסתכלה בו במבט בוחן ואמרה "זו הצעה הנועזת ומיוחדת ביותר שמישהו הציע לי מעולם. אולם אני מוכנה לקבל אותה בתנאי אחד: אני אכנס לאמבטיה אתך, אך אתה מבטיח לי שלא תיגע בי." "אזדקק להתאפק ולהתרסן בכל כוחי, אך אני מבטיח לך שלא אגע בך." "אז בבקשה," היא הרימה את ידה לכיוון חדר האמבטיה "נא להיכנס."

בהיסוס רב, ולא בטוח בעצמו, בנימין נכנס לאמבטיה, פתח את הברזים ושפך קצף ריחני לתוך המים וחיכה לה. היא נכנסה אחריו, לבושה רק בחולצת גוף תחתונה והחלה מיד להתפשט. אחר מכן שניהם נכנסו למים המקציפים של האמבטיה. הוא הסתכל עליה כמהופנט, בשדיה המלאות, בקווי גופה המושלמים ורגליה היפות כשל פסל. "הגידי לי מיס, האם לרחוץ את שערותיך היה גם כן בתוך ההסכם בינינו?" "לא בהכרח," היא השיבה בצחוק. הוא עזר לה לרחוץ את שערותיה, ואז שאל אותה "אני סקרן איך הסכמת להצעה הנועזת שלי?" "פשוט מאוד. אתה בטח רצית לראות אותי ערומה וגם אני הייתי סקרנית לראות את גוף המעורטל שלך." "כל כך פשוט?" הוא שאל. היא עשתה סימן בראשה לאות הסכמתה. הוא עשה ככל יכולתו לדכא את היצר שנולד אתו, הוא כל כך רצה לגעת בשדיה. הוא הרים את ידיו לעשות כן, אך ברגע הזה חלומו בא לקצו בפתאומיות. הוא התעורר, במקום במי אמבטיה ריחניים ומבעבעים, באמבטיה של זיעה קרה. זה לקח זמן מה עד שהוא נכח לדעת שהוא בבית, שוכב במיטה שלו, והוא רק היה חולם. זה היה לו קשה להשתחרר מחלום כה יפה. הוא לא רצה, הוא הניח את ראשו בחזרה לכרית, אך חלום נמוג עם הקרני השמש שחדרו אל תוך חדרו החזירו אותו למציאות. הוא קם מהמיטה והלך לרחוץ את עצמו בחדר האמבטיה. הפעם רק לבדו.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*