האות “אל”ף” סמל התנועה הכנענית של המשורר יונתן רטוש.

ההשבעה של יונתן רטוש

מאת אלי אשד

“..יְהַוֶּה עֱזוּז וְגִבּוֹר

יְהַוֶּה אִישׁ מִלְחָמָה

קוֹמָה יְהַוֶּה וִיפֻצּוּ אוֹיְבֶיךָ

וִינֻסּוּ מְשַׂנְּאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.”

_(ההשבעה של יונתן רטוש לאל יהוה בפואמה “ההולכי בחושך “.)

יונתן רטוש אחד מגדולי המשוררים בשפה העברית פעל ליצירת תרבות חדשה במדינת ישראל תרבות שמצעה יהיה מבוסס על המיתוסים הקדומים של התרבות העברית הכנענית העתיקה.

לשם כך פעל להחזרת השפה העברית לשורשיה הכנענים האוגריתית הקדומים שכן האמין שבכוח המילה אפשר ליצור תרבות חדשה. וכתוצאה מכך כמה משיריו ובהם שיר הקינה המיתי “את נשמת ” ומעל לכל הפואמה האידיאולוגית נבואית “ההולכי בחושך ” מזכירים בצורה מדהימה השבעות כישופיות.

מאמר זה הוא במקורו חלק מעבודה שעסקה במערכת היחסים בין המשורר זלמן שניאור ואנשי התנועה הכנענית שהוגשה לד”ר חמוטל צמיר ואני מודה לה על הערותיה החשובות.

לקוראים מומלץ לקרוא מאמר זה בהקשר למאמר “הגניזה של זלמן שניאור “ שהוא מעין חלק א’ שלו. וגם בהקשר לשלושת חלקי “בעקבות “חתן דמים ” של חיים הזז.

יונתן רטוש .קריקטורה מאת יאיר ענבי .1980.

המשורר יונתן רטוש ידוע כיום לא רק כמשורר ומתרגם מזהיר וכמי שהכניס מילים רבות למילון השפה העברית. אלא גם כמייסד וכמנהיג וכתועמלן הראשי של התנועה “הכנענית “.

הסמל  של התנועה “העברית ”

התנועה “הכנענית ” הייתה קבוצה אידיאולוגית קטנה אך משפיעה שקראה לנטוש את הדת היהודית הגלותית וליצור בישראל תרבות עברית חדשה אך שיהיו לה יסודות עתיקים של התרבות העברית הקדומה זאת של ימי בית ראשון ולפניו ואף היציעו להשתמש בתשתית במיתוסים הקדומים של כנען ואוגרית.

עם זאת .. ברוב השירים של רטוש אין כל התייחסות לרעיונות האידיאולוגיים הללו להוציא יוצא דופן אחד משמעותי.זאת הפואמה “ההולכי בחושך ” השיר האידיאולוגי המרכזי של רטוש ,שיר שהוא בגדר “ההשבעה הפואטית אולטימטיבית ” .ובמאמר זה ננתח אותו.

לשונו של יונתן רטוש

חשוב לציין כאן שבשירתו של רטוש יש מוטיבים ומונחים ודפוסי לשון וסגנון שהם לקוחים ישירות מהספרות שאותה הגדיר רטוש כ”כנענית” דהיינו ספרות העיר אוגרית עיר שהתגלתה בידי חוקרים צרפתיים בראס שמארה שבסוריה בשנות העשרים,ובה התגלה בין השאר שרידי יצירות ספרות אפיות ומיתולוגיות שכמוהן עוד לא התגלו עד כה בשום מקום אחר באיזור ארץ ישראל וסוריה.אבל גם משרידי הספרות הפיניקית שהשתמרה באלפי כתובות פיניקיות ופוניות מהעיר קרתגו הלא היא “קרת חדשת” שבצפון אפריקה.  הדבר היה חשוב עבורו מאחר שהוא החשיב את הכנענית לעברית לכל דבר  ( ולהפך -מבחינתו העברית היא “כנענית” לכל דבר)  ומבחינתו הוא החזיר “עטרה ליושנה” כששיבץ “שוב” מילים כנעניות קדומות גם כאלו שלא היו מוכרות כלל לקורא הממוצע בטקסטים בעברית מודרנית..רטוש כתב על כך רבות למשל :

“..כולנו למשל קוראים מואבית –כמובן בקשיים מסוימים שמידתם תלויה בעיקר בהשכלה הבלשנית שלנו מפני שינויי הניב לפי הזמן וחבל הארץ בכל עת ובכל שפה ,אבל מסופקני אם תקשה קריאה זו עלינו הרבה יותר מקריאתה של כתובת השילוח למשל שהניח לנו חזקיהו מלך יהודה בירושלים.או למשל “שפט ישפוט יתום דין אלמנה” זהו פסוק מתוך כ.. כתבי אוגרית ( מאמצע האלף השני לפה”ס) מן החוף הצפוני של כנען סמוך לגבול תורכיה כיום ראש שמארה של ימינו.”

