סיכום עגום

בעוד שעמיתַי ב"יקום תרבות" מסכמים (מי לעצמו ומי לקוראיו) את השנה החולפת מנקודת מבטם המקצועית, ומאמצים את דגם הסקירה הביקורתית השקולה והמסודרת, שמאפשר לציין לשבח את נבחרי התחום, אני מתבוננת בגוויה הטריה הזאת, "שנת 2011  בשדה השירה", ומבינה שבשום אופן לא אשלוף כאן את האזמל שבאמצעותו אערוך את הנתיחה שלאחר המוות. הגוויה הזאת כחולה ונפוחה, וכל המביט בה יבין כי פגשה את בוראה בנסיבות מצערות במיוחד. ניכר עליה שחייה היו חיים של רמיסה, השפלה, חרדה ופלצות.

אין לי אלא להתנצל בפני כל הטוב שארע בשדה השירה הישראלית בשנת 2011 (שכן גברת קשת יום זו ראתה ודאי כמה שעות של חסד בחייה הקצרים) ובפני כל מי שרצה לראות את הכותר האהוב עליו (שנרכש או קרוב לוודאי נשלח מהמחבר עצמו), או את שמו מופיעים ברשימה. והיו כמובן לא מעט כאלה: ספרי שירה טובים, אסופות מכובדות ותרגומים סבירים. אפשר להיזכר במאמר או לפחות בביקורת שירה אחת שהיה בהם קורטוב של טעם. חוקרינו הווירטואוזיים שוב הרשימו והעלו באוב שניים או שלושה משוררים "לאומיים" וכן חזינו במספר ספרי ביכורים, שחלקם ראויים היו, יותר מכל, לתשומת לב עדינה ולטיפול זהיר. בכל אלו עוד נדון כאן, בהזדמנות זו או אחרת, אולם כעת, כשאני נדרשת לשרטוט דיוקנה של השנה החולפת בשירה, אני מסוגלת להביט בה רק דרך מעטה סמיך של רחמים וחמלה, וכן – אודה ואתוודה – מעורבת בכך גם מידה רבה של מיאוס.

לשמחתי הרבה, מבנה האישיות שלי מאפשר לי להדחיק כמות נכבדת של זוועות ועוולות (ירושה מהסבים, ככל הנראה). ועם זאת, אירעו כאן דברים שאפילו מנגנון ההדחקה שלי לא הצליח להצפינם. ביניהם אפשר למנות את המרוץ לצמרת האימפריות שקרסו, ושעל חזה פגרן טיפסו אינספור אוהבים ויריבים "לשעבר", שלא הותירו מרחב פרישה הולם למי שביקש לפרוש או להיפלט משורות המועמדים לכתר. והיו אקציות שונות ומשונות נגד תקצוב השירה במסגרות שתכליתן לסייע לשירה. היו קרנות שסגרו את שעריהן בפני הוצאות הספרים וכתבי העת. הברזים המעטים, שמהם טופטפו מפעם לפעם טיפות קטנות שהפיחו חיים בפרויקטים ספרותיים, יבשו גם הם.

והיו "מכתבים גלויים" לעורכים של אתרי שירה, שתואנתם "האתית" הותירה אותי פעורת פה ושמוטת ידיים. היו מאבקים שמעבר לחזותם הנאצלת נפרשו פלקטים עילגים ופעילותם לוותה בתצלומים קבוצתיים שבחירת המשתתפים בהם הגדירה מחדש את גבולותיה של הציניות.

והיו פשקווילים, אין ספור פשקווילים ברוטליים, שכל אוחז בעט הרשה לעצמו לקלמס על רעיו. שנאה רושפת, לעגנות, איוולת וקנאה, ומעל לכל – ניסיון לפצוע כמה שיותר עמוק. כל הפיגיונות האלה (פואטיים, אתיים ואסתטיים) הותירו צלקות כעורות למדי על גווייתה של שירת 2011, כעורות מכדי שאוכל לתאר את צדה היפה והתרבותי. לאמיתו של דבר – ייתכן שכלל לא היה לה צד כזה.

וכעת נלך ונטביע את יגוננו בגביע שמפניה פושר ונייחל לשנה טובה יותר, אנושית יותר (כן, אנושית יותר. גם על חשבון הפואטיות). נייחל לשנה שאולי תשיב לנו תחושות אלמנטריות, כמו הבושה והנימוס הבסיסיים שנתקהו והתאבנו לחלוטין במחוזותינו השיריים.

