סיכום השנה בפרוזה : עשרת הספרים הטובים של השנה

(בתמונה: מדף ספרים מרחף מאתר www.gadgetshop.co.il)

ברשימה הזאת אני מבקש לפתוח בהתנצלות. אני עושה כך, משום שאני מרגיש שאני חייב בהתנצלות ואינני יכול אחרת, מכפל סיבות: האחת, כל רשימת סיכום היא "אליה וקוץ בה". מחד גיסא , היא מאפשרת סקירה דיאכרונית אל עבר השנה שחלפה כדי לראות מה "היה שם בחוץ" במרחב הספרותי ואולי ללמוד ממנה על מגמה מסוימת. מאידך גיסא, לאף רשימת סיכום אין את הפרספקטיבה הנדרשת להיות רשימה כזאת. היא נעדרת זמן ומרחב הנדרשים לבחון יצירה באשר היא יצירה.

השנייה, אף מבקר ספרות באשר הוא "קראן" (אחד שקורא למחייתו) לא יכול לקרוא את כל אשר המרחב הספרותי מגיש לנו . תמיד יהיו ספרים אשר המבקר מפספס מפאת זמן וגם מפאת סיבות חברתיות-קולגיאליות אחרות. לפיכך, הרשימה היא תמיד סובייקטיבית ותמיד פרשנית. אין לה שום ערך ספרותי וגם ולא ערך היסטורי.

לאור זאת, כששואלים אותי לא פעם "מהם הספרים הטובים של השנה?" אני נמנע מלענות ישירות ומתקן את השואל – "אני יכול להשיב לך מהם הספרים הבולטים לדידי השנה". יוצא אפוא שלא אחרוג ממנהגי ורשימה זאת תמנה את רשימת הספרים הבולטים השנה מבחינתי. אני מתנצל בפני אלו שלא נכנסו לרשימה.

באופן כללי אומר שהשנה, בניגוד למבקרי הספרות בז'ורנאלים השונים (ולא אנקוב בשמות) הייתה מבחינתי שנה טובה לספרות הן מבחינת ספרות מקור והן מבחינת ספרות מתורגמת. חוששני ואני אומר בזהירות שאלו שכותבים נחרצות כי השנה הייתה שנת בצורת מבחינת הפרוזה פשוט לא קראו מספיק ספרים או שפשוט שפטו ספרים מבלי לקרוא אותם (גם לגבי רשימת ספיר שהיא רשימה טובה השנה לעומת שנים קודמות ולמרות זאת נקטלה עד דק על ידי מבקרי ספרות רבים, יש לי מה להגיד אבל זה לרשימה אחרת).

להלן הספרים הבולטים של השנה:

ספרות מקור :

1. "דרוש לחשן " של חגי ליניק-

ללא ספק ההישג הגדול ביותר של הפרוזה הישראלית השנה. חגי ליניק התעלה על עצמו וכתב ספר שעוסק בתמת השכול שנטחנה דק דק בספרות הישראלית, אך הוא מעלה אותה רמה קדימה. הכתיבה מעולה והיא מעוררת השראה הן מבחינת מיצוב הדמויות והן מבחינת סגנון הכתיבה –מאזורי וריאליסטי כאחד המשלב כאב, יגון עם קורטוב של הומור.  בשורה אחת- הספר הטוב ביותר שיצא השנה.

2. "נופל מחוץ לזמן" של דוד גרוסמן-

מעניין לערוך את ההשוואה בין הספר של חגי ליניק לבין גרוסמן כי שניהם עוסקים בתמה דומה. מה כבר ניתן לומר על גאון הספרות הזה שלא נאמר. הספר החדש של גרוסמן הוא פנינה ספרותית מעוררת השתאות. כולו נזילות תודעתית של שכול וכאב הכתוב לא כפרוזה ולא כשירה אלא כרצף תודעתי מסחרר. לא ניתן לקרוא אותו קריאה אחת ולא פעמיים כדי להבין את גודל הספר. גרוסמן מתעלה על עצמו בספר הזה שהוא כולו פילוח חד של הלב והכליות.

3. "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר-

המשורר אלמוג בהר הוא אדם אמיץ. הוא לא מפחד להתעמת עם פרוזה וכשהוא עושה את זה, התוצאה היא תמיד תוצאה טובה מאוד. ההישג של הספר הוא ראש וראשית בבחירת הדמויות הלא שכיחות בספרות הישראלית – מזרחים חרדים בירושלים. מעבר לכך השימוש בשפה המיוחדת לכתיבתו של אלמוג- שילוב מתודי בין קודש לחול, בין ארכאי לחדש, בין גבוה לנמוך. הספר הוא אור בצבע אחר הצובע  את נוף הספרות הישראלית.