( מתוך הקדמת המתרגם לספר “גדולתה ושקיעתה של קרת חדשת ( קרתגו ) המעצמה הימית הראשונה מאת ד”ר צ’ הור –מיידאן בתרגום יונתן רטוש,הוצאת מ.מזרחי ,1964) )

חופה שחורה בארגמן יוחמד צלע

וכך ניתן למצוא משקעים כנעניים בולטים בשירים ידועים של רטוש כמו “את נשמת”( בקובץ “יוחמד –שירים , 1952) :שאין בו טור או בית שלא משוקע בו מוטיב או דפוסי סגנון ולשון כנעניים וליתר דיוק אוגריתיים.

קובץ:Baal Ugarit Louvre AO17330.jpg

פסלון של האל בעל.  נמצא בחפירות העיר אוגרית בראס שאמרה בסוריה.

“את נשמת ” הוא שיר קינה שלעיתים מושמע בהלוויות חילוניות לצד או במקום התפילות הדתיות הידועות .ברור מאוד מהשיר שרטוש הושפע עמוקות מהספרות של אוגרית שהישפיעה גם על התנ”ך. כל כולו של השיר לקוח מהמיתוסים של אוגרית על תבוסתו של האל ים בידי הבעל ( שכפי שנראה בשיר אחר של רטוש “ההולכי בחושך” הוא זיהה אותו עם האל המקראי יהוה ) .התמונותההתייחסויות וההרמזים בשיר מושפעות הן מעלילות אלי כנען שבאוגרית והן מפסוקי תהילים המקראיים שלדעתו של רטוש הושפעו גם הם באותה המידה לפחות מהספרות הכנענית הקדומה ויש לראות בהם חלק אינטגראלי ממנה.

השילוב הגשים את מטרתו של רטוש הצגתו של ניב אוגרית ועלילות “מפחרת” (פנתיאון ) אליה כחלק מהמורשת העברית הקלאסית “האמיתית ” שלא זוייפה בידי תוספות “גלותיות” מאוחרות.

השילוב ההרמוני בשיר בין “צדק ללפניו יהלך ( תהילים פה פס 14) לבין הביטויים מכתבי אוגרית יוצר לקורא תמונה ברורה מאוד של עולם רוחני אחר שאינו מונותיאיסטי “גלותי “. כתוצאה ,כפי שצוין למעלה, קריאת “את נשמת “הולכת והופכת בימינו למרכיב יסודי בטקסי אשכבה הנערכים לישראלים וברי עברית שהביעו רצונם להיקבר שלא בטקס דתי כלשהו .”את נשמת “מראה מצד אחד זיקה לקינה היהודית המסורתית ומאידך מלקטי המיתוס האוגריתים כגון הקטע המתאר את ביקורה של האלה ענת בביתו של מלך האלים אל “|מלך אב בשנים היושב בקרב אפיקי תהומותיים ” והביטוי כגון קרש מלך אב שנים “מהמופיע ב”את נשמת ” פעמיים לא יובן לקורא שאינו מכיר את תיאורי סוכתו של אל כפי הם מופיעים בשירת אוגרית.

אך מבחינה תוכנית השיר אינו שונה מהקינות של התנ”ך של דוד למשל שבהן הוא מתאר אישיות הירואית לוחמת שבאה לקיצה ,והמקונן ועימו הציבור זועק את אבדנה.

יש כאן שמות שידועים רק מהספרות האוגריתית כמו “בעל ” ו”מות “

למשל: “עם נרת אלים עלית /גם תבוא /עם נרת אלים השמש /במבוא “.

“נרת אלים” הוא שם שאינו נמצא כלל במקרא ולא במקום אחר חוץ מבמיתוס האוגריתי .

ושם זה שמה של אלת השמש האוגריתית .”צדק ” ו”מישור ” הנזכרים בשיר אינם פרסוניפיקציה של מושגים מופשטים אלא הם אלים הידועים לנו מין המיתוס האוגריתי. למעשה כל המתואר בשיר הוא דרמטיזציה של מיתוס אוגריתי שלדעת רטוש שרידיו נמצאים גם במקרא .ביטויים המובאים בשיר כמו “קרש מלך אב שנים ” ” מקורות בספרות האוגריתית כנוסחה חוזרת .

לי נראה שרטוש לא באמת כותב את השיר ב”עברית ” אלא בכנענית “.

ההולכי בחושך

ההולכי בחושך מזמור

השפה הכנענית ” המיתוס “הכנעני ” ועצם המחשבה “הכנענית ” בולטים במיוחד ויותר מכל בפואמה –מזמור “ההולכי בחושך ” המבוסס על המיתולוגיה הכנענית שבו מוצג האל “יהוה” כאחד אלי המיתולוגיה זאת שהוא למעשה זהה עם האל בעל.

