סקירת הצגות השבוע

הצגות השבוע

יואב איתמר

עקב צוק העיתים, כתבה זו תסכם שבועיים של תיאטרון. אינני רוצה שהטור יהפוך לסוג של רשימת מכולת, ועל כן, כל ביקורת תהיה בסביבות ה-200 מילה, והביקורת תהיה יותר מהודקת מאשר ביקורותיי הרגילות. אין זה מתוך שטחיות אלא מתוך התחשבות בעובדה שגל הביקורות הראשון כבר עבר.

איש ואישה אחת, תיאטרון חיפה  –

קונספט, עריכה ובימוי: אופירה הניג

עיבוד, כתיבה ותרגום: יוספה אבן-שושן, שמעון בוזגלו, ח'ליפה נאטור, טאהר נג'יב

תפאורה ותלבושות: מרים גורצקי- בילו

מוזיקה מקורית: יהודה פוליקר  תאורה: ג'קי שמש

משתתפים: יוסף אבו-ורדה, נמרוד ברגמן, סלים דאו, יואב הייט, אמיתי יעיש- בן אוזיליו, אורנה כץ, ח'ליפה נאטור, סלווה נאקרה, אודליה סגל מיכאל, נעמי פרומוביץ-פנקס

 זהו פרויקט תיאטרוני יוצא דופן ששואב את השראתו מסיפורי עם ממרוקו, פרס, עירק ועוד.הצגה זו היא בעצם סיכום של תקופה, תקופתה של אופירה הניג כבמאית ואשת מפתח במקביל גם בתיאטרון הרצליה וגם בתיאטרון חיפה. הגם שאני מאחל לה שנים רבות ופוריות ושתמצא לה מקום ראוי, אני לא יודע אם כל צופי התיאטרון יתחברו להצגה פוסט-דרמטית זו. מעבר לעובדה שאופירה הניג מציעה לנו ישראליות אחרת, בהצגה הזו היא גם מוכיחה לנו שכל סטיגמה שישנה לגבי הבימוי שלה איננה נכונה ושהיא יכולה אחרת. כך למשל היא מתחברת למשהו שורשי מאוד, סיפורי העם שלנו ושל הפלסטינים, המסופרים כביכול בזמן ההכנה לארוחת הערב של האנסמבל. הבימוי מאוד חם וקצבי והסיפורים שמספרים השחקנים, כל אחד בתורו על הבמה מרתקים (גם אם הכרתם אותם קודם) אבל בסופו של דבר, או שאוהבים או ששונאים כל רגע, וכך היה גם בהצגה שבה ישבתי, השורה שלפני התמוגגה, ובשורה שלי ביטאו מחאות קולניות. השבוע בו ביקרתי בתיאטרון חיפה הוקדש כולו להצגה זו ולסובב אותה, אבל ברור שאי אפשר להשקיע כך בכל מקום. אני רוצה שתלכו להצגה הזו ולו רק בגלל העובדה שלא תראו יותר תיאטרון כזה, עוד שנים רבות.

 

מעשה בטבעתתיאטרון תמונע

עיבוד לבמה: אילן שיינפלד ודליה שימקו
בימוי: דליה שימקו
תפאורה: אלכס ברויטמן
תלבושות: דיתי אופק – צרפתי
מוסיקה מקורית: איסר שולמן
כוריאוגרפיה: ליאת אקטע
עיצוב תאורה: יעקב סליב
ע. במאית: אדוה לוי
שחקנים: אסתי זקהיים, רוברטו פולק, מאיה גסנר, ליבי טננבוים, אורלי טובלי, שירה עדן, עודד מנסטר, מיכל פוליצר

