הבמאי דורון צברי, יצר סדרה שעסקה בתולדות הקולנוע הישראלי והוצגה בערוץ 8, המביא תכניות דוקומנטציה ותעודה. לעיתים, נוהג הערוץ להציג מרתון פרקי תכניות, בפרק זמן של כמה שעות. בבחינת הסדרה, ניתן להבחין בהתעמקות בקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים, למן קום המדינה. לשם כך, ראיין צברי במאים, שחקנים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה וכן מבקרי קולנוע וכותבים. למותר הוא לציין כי הדיכוטומיה בין איכות לעממיות, באה לידי ביטוי באופן ברור בדברי המרואיינים. הטענה הנצחית היא, כי קיים ניתוק בין אנשי הממסד הקולנועי והמדיה התקשורתית שהתקיימה בעשורים הראשונים למדינה, לבין רצון העם. באופן זה, ערוץ 1 ורשות השידור, כותבי טורי הביקורת, אנשי הממשל בדמות משרד החינוך והתרבות ומשרד התעשיה דאז (שלימים הקים בסוף שנות השבעים, קרן לעידוד סרטי איכות) וכן אנשי האקדמיה שחנכו בפקולטאות האוניברסיטאיות את דור היוצרים העתידי, קבעו את סדר היום. הנעדרים ממנו היו לפי הטענה, רב הציבור במדינה. רוצה לומר, המזרחים.

כיצד בא הדבר לידי ביטוי? התשובה היא בעשיית סרטים עממיים, להם נתן בתחילת שנות השבעים בטור ביקורת המושג “סרטי בורקס”, אשר דבק בהם עד היום. לפי הנחת יוצריהם כמנחם גולן וג’ורג’ עובדיה ז”ל, כמו רבים וטובים אחרים, המדד הינו הקופה. צברי, הציג קטעים מסרטים רבים מכאן ומכאן, באופן בו הוצג שם הסרט וכמות הצופים. באופן זה, סרטים איכותים דוגמת “לאן נעלם דניאל וקס”, הביאו כמה אלפי צופים ואילו “צ’רלי וחצי”, נמדד במאות אלפים. ניתן היה לראות דוגמאות חריגות כסרטו של הבמאי נסים דיין “אור מן ההפקר”, שהופק בשנת 1973 וכלל שחקנים לא מקצועיים מן השכונה. למרות זאת, צפו בו רק אלפים בודדים. לפי זאת, אמרתו הידועה של הבימאי ג’ורג’ עובדיה, שאחראי על יצירות רבות שלוו את הנוף הקולנועי הישראלי “כשהקהל בוכה, הקופה צוחקת”, נכונה. הדיכוטומיה העמוקה היא בין אומנות לבין עממיות. האם אכן הדבר כך?

השחקן יוסף שילוח ז”ל, הציג מילים כדורבנות: “הקהל היה מעונין לראות את עצמו. לכן, הסכים לדמויות נלעגות, רק כדי להשיג הכרה כלשהי ממסדית בקיומו…”. רוצה לומר כי בהעדר “מסעודה משדרות” על המסך, כפי שהציג זאת אלכס גלעדי, המשמש דמות בכירה בעולם הטלוויזיוני (בכיר בערוץ 1, נשיא קבוצת קשת ובכיר בNBC והוועד האולימפי), כל חלופה היא לברכה, גם אם היא גרוטסקית. מנגד, הוצגו יצירות אומנות כ”לאן נעלם דניאל וקס”. ברצוני לבחון דווקא את הסרט הנ”ל, בשל סצנת הסיום. הסרט צולם ב1972 והוקרן רק בחודשים שלאחר מלחמת יום-הכפורים. העלילה נסובה סביב ליאור ייני השחקן, שמחליט לחפש את חברו משכבר הימים, דניאל וקס. לאורך כל הסרט, אין איש יודע מה עלה בגורלו. לקראת סוף הסרט הוא פוגש בת”א את עליזה רוזן, האומרת כי הוא חי עמה בדרום הארץ, בבאר-שבע. סצנת הסיום מתרחשת בנמל התעופה, עם חזרתו לחו”ל. או אז, הוא פוגש לראשונה בווקס, המגיע מגיע עם אשתו (עליזה רוזן). עת ייני עולה על המדרגות הנעות הוא מפטיר (סליחה מראש מן הקוראים) את הביטוי העממי, “כוס אמאק וקס” ונעלם. ניתן לשאול באם היה אומר זאת זאב רווח בסרט חגיגה בסנוקר, האם הדבר לא היה נחשב בורקס? למרות זאת, למותר הוא לציין את תרומת הסרט בשיר “בחמש קם צייד” בבצוע ייני, שנשאר עד היום.