“המזמור ” ההולכי בחושך. פורסם לראשונה ב1965. ( בכתב העת “קו” מספר 2 מאי 1965 ע’ 41-70 .  השיר כונס ביחד עם “את נשמת ”  בספרו “שירים .שירי חרב ,ההולכי בחושך :מזמור .הוצאת ה’דר תל אביב 1977 ע’ 117-146)

לפי עדות רטוש  בראיון עם המשוררת ש.שפרה הוא כתב את המזמור במשך כעשרים וחמש שנה בין 1939 ו-1964 . (  ש.שפרה “שירה כתובה –ראיון עם יונתן רטוש” בתוך “יונתן רטוש מבחר מאמרים על יצירתו (עם עובד 1989 ע’ 278.), דהיינו מדובר במעין יצירת חיים. במזמור זה היה מטען אידיאולוגי ברור, המדובר בשירה ארוכה (763 טורי שיר ממוספרים מחולקים לעשרה פרקים).  ולכן הוא מקביל הקבלה טובה ואף מתבקשת ל”לוחות גנוזים”, היצירה “הכנענית ” של זלמן שניאור שהופיעה  לחלקיה השונים במהלך כתיבת “ההולכי בחושך ” . ניתן לשער שרטוש היה מודע  היטב ואולי אף כתב את ה”הולכי בחושך” כסוג של תגובה “ללוחות גנוזים ” בבחינת “כך זה צריך להיעשות באמת עם הולכים באמת עד הסוף כמו שצריך “.

להשערתי המשורר זלמן שניאור  הוא בגדר נמען סמוי של “ההולכי בחושך ” ויש שם קטעים ספציפיים שהם בגדר תגובה ספציפית מאוד למשפטים וקטעים ב”לוחות גנוזים ” ויש כאן סוג של דיאלוג סמוי של רטוש עם שניאור ורעיונותיו שעם כמה מהם חש קרבה ואחרים דחה בבוז. מעניין לציין ששניאור   היה המשורר הראשון שאותו קרא רטוש בילדותו , קובץ השירה הראשון שאותו קרא רטוש כילד ואותו קיבל כמתנה  היה  “שירים ופואמות” של שניאור , קובץ שריגש אותו בילדותו . לדבריו “הוא השפיע עלי מאוד והערכתי אותו מאוד ” עם זאת לדבריו בבגרותו נרתע משירים אלו בגלל פשטותם היתרה ( “ראיון   עם יונתן רטוש” דבר השבוע 18.5.1972 ע’ 20) . בשיריו הראשונים היה רטוש מרבה לחקות את שניאור  לימים גנז שירים אלו ולא פרסמם בספר. גם כן לימים  רטוש  ועמיתיו”הכנענים ” תקפו  את שניאור בארסיות במאמרי ביקורת.שונים.

שניאור אמנם נפטר ב-1959 ומעולם לא “זכה ” לקרוא את “ההולכי בחושך ” בדפוס ואנחנו יכולים רק לשער מה הייתה תגובתו לגבי הפואמה.

( בהערת אגב נציין שעוד פואמה רלבנטית ביותר שהופיעה ממש לפני פרסום “לוחות גנוזים” הייתה השירה האידיאולוגית של אהרון אמיר “שירת ארץ העברים” שהופיעה באלף אוקטובר 1949 ע’ 3. זאת הייתה פואמה אידיאולוגית “כנענית” שגם אותה מעניין להשוות ולהנגיד עם אלמנטים ב”לוחות גנוזים” של זלמן שניאור  אך לא נוכל לעשות מפאת קוצר היריעה. מאמר מקיף עליה הוא מאמרו של אבנר הולצמן “יום תחיית אי אז ובריאת יש מתוהו” עיון בשירת ארץ העברים לאהרון אמיר בתוך “אהבות ציון –פנים בספרות העברית החדשה” (כרמל 2006) ע/ ע’ 415-439. כמדומה שכל היצירות האלו חוברו ובחלקן פורסמו בסמוך לימי ראשית המדינה כאשר כל החזיונות לגבי עתידה המפואר, על סמך העבר הרחוק ההירואי, נראו אפשריים.)

יונתן רטוש.רישום מאת צילה בינדר ,1959.

כמו “לוחות גנוזים” של שניאור , “ההולכי בחושך” הוא משא חזוני נבואי. כמו שטוען שניאור לוחות ב”לוחות גנוזים”, המזמור מתקרב לשירה המקראית ובעיקר הטרום מקראית, השירה הכנענית שהתגלתה באוגרית בסוף שנות העשרים בידי ארכיאולוגים צרפתים בדיוק כאשר שהה רטוש בצרפת לראשונה, והחל לעצב ביחד עם עדיה חורון את הרעיונות שלימים הפכו לאידיאולוגיה הכנענית. מבחינה צורנית ומילולית ותוכנית אין ספק שהמזמור אכן קרוב לשירה העברית הקדומה ולמקרא וגם ללשון אוגרית. לעומת זאת, הוא נמנע עד כמה שאפשר להשתמש ברבדי הלשון העברית המאוחרת יותר, זאת של המשנה והתלמוד והגלות שאליהם לא מרגיש המשורר כל קשר.

הפרק הראשון בשיר הוא פרק של התגלות שבו המשורר הנביא מתבונן בשמש ורואה בה את כבוד יהוה (שמו המפורש של האל נאמר בפואמה במפורש) ׂ “בירח התמוז –בשחר ליל אהבים” הערפל שבתוכו נגלה כבוד יהוה בדרך התגלותו הופך לערפל כבד המכסה את העיר ואוטם את ליבם ואזניהם של “אחי” אך קולו הקורא של ה’ “קול אלי” קורא ומצפה שהמשורר ועמיתיו יעירו אותו ויחזירו אותו למהותו הראשונית הקדמונית והאמיתית. שיוחזר לקהל האלים שאליהם השתייך הלא הם אלי כנען ואוגרית.