 – לבכורה החגיגית הזו הלכתי בלווית אשתי, שהיא מבקרת תיאטרון קשה עוד יותר ממני.הבמה עוצבה בטעם ברכטיאני, כשכל החפצים והבגדים הנצרכים להצגה נמצאים על הבמה. קופסאות ומסגרות משמשות כאותו החפץ שבאמצעותו מספרים את המעשה, והתלבושות המיוחדות מעוצבות בטעם של פעם. סיפור המעשה, בעקבות ספרו של אילן שינפלד הוא על נערה הנאלצת לברוח מפולין לארגנטינה, אלא שמיטיבה המבריח אותה מתגלה כסרסור וכולא אותה בבית זונות. רוברטו פולק, אתי זקהיים ושירה עדן המשחקת את אסתר, מפליאים לשחק, וגם אישתי ציינה בפני שתפקידי המשנה דרשו מאמץ ואומץ רב. ובשורה התחתונה מאוד נהנינו, גם מהקצב וגם מהשפה הבימתית שעשתה הרבה עם מעט. עוד בערב ההצגה כתבתי דואל ליוצרים ובו ציינתי כי עבודת העריכה של הטקסט לוקה בחסר והמחזה מכיל תמיהות וסתירות אשר מפריעות בדיעבד. כך למשל לאחר שנעשה עניין גדול מכך שבבית הזונות אסור להחזיק עט ונייר, ואסתר נאלצת להגניב מכתב לאימה עם לקוח (שמניעיו מבררים בהמשך כמפוקפקים) מכתב התשובה מגיע ישירות לבית הזונות. הטבעת שבלב הסיפור לא נלקחת מאסתר משום מה גם כשהיא מתגלה, והסוף הוא סוף הוליבודי ומתקתק מדי, החוטא למציאות שהוצגה בהצגה. כרגיל, הצגות של האנסמבל של דליה שימקו הן כמו ויסקי ואן מאלט. ככל שעובר יותר זמן הן משתבחות, ואני בטוח שגם ההצגה הזו תדע לתקן את עצמה לאורך הזמן ולהיות ראויה אף יותר. תלמידים שהיו איתנו בהצגה שאלו מדוע ההצגה רלוונטית, היא רלוונטית כי הרוע שמתואר בהצגה רק משנה צורה ולא נעלם.

 

משפחת יאסין ולוסי בשמי היהלומים,

סמינר הקיבוצים

מחזה: דניאלה כרמי
בימוי: נולה צ'לטון

שחקנים: עידן אלימלך, רועי בוסקילה, רונית אפל, אלמה דישי , אלכס פולונסקי, נועה פרידמן, מתן קינר, ליאת שבתאי

 

ניהול מוזיקלי: חנה הכהן
תפאורה ותלבושות: מיה ארבל, רז לשם
תאורה: מאיר אלון
עיצוב: מרים גורצקי
עיבוד מוזיקלי: אורן סלע

– מטבע הדברים לא ניתן לבקר הצגה של בית ספר למשחק באותם כלים שמבקרים הצגה של תיאטרון רפרטוארי, צידו השני של מטבע זה שהצגה של בית ספר למשחק יכול להעיז ולעשות מה שלא עושה הצגה של תיאטרון רפרטוארי, בית היתר מדובר ביכולת להיות פוליטיים, ובסופו של דבר הבימאית נולה צ'לטון, ודניאלה כרמי, המחזאית, שההצגה מבוססת על נובלה שלה, שתיהן יוצרות פוליטיות. העולם של המחזה גם הוא תוקף במידת מה את יכולתנו לקבל את המציאות הבסיסית, שזוג ערבים (אלמה דישי ומתן קינר המוצלחים מאוד), במקום לקבל תינוק מאומץ מקבלים ילד אוטיסט על סף הבר-מצווה(ליאת שבתאי הנפלאה) אבל ברגע שמבינים את הפרספקטיבה השונה של המחזה הזה נסחפים לעולם מופלא שנוצר בהרבה חן התלהבות וקסם. הבעיה של המחזה, ואולי זו הסיבה גם שנבחר, שהוא תופס יוצר מדי קונפליקטים בו זמנית, והם מעט חורקים, כך למשל האישה הערבייה מטפלת בזוג רוסים (אלכס פולנסקי ונועה פרידמן המיוחדים כל אחד בדרכו שלו) ומתברר שהילד הגיע אליהם בגלל שאביו חרדי והאבא מנסה להבריח את הילד מאימו האנגליה. מי שמייצג כאן את הדתיים הוא רועי בוסקילה המשכנע מאוד. החוויה עצמה הייתה נפלאה, ואני מצפה לעוד הצגות של סמינר הקיבוצים.