4. "החלילן" של ג'ודי טל-

ג'ודי טל כתבה ספר מיוחד במינו. הכתיבה מדויקת להפליא, ריאליסטית ולא מצטעצעת. הספר מרגש עד דמעות ועוסק בתמות שלא קל לכתוב עליהן: זהויות , שסעים לאומיים, בגידות ואהבה נכזבת. ג'ודי כתבה ספר הנע במרחבים שונים והראוי לכל שבח. ההישג הוא גם שג'ודי לא נפלה לקלישאות כשעוסקים בתמות הללו ותמיד אוחזת אותך ההרגשה בספר שהנה אנו נופלים לבנאליות אבל זה לא קורה בספרה אלא להיפך – הבנאלי הופך למטריד.

5. "היברו פאבלישינג קומפני" של מתן חרמוני-

נאמר כבר המון על הספר הזה ונדמה שכל מילה נוספת עליו תהיה מיותרת. המועמד הבטוח לזכות בפרס ספיר. מתן חרמוני עושה את הלא ייאמן ונע בין מרחב של מקום למרחב של זמן בצורה מרגשת וכולו מחווה לספרות.

ספרות מתורגמת :

1. "זעם" של סרחיו ביסיו-

זהו ספר שהוא כולו חוויה ספרותית מהרגע הראשון שהוא נוחת בכף ידך. החל מהכריכה החומה המחממת שעומדת בניגוד לשם הספר וכלה בסיפור שיש בו את כל מרכיבי הרומן הטוב: אהבה, יצרים, מוות, סקס שכולם משולבים בתוך מרחב שהוא בית. מעבר לסיפור המדהים, הספר הוא סדנא לכתיבת פרוזה בתוך "מרחב מצומצם". ספר שהוא חוויה מרתקת ושאפו להוצאת סמטאות על הוצאת הספר והתרגום (בכלל ההוצאה עושה חייל והוציאה השנה ספרים נהדרים שהבולט ביניהם הוא "בלי פרחים ובלי כתרים" של אודט אלינה).

2. "סטונר" של ג'ון ויליאמס

"סטונר" הוא דוגמא לספר שהיה אמור מזמן לצאת בישראל אך חמק מהרדארים של ההוצאות וטוב עשו "ידיעות ספרים" שהוציאו אותו. טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. זהו ספר ריאליסטי, מדויק שכתוב בהומאניות ובפשטות ללא משחקי לשון וללא תעתועים על נושא כביכול פשוט- סיפור על פרופסור לספרות מהדרך שעשה בתור בן למשפחת חקלאים ועד תלאותיו במחלקה לספרות. הספר משלב שלל תמות ופוצע את הלב. השילוב בין הפשטות של בחירת החומרים לפשטות של אופני הכתיבה מעניק לספר את הטייטל "מושלם". לא פחות ולא יותר.

3. "100 ימים" של לוקאס ברפוס

אין הרבה ספרים שמתורגמים בישראל על הזוועות של רואנדה ואפריקה בכלל ואין הרבה ספרים טובים בנושא שמתורגמים טוב לעברית. הספר "100 ימים" הוא ספר יוצא דופן ברמת התרגום ורמת הנושא. הספר עוסק בזוועות האנושיות מבלי רחם ושואל שאלות פילוסופיות חשובת כמו : מה התפקיד של העולם הראשון בעוולות של העולם השלישי וכלום האידיאליזם של הצדק האוניברסאלי הוא לא יותר מאשר זיוף וצינות? הוא גם לא פוסח על האשמה של העולם השלישי במצבו ושואל האם בכלל ניתן לעזור למדוכא שכל שאיפותיו רוצה להיות מדכא בעצמו.

4. "בלשי הפרא" של רוברטו בוליניו-

שוב באיחור מה ואחרי שכל העולם קרא את ספר המופת של הסופר הנודע מתורגם הספר לעברית מספרדית והנה יש הזדמנות לחובבי האוונגרד והשירה להתחבר למסע אמיתי החוצה יבשות ומתפרש על פני שני עשורים. לדידי, זהו גם התרגום הטוב של השנה.

5. "המפה והטריטוריה" של מישל וולבק-

מישל וולבק הוא פילוסוף מזהיר ואינטלקטואל מרשים אך הוא לא פרוזאי גדול ובטח לא סופר ענק. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהיכולת הנדירה שלו ליצור עולם מהפנט ולדעת לטוות שאלות פילוסופיות אקזיסטנציאליות כמיטב הסופרים הצרפתים הגדולים והוא עושה זאת בצורה מעוררת השראה. "המפה והטריטוריה" זהו אולי ספרו הטוב ביותר עד כה ולכן זהו אירוע נדיר במרחב הספרותי.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיכום השנה בפרוזה : עשרת הספרים הטובים של השנה

  1. פינגבאק: צ'חלה וחזקל | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*