הפרק השני (טורים 74-164) נושא את דבר השליחות ואת דרכה. רטוש כמקובל עליו נוטל פסוקים מהמקרא, ועל ידי שינויים קלים נותן להם משמעות חדשה. רטוש מתאר בקטע זה אביונים הקמים מאשפתות על מנת להקים תנועה גדולה עד שיהיה עמם “בכור עמים וראש אומות”. המשורר יאסוף ניצוצות (שנראה שהם שאובות מעולם הקבלה הגלותי דווקא) שאיתם יפיח אש גדולה אש מרד ומלחמה. באש זאת הוא נכון לתת את חייו ואת חייב בניו ובני בניו ואת חיי זולתו. מאש זו ומהדם שיש לתת בה יעלה באש ובענן “אדון חיי אדון אלים ואנשים” (שורות 108-109) הוא אל הסופות הגשמים והעננים בעל, שהוא גם יהוה והוא ימטיר על הארץ המאה ויחיה אותה וישחרר אותה מהיובש והצמא המסמל את חורבן הארץ והעם ופיצולה בין עמים ושבטים עוינים ונלחמים זה בזה. הסופה והבעירה – המרד והמלחמה יטהרו את ארץ הקדם ויחזירו את תפארתה..

בפרקים השלישי (טורים 165-216) הרביעי (טורים 217-282) והחמישי (טורים283-384?) מסתייג המשורר מתושבי הארץ שאינם עבריים ולפיכך אין להם חלק בה ובמלחמתה. בפרק הרביעי המשורר דוחה את מי שיש לו קשר לנוף מולדתו בנכר ומפצל בכך את העם לעדותיו. בפרק החמישי דוחה השיר את”הערבאעים” שבהם הוא רואה את כובשי הארץ ומחריביה ומדמה אותם לארבה.

בפרק השישי הוא דוחה ומגדף את הציונות. הוא רואה בשבי ציון זרים שבאו להשתלט על הארץ בחסד זרים ודוחה את תורת הנביאים שגזרו כליה על העם וזוממים “להכרית את שם אלוהיו (טורים 510-512). הפרק השביעי (543-579) תובע את העם לאחדות ולמלחמה, כשההתקדשות למלחמה היא היא “בדם הלב” באות הדם על המצח ועל ידם כדרך נשיאת התפילין של היהודים.

הפרק השמיני (580-650) מתאר את המשורר היוצא לשליחותו לגיוס אנשים למאבק תוך סיכון חייו פחד ורדיפות. שליחותו היא דבר נבואה במו זה של המלך שאול שהתנבא גם הוא (ולא כמו של הנביאים הידועים שלהם כמדומה רטוש בז אולי גם מאחר שלא היו אנשי מלחמה כמו שאול?). בפרק התשיעי (651-723?) מתוארים המאבק והתחייה של העם שיקום כאלים המתים וקמים לתחייה בעל ותמוז לאחר מותם ויגאל את ארצו “מים ועד ים ומנהרים עד אפסי ארץ” ( 697-698) הפרק העשירי והמסכם (724-763) מתאר את הנצחון הגאולה. השמחה והנצחון הם של יהוה “דורש דמים” (724) ושל ענת אלת המלחמה, שבמעשיה הביאה לגאולה ולעם ולארץ שמחת השלום שינתן אז בארץ מתוארת והשיר מסתיים בטורים מקבילים לפרק הפתיחה תיאור ה’ בהתגלותו כשענת “בסתר חביונו”.

אָז דּוֹרֵשׁ יָמִים יָרֵחַ מַנְחֶה

והוֹפִיעַ אוֹר עִנָּנוּ

וְדָרַךְ בְּמָתַי אֶרֶץ

וְרָאשֵׁי מְצוּקִים יִפְסַע

כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיַּיִן

כְּאַבִּיר שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה

בַּסּוּפָה וּבַשַּׂעֲרָה דַּרְכּוֹ

וְעַל אוֹיְבָיו יִתְרוֹנֵן

הֶהָרִים יִרְקְדוּ כְּאַלִּים

גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן

בקטע השיא של הפואמה קורא המשורר להחזיר את”יהוה האל המקראי שאותו ( בטורים 51-69) הוא מזהה זיהוי מוחלט ( וכנראה נכון מבחינה היסטורית ) עם האל הכנעני בעל בנו של האל הכנעני העליון”אל” לקהל כל האלים להחזיר לו את גברותו ואת משפחתו להחזיר אותו למה שהיה לפני שהיד של אנשי הגלות המנוונים השתלטו על דמותו ויצרו מימנו סילוף.