נייחל לשנה אנושית יותר. גם על חשבון הפואטיות

הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

5 תגובות על סיכום עגום

  1. מאת אלי אשד:‏

    אני בניגוד ליעל לא כל כך פסימי וקודר לגבי מצב השירה.
    נראה לי שמבחינות מסויימות לפחות מצב השירה הוא יותר טוב משהיה אי פעם.
    יש כמה וכמה פסטיבלים שמוקדשים כולם לשירה בלבד להקראות שירה לשיחות ולהרצאות על שירה. נזכיר את פסטיבל שדה בוקר ,( שאני נוסע אליו השבוע ) ואת פסטיבל מטולה ,פסטיבלים שמושכים אליהם מאות אנשים שמתעניינים בשירה.בתל אביב יש כמעט כל שבוא אירוע שקשור לעולם השירה.
    דהיינו יש ציבור של קוראי שירה ומתעניינים בשירה לא רק כאלו שכותבים אלא גכם כאלו שקוראים ואף מאזינים .
    השאלה היא האם יש גם משוררים צעירים טובים ואף מעולים שיוצאים מכל זה .אני מאמין שיש והם מתבלטים יותר.
    בניגוד ליעל אני סלחני יותר לעניין של הפשקובילים המרושעים של עולם השירה. נכון שישנם אנשים שנהנים מזה הנאה שנראית לפעמים כסדיסטית ,אבל בסופו של דבר גם הפשקובילים האלו מראים על כך שיש סצינה תרבותית חיה דינאמית ובועטת עם האהבות שלה והשנאות שלה.זה בהחלט לא כוס התה של כל אחד אני מסכים , אבל במקום שם שונאים שם גם יש חיים .

  2. עם כל הצער אני נוטה להסכים עם העניין הזה.

  3. מאת David Adler:‏

    הבעיה העקרית היא "איכות" השירה. יעל אולי צודקת שהבעיה משתקפת גם בכך שכל "חצר" מגוננת על חבריה, בלי קשר לאיכות שירתם. ויש גם "חצרות" חברות שאת חבריהם לא תוקפים ואפילו מאמצים, הדדית.

    בשולי כל זה, אך רק בשוליים, הואיל ואלי הזכיר ערבי הקראה וכו'. הקראות השירה, יכולות בקלות יתרה לכסות על ערוות השירים, בשל כשרון דרמטי נכר או או אפילו עודף של הכותבים/מקריאים. על הנייר זה נראה נורא. כשהם מקריאים/ מציגים הקהל מתמוגג. לעניות דעתי אין זה לתפארת השירה.

  4. מאת אלי אשד:‏

    הבעיה הגדולה שלי יש עם ערבי שירה היא כאלו שבהם מופיעים המונים שרק מקריאים שירה.
    דוגמה אחת "המרתונים " שאותם עושה ציפי שחרור באגודת הסופרים עם עשרות מקריאים.
    הבעיה כאן :יש עשרות מקריאים שברור שרובם אינם מקשיבים כלל אלא רק מחכים לתורם להקריא לעשרות שאינם מקשיבים גם הם.
    איך בכלל אפשר לשמור על קשב וריכוז ,ללא קשר לאיכות החומר , במשך שעתיים של הקראות מונוטוניות ,פחות או יותר ?
    עם בכל זאת יש מקרים נדירים שבהם המשוררים ( בכל המקרים שהייתי במרתונים כאלו אני הייתי האדם היחיד שלא בא להקריא אלא רק להאזין ) מוחאים כפיים לאחד מעמיתיהם המקריאים,ברור שהאיש -אישה עשו משהו יוצא דופן עם השיר או עם ההקראה.
    אבל זה כאמור נדיר ,בדרך כלל רק קוראים ולא מקשיבים . כמו שיש יותר כותבים מאשר קוראים כך במרתונים האלו יש יותר מקריאים מאשר מאזינים.

  5. מאת יעל טומשוב:‏

    הבעיה הגדולה שלי עם ערבי שירה, דומה לזו שדוד מציין – איכות החומר הנקרא.
    באופן כללי, ריבוי פסטיבלים וערבי שירה, אפילו ריבוי כתבי עת, עוד אין פירושם פריחה ספרותית.
    זו נקודת המחלוקת הרצינית ביותר בינינו, אלי. ולא פעם דיברנו על כמות לעומת איכות.
    הכמויות האלה לא מעניינות אותי. הקוראים והמאזינים האלה, שאתה מדבר עליהם, עם מה הם יוצאים לאחר ערב הקראה סטנדרטי? מה הם מקבלים תמורתו?
    בעניין הפשקווילים – אני לא נאיבית. אני מבינה שקטילות מן הסוג הזה וכל מה שנלווה אליהן, הן תנאי לקיומו של שיח ספרותי פורה. בסיכומי דיברתי על חציית קוים אדומים בתחום שבין אדם לחברו. בין אדם לעמיתו.
    אולי לא הדגשתי את זה מספיק.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*