 

 

 

 

יונה ונער, תיאטרון גשר

רות רסיוק כ"יונה בלגית" ב"יונה ונער" (צילום: גדי דגון)

על פי רומן מאת מאיר שלו

עיבוד: רועי חן, יבגני אריה

בימוי: יבגני אריה

עיצוב תפאורה: סיימון פסטוך (ניו יורק )
תלבושות: אולה שבצוב, סיימון פסטוך
מוזיקה מקורית: אבי בנימין
עריכה מוסיקלית: נדב רובינשטיין
תאורה: אלכסנדר סיקירין
סאונד: ארקדי בוגדנוביץ'
כוריאוגרפיה: יחזקאל לזרוב
עוזר במאי לשפה ודיבור: יוני לוקאס
אסיסטנטית לבימאי: קטיה ססונסקי

 

בהשתתפות:

הנרי דוד, אפרת בן-צור, גלעד קלטר, אלון פרידמן, יובל ינאי,
 נועה קולר, נטשה מנור, דודו ניב, יבגני טרלצקי, בוריס אחנוב, דניאל צ'רניש,
רות רסיוק, קארין סרויה, תמר עילם,  פיודור מקרוב,
  ויטלי פוקס,  פיליפ דולב

ארבעת הגדולים של הספרות העברית העכשווית, עוז יהושע, גרוסמן ושלו, שמים יותר דגש  על השפה מאשר על העלילה, ולכן בבסיסו של כל ניסיון לעבד את יצירותיהם לבמה יש כישלון, בין היתר משום שבדרך כלל הדמויות שלהם לא באמת רוצות שום דבר, והמכשול שמונע מהן להשיג את מה שהן רוצות הוא או הן עצמן, או משהו שקשה לתת לו ביטוי בימתי. לכן כל הצגה שמנסה להציג ומצליחה להציג סיפור כזה, היא נס, במיוחד כאשר זה נעשה טוב. פה זה נעשה בערך, בגלל שבאמת אפשר להציג את קווי העלילה המרכזיים (אחרת אולי היינו נותרים עם הצגה בסגנון איש ואישה אחת) אבל הקהל בכל זאת נהנה. המגרעות הן שיש בהצגה הזו יותר מדי נוסטלגיה דביקה ולא מוצדקת, לא תמיד בחירת השחקנים לתפקידיהם מצטיינת (חוץ משל אפרת בן צור שמגיעים לה הרבה מאוד שבחים) אבל המאמץ ראוי להערכה, אם כי אני חש שאותה רוח של גשר שהייתה כה נוכחת ב"כפר" הולכת ומתמעטת מהצגה להצגה, והפעם הייתה מוגבלת ליונים שלא הצליחו להדק את כל העניין למשהו שלם יותר. אבל אם לא מתייחסים להקשר ובוחנים את ההצגה מתוך עצמה, אפשר לומר שהמערכה הראשונה מאוד מוצלחת, ובמערכה השנייה יש איזשהו ויתור, אבל הקצוות נסגרים יפה, וכן יש בהצגה דבר מה מעורר מחשבה שנשאר איתך.

 

למה לא באת לפני המלחמה, תיאטרון באר שבע

על פי ספרה של: ליזי דורון
מחזה: עינת ברנובסקי
בימוי: חגית רכבי ניקולייבסקי
תפאורה: סבטלנה ברגר
תלבושות: יהודית אהרון
תאורה: עדי שימרוני
מוסיקה: שי בן יעקב

משתתפים: שירי גולן , יעל איתן, דני איסרליש, מיכל ברנד, מיכל ויינברג, יובל כרמי, סיגלית פוקס , אביטל פסטרנק, רותם קשת, אביהוד תדהר

 

 אחרונה וחביבה ביותר היא ההצגה "למה לא באת לפני המלחמה" היוצרות המרכזיות שלה הן מנוסות וחכמות, והן לקחו סיפור לא פשוט והציבו אולו על שלושה קווי זמן, השנתי, ההיסטורי והאישי, וכך סיפרו את סיפורה של ליזי דורון ואימה, תוך ידיעה ומחשבה על כך שהאמנות דורשת ביטוי אחר מן המציאות, וכך צופפו  סוגיות מפתח בחיי הניצולים לכדי שעה וחצי מהודקות, יעילות ואנרגטיות של צחוק ובכי, עם תפאורה חכמה וקומפקטית (שגם היא משתמשת בקופסאות על גלגלים, כמו מעשה בטבעת) וכך אותם הדברים ששכנו לי לי בתת מודע, כמו סיפוריו של אבי אודות הצרחות של ניצולות השואה בלילות, סיפוריה של אימי על המדור לחיפוש קרובים, וסיפורים כמו ספרו של ישראל סגל על ניצולי השואה שבשנת 1967 התכוננו לשואה הבאה, התחברו לי, ואני לצורך העניין אולי רק דור רביעי לשואה, אז אני בטוח שאנשים שחיו באותו זמן יזכו לקתרזיס עמוק עוד יותר. שירי גולן זוכה כאן לאחד מתפקידיה הטובים ביותר, אולי העוצמתי ביותר מאז ראיתי אותה כנער בהצגה אם הבית, אולם גם השחקנים האחרים מצטיינים בתפקידיהם. אולי המחמאה הגדולה ביותר להצגה הייתה שהמבקרת שהייתה לידי כעסה שזה לא היה ככה, שזה מחליק את כל הקשיים. נכון שזה לא היה ככה, גברתי, זה תיאטרון.

 

 

 

 מילה אחרונה בעניין חופש הביטוי

העניין העצוב ביחס לעיתונות שהיא מטבע הוויתה יוצרת אי דיוקים ומכאובים. בתור מי שהיה, במידת מה, משני עברי הגבעה, אני יכול לומר שכשמראיין ומרואיין יושבים זה מול זה, כל הכוח נמצא בידי העיתונאי, משום שעל פי רוב המרואיין רוצה לרצותו ולהכניסו לעומק הדברים, וגם אם איננו רוצה ריבוי המפגשים, או האינטימיות שנוצרת במפגש בודד, גורמות לאנשים לאבד את הראש. כמו כן, העיתונאי צריך דם, אחרת הראיון לא יתפרסם, וגם אם איננו רוצה דם, עם כל ההבנה והרצון הטוב, הוא איננו יכול לבור את המוץ מן התבן עבור מרואינו, ואיננו יכול להחליף את המרואיין בשיקוליו ובהעמדת הפנים הפרטית שיש כשאנחנו פועלים באופן בו אנו פועלים. מעטים העיתונאים שיתנו למושא כתבתם  הזדמנות לעבור פעם נוספת על שאמר בראש צלול, מקסימום הם יבקשו תגובה.

זאת הסיבה שהעיתונאים מתרגשים כל כך מהחוק ההולך ומתקרב, ולכן הם מכנים אותו סתימת פיות. הם יודעים שלעולם לא יגיעו לדיוק הנדרש מהם. המלאכה הסיזיפית של העיתונאי, תגרום לכך שאכן הסלע יתגלגל מטה, אבל הפעם על ראשיהם.

עוד יותר חמור הדבר כשמדובר בביקורת. אינני מאמין שגל של תביעות יקום נגד המבקרים, אבל אני בטוח, שעל פי לשון החוק, תהיה לכל אמן הרואה עצמו נפגע מן הביקורת, זכות לתגובה בכל אורך שירצה, והדבר יכול להפוך את הביקורת לחוכא ואיטלולא.

אודות יואב איתמר

כותב, משחק, מתרגם, מנחה, בעל חתול, מבשל, סובלני, סבלני, אומר הרבה ועושה הרבה. הבעלים של חבר לעט לעריכה, תרגום וליווי תהליך הכתיבה www.penpal.co.il בעל בלוג לנושאי כתיבה http://successful-writer.com/
הפוסט הזה פורסם בתאריך במה, תיאטרון עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*