זֶה קוֹל אֵלַי

נִצָּב צוֹפֶה בָּעֲרָפֶל

אֲשֶׁר נַקוּמַה וְנַעִירוֹ

אָשֵׁר נַקוּמַה וְנַחַיוֹ

אֲשֶׁר נֵדַע בִּטֵּא שְׁמוֹ

בַּפֵּא מָלֵא בְּהִתְקַדֵּשׁ

בְּקוֹל גָּדוֹל וּבְהִתְגּוֹדֵד

וּבְקִרְבָּן דָּמִים מִקֶּרֶב לֵב

אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ אֶת אֶחָיו

וְגַבְרוּתוֹ וְאֶת אוֹנָיו

אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ נְשׁוֹתָיו

וְכָל בָּנָיו בְּנִי אֵלִים .

וְאֶת אָבִיהוּ אֶל הַיָּם

שֶׁכֵּן אֲפִיק תַהוֹמוֹתִים ,

וְהוּא עוֹמֵד צוֹפֶה לְאוֹת

צוֹפֶה לֶאֱלֹהִים חַיִּים

המוטיבים.

כפי שהראה יצחק אבישור רטוש משלב בפואמה ובקטעים האלו אלמנטים תנכיים עם אלמנטים מהמיתולוגיה של אוגרית “הכנענית בעיניו ” שכן לדעתו במקור לפחות לפני העריכה שעברו בידי עורכים יהודיים מאוחרים היצירות האפיות שעמדו בבסיס התנ”ך היו בגדר זהות או מקבילות ליצירות האפיות של אוגרית והשתמשו באותו אוצר מילים ומוטיבים ושמות. “ההולכי בחושך” היא מעין מקבילה מודרנית של כל אותן פואמות אוגריתית קדומות משל לא חלפו 3400 שנה מאז שנעלמה העיר אוגרית תרבותה וספרותה מעל פני האדמה.

. משום כך בנוסף לשמות אוגריתיים כמו “בעל ” ו”ענת ” ו”ים ” ( כשם ) שהם שמות אלים באוגרית רטוש ראה לנכון לשלב בפואמה מילים שהיו ידועות רק מהכנענית כמו “שפח ” צורת זכר ל”שפחה “

עד נגש עבד בעבד

ושפחה בת שפח תעמיד בנים

( ההולכי בחושך שורות 320-321)

הוא הכניס שם גם את המילה “הכנענית מפחרת ” שהיא שם כולל לקבוצת אלים או “פנתיאון “.

אלא ש”ההולכי בחושך ” היא הרבה יותר מניסיון שיחזור וחידוש של יצירות ספרותיות קדומות.

ההשבעה האולטימטיבית

לדעתי אפשר לראות בפואמה מעין”השבעה” של האל ניסיון פואטי מאגי להפוך את האל בכוח המילה למה שהיה פעם ושוב איננו עוד.

“השבעה” לפי מילון אבן שושן היא השמעת לחש שבכוחו הפואטי מילולי לכפות על ישויות על טבעיות שדים ורוחות אבל בהשלכה גם אלים לעשות או לחדול מלעשות דבר מה (המילון העברי המרוכז של אבן שושן מהדורת 1988) .להשבעות יש בדרך כלל צורה פואטית ספציפית מאוד. לדברי דן מירון בניתוח מפורט של שירת רטוש לפחות כמה מהשירים של רטוש ,למשל השיר “גביע” מקבילים למבנה הזה.( ראו דן מירון “בין שנינה להשבעה :על משמעותו של עיקרון מבני מרכזי בשירת יונתן רטוש” סימן קריאה מספר 15 ינואר 1982 ) .

לדעתי לא מן הנמנע לראות את “ההולכי בחושך” כמעין השבעה אולטימטיבית אולי חסרת תקדים בספרות העברית הידועה של שלושת אלפי השנים האחרונות שמטרתה הפואטית היא להקים לתחייה באופן סמלי לפחות, אל רדום ותרבות שנעלמה.

עוֹלִים מֵאֶרֶץ וּמֵאוֹב

בַּקָּרוּא בַּכּוֹחַ וּבַקּוֹל :

יְהַוֶּה עֱזוּז וְגִבּוֹר

יְהַוֶּה אִישׁ מִלְחָמָה

קוֹמָה יְהַוֶּה וִיפֻצּוּ אוֹיְבֶיךָ

וִינֻסּוּ מְשַׂנְּאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

סביר להניח ש “ההולכי בחושך” הוא אחת היצירות הנועזות ביותר הקיימות בספרות העברית לכל אורך הדורות שהפואט שלה מנסה בכוח המילה ליצור את הכישוף הגדול ביותר האפשרי : הקמתו לתחייה של אל.

המזמור הוא “שירת כנען” הוא מייצג את המיתוס העברי הקדמון, לעומת ההווה המנוון והמסולף שהמשורר נידון לחיים של פטפטנות ומוקיונות במקום לחיים של הגשמה הירואית וכל נשאר לו הוא לחכות בסבלנות לאירוע האפוקליפטי שישנה הכל וייצור עולם חדש וטוב יותר בידי הנוער העברי יורשי העברים הקדמונים.

הנוער הזה לא יכול להיות מורכב גם ממהגרים (כמו זלמן שניאור) שכן כפי שאומר רטוש:

“מִי שֶׁאוֹהֵב בָּשָׂר וְדָם

שֶׁל מְהַגְּרִים,אָבִיו וְאִמּוֹ

עַל כָּל נֵכַר נַפְשָׁם זָרָה..

יוֹתֵר מֵחַרְבּוֹ שֶׁל שָׁאוּל הָעִבְרִי

וְכֶתֶר דּוּד עַד אַפְסֵי אֶרֶץ…

אֵינוֹ שָׁוֶה לִי. ( טורים 165-179)

דהיינו המהגר הזר שהגיע לארץ בבגרותו, כמו נניח  המשורר זלמן שניאור מחבר הפואמה “לוחות גנוזים ” ( שההולכי בחושך” הוא לדעתי תגובה סמויה אליה ) , אינו יכול לחוש את הזיקה אליה שיכול לחוש יליד או מי שהגיע אליה בילדותו, כמו רטוש.

המשורר זלמן שניאור ,נמען סמוי לפואמה “ההולכי בחושך ” עם כי הוא נפטר כמה שנים לפני פרסומה.

אין רע בנכרי כשלעצמו ובמסורת הגלות שלו אבל:

“ןַזְהַב לִבָּם נָכְרִי וְזַר

עָפְרוֹת לִבָּם מִמֶּרְחַקִּים

חָכְמַת לִבָּם שֶׁלֹּא מִכָּאן.

(168-170)

כל מי שבא לארץ ישראל עליו בהכרח להינתק לחלוטין ולתמיד מארץ מוצאו ולהינתק מעברו ולהתחבר רק לעבר הקדמון המפואר של הארץ שהרי הזיקה לגלות ולארץ המוצא היא שורש כל פיצול עדתי ושבטי וממנו חורבנה ושעבודה של הארץ. זלמן שניאור משורר וילנה בהחלט לא עמד בקריטריון הזה.

ספק רב אם שניאור המכבד גם את מעשי הגולה היה מסוגל לקריאה רדיקלית כזאת, ולזלזול תהומי מוחלט כל כך ביהדות המאוחרת.

בהערת אגב נוסיף ששניאור יכול היה להגיב על רמיזות אלו של רטוש בטענה  שחלק לא קטן מהרעיונות והאידיאולוגיה של התנועה הכנענית נוצרו לאמיתו של דבר לא בארץ ישראל הלא היא “כנען” אלא בפאריז האירופית דווקא, וכי אדם יכול לחיות גם באירופה ועדיין להיות בלב ובנפש בארץ ישראל. כמובן שאם נמשיך את קו המחשבה הזה, הרי הכנענים הפיניקים הקדומים הגיעו גם לצרפת ביחד עם אליהם ותרבותם  והקימו שם מושבות. נראה שכך חשב גם  יוצר האידיאולוגיה של התנועה הכנענית  עדיה גורביץ’ חורון שרוב חייו חי בחו”ל ואכן חשב שהמושבות של כנען-פיניקיה ברחבי העולם היו חלק בלתי נפרד מתרבותה.

אך נראה שלפי התפיסה של יונתן רטוש שבשלב הזה השפיעה על  בנימין תמוז ועמוס קינן בעת שתקפו את זלמן שניאור ( וראו על כך במאמר “הגניזה  של של זלמן שניאור” במגזין “יקום תרבות ” )  , המושבות הפניקיות של צרפת כבר לא היו יכולות להיחשב כחלק מהתרבות הכנענית האמיתית, והן בגדר תרבות חדשה. ההגיון של תפיסה זאת הוא ברור: הרי לפי תפיסת רטוש בארץ ישראל יש להקים אומה חדשה שתיפטר מכל קשריה התרבותיים הקודמים שרק מפריעים לה. וכך לדעתו בכל מקום בעולם שאליו מגיעה אוכלוסייה חדשה עליה ליצור קשר עם הטריטוריה החדשה ולהשתלב בה. בדומה למה שקרה לדעתו ב”כור ההיתוך” בארה”ב.

דן מירון טוען שרטוש לא באמת היה קרוב בשירתו למשוררים קודמים כמו שניאור שאותם השווה לפניו אליו קורצוויל אלא יותר למשוררים מודרניים כמו אליוט וייטס הרואים במיתוס עולם שלו סמלים המקיימים מצבי קיום אנושיים. לפי תפיסתו של רטוש, התפיסה של העברי הקדמון לא הייתה פרימיטיבית ולא הייתה נחותה אלא פשוט שונה מזאת של המונותיאיסט והאדם המודרני ולא בהכרח או בכלל נופלת מזו שלו.

ההבדל הגדול בין רטוש ושניאור הוא, שעבור שניאור המיתוס הוא חלק מעולמו האידיאי ביחד עם דברים רבים אחרים מעולמה של היהדות המאוחרת. כך שניאור יכול היה לעסוק בו זמנית הן במיתוסים הקדומים בכתיבת לוחות גנוזים והן בגאון מוילנה וברב שניאור זלמן מלאדי אנשי הגולה בספרו “הגאון והרב” ובפואמה “וילנה” במידה מקבילה של עניין והזדהות.

לעומת זאת אצל רטוש המיתוס הקדמון הוא כל עולמו האידאי ולמעשה לכאורה לפחות אין בלתו. לכאורה לא יתואר שהוא יעסוק ביצירתו גם באנשים וברעיונות הגולה שהרי אלו חסרי כל משמעות מבחינתו.

