עַכְשָׁו אֲנִי שֶׁל עַצְמִי

בַּלַּיְלָה הוּא אִבֵּד אוֹתִי. חָמַקְתִּי, הָפַכְתִּי לְנַחַל.
הַכּוֹכָבִים חוֹרֵרוּ אֶת הַשָּׁמַיִם
וְהִכְנִיסוּ אֶצְבָּעוֹת לְחָרִיץ. הִתְרַגַּשְׁתִּי.
עַכְשָׁו אֲנִי שֶׁל עַצְמִי.
כַּמָּה יָמִים חָתַכְתִּי לְכַדּוּרִים קְטַנִּים שֶׁצָּרִיךְ לִבְלֹעַ
לָעַסְתִּי אֶת הַשֶּׁקֶט כְּדֵי לְהָבְרִיא
עַכְשָׁו אֲנִי שֶׁל עַצְמִי.

בַּלַּיְלָה הוּא אִבֵּד אוֹתִי, הָיִיתִי שְׁלוּלִית עוֹמֶדֶת בָּרְחוֹב.
רַגְלַיִם זָרוֹת חָלְפוּ בִּי, חֶלְקָן מִסְתַּעֲרוֹת
מַיִם רַבִּים נֶאֶגְרוּ; טִפּוֹת נוֹפְלוֹת שֶׁאִבְּדוּ שִׁוּוּי מִשְׁקָל
הָפַכְתִּי לְנַחַל. עַכְשָׁו הַגֶּשֶׁם מִשְׁתַּקֵּף בְּפָנַי וְיָדָיו
מְצִיפוֹת אוֹתִי כַּוָּנָה.

מָטוֹס חָתַך אֶת הַשָּׁמַיִם, הַשֶּׁמֶשׁ כָּבְתָה
הִבְהוּב אַחַר הִבְהוּב רוֹכֵב אוֹפַנַּיִם נִדְלָק בְּסוֹף הָרְחוֹב.
הוּא חָצָה אֶת הַתֶּפֶר בֵּין הַמִּדְרָכָה לָאוֹרוֹת שֶׁרָצִים שָׁם בְּחוּץ
אֶת עַצְמִי שַׂמְתִּי בַּצַּד נָתַתִּי לַחֹשֶׁךְ לְגַעַת.
בְּגֶשֶׁם הוּא אִבֵּד אוֹתִי.
הוּצַפְתִּי וְהָיִיתִי לְנַחַל
הַקִּירוֹת הֵרִימוּ רַגְלֵיהֶן הַכְּבֵדוֹת וְהִתְרַחֲקוּ
הַלַּיְלָה נָמַס וְהִחְלִיק לְתוֹכִי
עַכְשָׁו אֲנִי שֶׁל עַצְמִי.

שְׁטָרוֹת צוֹרְחוֹת ברוטשילד

הַיְנוּ תּוֹלִים אֶת הַתִּקְווֹת בֵּינֵינוּ עַל חֶבְלֵי כְּבִיסָה
מְתוּחוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ הֵן הִתְבַּשְׁלוּ עַד שֶׁהִתְקַּשּׁוּ
וְלֹא יָכֹלְנוּ לִלְבֹּשׁ אוֹתָן. אָז הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ בָּהֶן כִּמְגִנִּים
מֵהַהוֹרִים שֶׁנִּסּוּ לְהֶחְדִּיר לָנוּ שֶׁלֹּא נוּכַל לִהְיוֹת הַגְּדוֹלִים
שֶׁחָלַמְנוּ לִהְיוֹת
כְּשֶׁהַיְנוּ קְטַנִּים אָמַרְתִּי לְךָ לָבוֹא אִתִּי
לִשְׂדֵרוֹת רוטשילד. שָׁם צוֹרְחִים שְׁטָרוֹת מִצַּמְּרוֹת
הָעֵצִים הַזְּקֵנִים. אַף אֶחָד לֹא קוֹטֵף אוֹתָם.
הֵם גְּדֵלִים כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ וְצָרִיךְ לִרְאוֹת רָחוֹק כְּדֵי לְטַפֵּס.
זוֹכֵר אֶת הַיֶּלֶד שֶׁמָּצָא שְׁטָר פֶּרֶא גָּדֵל בָּרְחוֹב?
אָמְרוּ לָנוּ שֶׁזֶּה מַזָּל פָּרוּעַ. לִפְעָמִים, הֱיוּ אוֹמְרִים,
כִּיסֵי הַשָּׁמַיִם מִתְהַפְּכִים. אֲבָל זֶה לֹא בַּיָּדַיִם שֶׁלָּהֶם.
הַכֶּסֶף מַכְבִּיד עַל זְרוֹעוֹת הָעֵצִים וְהָעִירִיָּה מְחַפֶּשֶׂת
לַחֲתֹך לָהֶם אֶת הַשֹּׁרָשִׁים, לִבְנוֹת.
וְהַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה, מָה צוֹמֵחַ לָנוּ מֵהֵם חוּץ מִפְּקָק
בְּדַרְכֵי הַנְּשִׁימָה?
בּוֹא אִתִּי עַכְשָׁו, כֹּל עוֹד הַזָּהָב מְנַצְנֵץ בֵּין הֶעָלִים כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ.