עתה יש לתת את הדעת למתרחש באופן נוקב. ימי רוממה וחוסר פתוח טכנולוגי, היו ימיו של הקולנוע. הגישה הרווחת לפיה יש לתת ערך מוסף לעם, בקולנוע ובטלוויזיה יכולה להיראות מתנשאת. אך האם באמת היא שורש הרע? האם בימי ריאליטי ושכשוכי מים בבריכות הווילה באולפני נווה אילן, אכן יש להתרחק מבקרה איכותית של התכניות? האם מי מהקוראים זוכר את פאר תכניות הטלוויזיה בשנות השבעים, כאשר בקרדיטים ציינו את תפקידו של היועץ הלשוני שבדק את התכנים והדיאלוגים שהועברו? האם “מסעודה משדרות”, ראויה לקבל סוגה זולה ולא סוגה עילית? ישאלו את עצמם אזרחי המדינה, האם שוויים נמדד בשעשועונים זולים הפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר?

עם זאת, חייבים לזכור כי הקומדיות הקלילות של שנות השבעים והשמונים, כסרטי זאב רווח ויהודה ברקן, שמשו לעיתים רק כקומדיות קלילות. לעיתים, האדם הפשוט מבקש רק לברוח מצרות היום ולצחוק. אין כל רע בצילום הווי שכונתי עממי וטיפוסים ססגוניים ירושלמים, או משכונות דרום תל-אביב. אכן, רבים מעוניינים לראות את השכן ממול ולא את דרמות O.C או Gossip Girl העוסקים בעשירי ארה”ב, או את תכניות הריאליטי דוגמתThe Hills , על הרפתקאות נערי ארה”ב, בלוס אנג’לס. זאת, כמו גם חיקויים לז’אנר הנ”ל, המצולמים בארץ ומוצגים בערוצים השונים.

מן הצד השני, אין רע במסר עמוק דוגמת זה של הסרט “העיט” בבימוי יקי יושע, שעסק בשחקן שרגא הרפז, המסתבך בשקר לאב שכול כי בנו כתב שיר לפני מותו במלחמת יום-הכפורים ובדרך זו, הרוויח עסקית מן השכול. סצנת הסיום בסרט, הציגה אותו כמפקד כתת חיילים, העומדים לצאת לקרב. בעת זו, בקש כי כל אחד יקח דף ועפרון ויכתוב שיר. מסר חד וברור זה, יצא לאקרנים בשנת 1981, כשנה לפני מבצע שלום-הגליל. אין כל רע בהסקנת מסקנות ונטילת ערך מוסף מסרט קולנוע בו צופים. המסקנה היכולה להתבקש היא, כי יש מקום לשתי הציפורים הללו על עמוד החשמל (כשירם של להקת אחרית הימים).

הפוסט הקודםקללות מאוצר השפה היידית
הפוסט הבארקוויאם למועמר קדאפי
ברק בוקס הוא חוקר מתחום מדע-המדינה ותקשורת פוליטית. שמש בתפקידים מגוונים בחוג למדע-המדינה, בתכנית לדיפלומטיה, באגף הכספים וברשות המחקר באוניברסיטת תל-אביב, כמו גם באוניברסיטה הפתוחה. בשנת 2003 מונה כפרוייקטור מטעם אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה לחקר מדיניות בטחון ובמסגרת זו נטל חלק בפרסומים בנושא.כיום ברק הוא דוקטורנט למדע-המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + שש עשרה =