הם אפילו לא עיוותים של התרבות “העברית האמיתית” כפי שיכול שניאור להציג אותם מידי פעם, פשוט אין שום קשר בינו ובינם להוציא משיכת כתף מזלזלת.

אם נראה למשל בקו ישר את ביאליק כקצה אחד המייצג את רוח היהדות הן המסורתית והן המודרנית בשירה, הרי שניאור מייצג איזו נקודת באמצע בקו שמתחיל בביאליק שמייצג התלבטויות לגבי היהדות, ורצון לשנותה באופן דרמטי אך תוך שמירה ויותר עדכון של אלמנטים שונים בה.

רטוש לדעתי מייצג את נקודת הקוטב את הצד השני בקו לביאליק של חוסר עניין מוחלט ביהדות. הוא אינו רואה בה מסורת “פגומה” כפי שרואה בה שניאור שכן אין לו עניין בכללותה גם במה “שאינו פגום” בה הוא רוצה ליצור תרבות חדשה-עתיקה שאין לה קשר מיוחד בינה ובין היהדות הגלותית, ולכך שניאור ושירתו שמייצגים גם את עולם הגולה ותרבותם לא יכול היה להסכים לעולם.

אם שניאור בפואמה “לוחות גנוזים” מייצג סוג של כפירה מודעת בשירתו ביהדות המסורתית, מאחר שהוא מקבל ערכים מסוימים שלה ודוחה אחרים, הרי רטוש במזמור “ההולכי בחושך” אינו כופר ביהדות כלל, שכן הוא אינו מקבל שום דבר שלה מלכתחילה, ובאופן פואטי לפחות, הוא רוצה להקים לתחייה את הדת האלילית ואת סמליה.ואת זה הוא ניסה לבצע בהשבעה הפואטית האולטימטיבית של “ההולכי בחושך “.

שירי חרב ההולכי בחושך

ביבליוגרפיה

ברזל, הלל, היסוד האנטי תנ”כי בשירתנו החדשה, אוניברסיטת בר-אילן, תשכ”ג

ברזל, הלל גבהות הכיסופים – שירה מתקנת עולם: עיקרי השקפה ואמונה מ”צדקיהו בבית הפקודות” ועד “הכול הולך”, תל-אביב : אגודת הסופרים העברים בישראל, תשנ”ג 1993

ברזל, הלל, שירת התחייה: אמני הז’אנר, ספרית פועלים, 1997.

ג., “לוחות גנוזים הוצאו מהגניזה: ז.שניאור מספר על תולדות ספרו שעורר ויכוח עוד בטרם היה לספר” מעריב 8.12.1950

יצחקי,ידידיה ” עיון בשיר”ההולכי בחושך”יונתן רטוש בין האידיאולוג למשורר”” מתוך יונתן רטוש מבחר מאמרים על יצירתו עם עובד ,1983 . ע’ 230-254.

מירון,דן “על שירת יונתן רטוש” ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, שוקן, 1962 ע’ 111-175.

מירון, דן “בין שנינה להשבעה :על משמעותו של עיקרון מבני מרכזי בשירת יונתן רטוש” סימן קריאה, 15, ינואר 1982.

פורת, יהושע, שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח ,תל-אביב : מחברות לספרות, 1989.

קורצוייל, ברוך “מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים”, לוח הארץ תשי”ג.

קורצוויל ברוך”השפעתה של פילוסופייה חיים על הספרות העברית בתחילת המאה העשרים” בתוך ספרותנו החדשה: המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ”ב, עמ’ 225-269

שביט, יעקב מעברי עד כנעני: פרקים בתולדות האידיאולוגיה והאוטופיה של “התחיה העברית” ירושלים: דומינו, 1984.

‬‬שמיר, זיוה להתחיל מאל”ף: שירת רטוש מקוריות ומקורותיה, הקיבוץ המאוחד ,1993.

ש.שפרה “שירה כתובה –ראיון עם יונתן רטוש” בתוך “יונתן רטוש מבחר מאמרים על יצירתו (עם עובד 1989 ע’ 278.

תמוז ,בנימין,”לזלמן שניאור –שלום”, הארץ, 14.11.1949.

וראו גם :

אני עברי-שיחה מקיפה עם יונתן רטוש 

פרופסור יהודה ליבס- מה בין יונתן רטוש וספר הזוהר

חיים פסח- עזרא פאונד יונתן רטוש והאידיאולוגיה והשירה “הכנענית “

יונתן רטוש בויקיפדיה

צביקה פיק שר את “על חטא ” של יונתן רטוש

התנועה הכנענית בויקיפדיה

התנועה הכנענית בפייס בוק

אלי אשד הלחש המאגי של “חתן דמים “

אלי אשד בעקבות חתן דמים:חיים הזז והתנועה הכנענית

אלי אשד גניזתו של זלמן שניאור

אלי אשד-“את והב בסופה “

יונתן רטוש

7 תגובות

  1. גיורא פישר כותב לי בפייסבוק :
    לא ברור לי למה אתה קורא לזה “ההשבעה של יונתן רטוש” כשההשבעה זו מבוססת על ציטוטים ישירים מהמקרא: תהילים כ”ד 8 במדבר י’ 35. גם “ההולכים בחושך.. הוא ציטוט מישעיהו ט’
    13
    תשובתי : אני קורא לזה השבעה מאחר שהמטרה היא השבעה.החומרים הם עתיקים נכון אבל המטרה היא חדשה ופרי רוחו של רטוש ואין לה כל קשר למטרה המקורית של היוצרים התנכיים הקדומים שבהחלט לא העלו על דעתם שצירוף כל הפסוקים האלו ישמשו כאמצעי להקמתו לתחייה של אל. .

  2. וסתם בתור קוריוז :
    בקובץ סיפורי אימה בשם Dark Gods של סופר אמריקני ידוע לחובבי אימה בשם T.E.D. Klein משנת 1986 מופיע סיפור בשם Nadelman’s God.

    ושם מסופר על יהודי אמריקני שפואמה שכתב בצעירותו על יצירתו או הקמתו לתחייה של אל משמשת למטרה זאת בידי חובב כישוף מודרני .והיא מתגלה כיעילה ביותר לתדהמתו של המשורר עצמו.
    הדבר המעניין הוא שהקטעים הבודדים שמביא הסופר קליין מהפואמה מזכירים מאוד פה ושם את “ההולכי בחושך”בתרגום לאנגלית .
    האם ייתכן שקליין סופר אמריקני הידוע היטב במומחיותו בספרות אימה היכיר איך שהוא את יצירתו של רטוש בעברית ?
    לא סביר . יותר סביר להניח שיש כאן מקריות .
    אבל עדיין המקריות מעניינת.

  3. מקווה שלא תמחקו את התגובה שלי,
    קראתי את המאמר ונחרדתי מעצם המחשבה שמבחינתכם , אלוקים הוא דמות כלשהי וכפי שאתם מייחסים לכבודו.
    דבר ראשון, ולא משנה במה אתם מאמינים או לא מאמינים בכלום, אסור לכתוב ולעשות שימוש בשמו המפורש.
    ואם אדם פלוני לא מאמין שאסור להרוג, אז יהיה מותר לו להרוג ? , לכן גם אם אתם לא מאמינים בבורא עולם, בכל זאת אסור לכם לעשות שימוש בשמו המפורש .
    הדבר הבא, זה שנכתב בתורה כנען לא אומר שאנחנו כנענים, צר לי לאכזב אתכם, לא נותרו כנענים בעולם, כולם נפוצו.
    ורהב זה לא דמות אמיתית, רהב זה ההפך של כח שלא אציין כאן (207) , מדובר בכח של הכח עצמו ולא במשהו מוחשי אחר, ולא מפלצת ולא אריה עם כנפיים, רהב זה יותר כמו שאור נלחם בחושך החושך הוא הכח הנוגד לו, וכמו משיח הנלחם בנחש (359) , לא מדובר בנחש אמיתי כמו שאנחנו מכירים, אלה בכח מאותו כח עצמו המתנגד לו להתקיים, כמו שהאדם נלחם בייצרו, ייצר האדם זה לא משהו חיצוני מהאדם , זה כח שקיים בתוך האדם עצמו והוא חייב להלחם בו תמיד.
    וגם עם ידידנו חשב בטעות כל מיני דברים מוטעים ומטעים, זה לא אומר שאנחנו צריכים לתת להם משמעות יתרה, אפשר לכבד את יצירותיו ואת תרומתו , אך חידוד דעותיו הופכים את מטרת העניין לעניין אחר.
    צריך לתת לאומנות ויצירה כבוד ראוי.

  4. הסופר יצחק שנהר פירסם בשנות הארבעים והחמישים שני סיפורים המתרחשים על רקע ימי התנ”ך בשמות “לילה בשומרון ” ועל מי מרום”.
    לכאורה המדובר בסיפורים היסטוריים לכל דבר ,אבל למעשה יש בהם מסר עכשווי מאוד לזמנו ויש בהם התקפה אישית מאוד על הרעיונות של משורר מודרני יונתן רטוש ועל האידיאולוגיה ה”כנענית ” שלו.
    רמיזות ברורות מאוד לרטוש יש בתיאור של כהן “כנעני ” שהוא אחד הדמויות הראשיות ב”לילה בשומרון ” והוא מוצג כאידיאולוג של תחיית האמונה הכנענית העתיקה בבעל.

    כפי שהיה במידה מסויימת רטוש .
    יש בהם אף רמזים ואיזכורים לפואמה המוזכרת למעלה של רטוש “ההולכים בחושך ” שאותה היכיר שנהר ככל הנראה שנים רבות לפני שפורסמה.
    ראו על כך עוד במאמרי :
    “עוד ישוב הבעל -הסיפורים האנטי כנעניים של יצחק שנהר”
    http://www.yekum.org/2015/04/%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99-%D7%9B%D7%A0%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9D/

  5. כמובן שהמאמר אינו מבטא את דעותיו של מחברו אלא את דיעותיו של המשורר יונתן רטוש” כפי שהם מובנות בידי המחבר. לגבי השימוש בשם האל” עימךהסליחה אבל השם מופיע בפואמה עצמה אז לא הייתה ברירה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 − חמש =