נִבְעַר

מְנַסֶּה לַעֲקֹף אוֹטוֹבּוּס אָרוּר בַּדֶּרֶךְ לַסֻּכָּה
שֶׁל דוּבוֹנֵי אִכְפַּת לִי, אֲבָל אֲנִי רַק אַיָּל נִבְעַר
בַּתַּחַת שֶׁל הַצִּיבִילִיזַצְיָה. נוֹלַדְתִּי בַּמִּדְבָּר וְנִרְצַּחְתִּי
עַל הַכְּבִישׁ כְּמוֹ כֹּל אָדָם חֲמִישִׁי בַּסְּטָטִיסְטִיקָה.
לֹא חָצִיתִי בְּמַעֲבָר חֲצִיָּה, הַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה אֲדֻמָה
וְהָיִיתִי עָסוּק בִּדְהִירָה. קָלַטְתִּי אֶת גָּלָ”צ דֶּרֶךְ
הַקַּרְנָיִים הִקְשַׁבְתִּי לְכַמָּה שִׂיחוֹת סֶלוּלָר אִישִׁיוֹת
בְּאוֹטוֹבּוּס גָּדוֹל וְיָרֹק שֶׁהִתְנַגֵּשׁ בִּי.
אִם הָיָה לִי יחצ”ן טוֹב, בְּטַח גַּם הַנֶּשֶׁר
הָיָה מִתְפַּרְסֵם. אֲבָל בַּמִּקְרֶה שֶׁלִּי רַק הַחוֹל
עָשָׂה לִי כָּבוֹד אַחֲרוֹן
מַזְהִיב אֶת גוּפַתִי הָנִבְעֶרֶת
עַל פְּנֵי כְּבִישׁ הַסַּרְגֵּל.

"אדן", ספר ביכוריה של המשוררת עדי תשרי


עדי תשרי נולדה בכפר סבא, בשנת 1986. בעבר הגישה תכניות בנושאי תרבות ברשת אלף וכיום היא סטודנטית לתסריטאות בחוג לקולנוע, שבאוניברסיטת תל אביב. שירים אלו לקוחים מתוך ספרה “אדן” – קובץ שירים ראשון של עדי תשרי, אשר ראה אור בהוצאת “גוונים”, באוקטובר 2011.

תגובה אחת

  1. יופי רב נסוך כאן.
    חוויה פנימית גדולה כמו עַכְשָׁו הַגֶּשֶׁם מִשְׁתַּקֵּף בְּפָנַי וְיָדָיו
    מְצִיפוֹת אוֹתִי כַּוָּנָה. לצד המציאות האורבנית, שהעין שמה לב לפרטיה ממש במקרה:
    הִבְהוּב אַחַר הִבְהוּב רוֹכֵב אוֹפַנַּיִם נִדְלָק בְּסוֹף הָרְחוֹב.
    הוּא חָצָה אֶת הַתֶּפֶר בֵּין הַמִּדְרָכָה לָאוֹרוֹת שֶׁרָצִים שָׁם בְּחוּץ.

    עשה לי משהו חורפי ועמוק וגעגוע לשמש (שכבתה) ולעצמי.
    עכשיו אני של עצמי. איזה יופי.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן