"תוכי יש בתוך מוחי" – כמה מילים על ממלכת המוח של רחל חלפי

הדבר שתמיד הילך עלי קסם בשעת קריאה בשיריה של רחל חלפי הוא התחושה שהטקסט שאני קוראת נוצר בתהליכים כימיים לא מוכרים בעליל; שהשיר מגיע ממקום אחר ומתוך תפישה אחרת לגמרי של כתיבת טקסט.

רחל חלפי, "ספר היצורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

בניגוד לאופן שבו הורגלנו לחשוב על כתיבה – כמשהו שנולד במוח (בדומה לכל פעילות אחרת), עובר דרך פריזמת הנפש ונהפך לשיר –  דומה שבשירתה של חלפי קורה תהליך ביולוגי הפוך, שבו דווקא הנפש משמשת כלוח בקרה השולח אותות אל המוח, שכמו רוחש סיבים אופטיים שבקצה כל אחד מהם זורח שיר. בין שנקרא את שירתם של היצורים התת-ימיים, או את המאגיה של תורת ההסתברות, המבע השירי של רחל חלפי עובר תמיד דרך הרצפטורים של המוח.

זוהי שירה שאולי היינו מכנים בטעות "שירה שכלתנית" ובכך מבטלים במידה מסוימת את היסוד הרגשי שלה, אולם השאלה שמתעוררת כאן היא לא האם היסוד הזה קיים ובאיזו מידה, שהרי ברי לכל קורא שירה בעל רגישות מינימלית, שקורפוס השירה של חלפי מושתת למעשה על היסוד הרגשי. עולה כאן שאלה של תצורה – איך עובד בכלל האפרט החלפיאני?

אני מציעה לבחון זאת בטרנספוזיציה קטנה אחת, מעין הזחה קלה של אטריבוט פואטי קבוע ומוכר, דוגמת הציפור הגֶנֶרִית (השוכנת לרוב, כסמלה הבלתי מעורער של הליריות, בלב או בנפש הדובר), שמשנה את הפוזיציה השגורה שלה ומדלגת בשיר המופלא "תוכי יש בתוך מוחי" מן הלב אל המוח – איבר החורג מגבולות ה"אנושי", שמוענק לו מעמד יוצא דופן בשירתה של רחל חלפי. המוח הינו אתר של פעילות סיסמית על גבול הקוסמית, המחבר את האדם עם העולם ולהיפך: "כֱּשֶׁגֵּיזֶרִים קְטַנִּים שֶׁל פְּעִילוּת חַשְׁמַלִּית בַּמֹּח / נִתָּזִים אֶל תּוֹךְ   נִבְלָעִים בְּתוֹךְ / מֶרְחֲבֵי הַכָּחֹל הַנּוֹשֵׁם / שֶׁל הַיָּם הַגָּדוֹל [...] בִּרְסִיס-רֶגַע כָּזֶה נָדִיר / אֲנִי  (מֹחִי הַסָּרְבָן) / שָׁבָה וְיוֹדַעַת,  לְמֶשֶךְ רֶגַע,  רְסִיס- רֶגַע: אָכֵן/ יֵשׁ סִכּוּי" ("כשגלי המוח", מתוך "מקלעת השמש", 2005, עמ' 249).

תוכי יש בתוך מוחי

תֻּכִּי יֵשׁ בְּתוֹךְ מֹחִי
אֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי הוּא בִּכְלוּב
חוֹשֵׁב כִּי צְבָעָיו הֵם
חֹפֶשׁ
כִּי מִלָּיו הֵן
חִדּוּשׁ פִילוֹסוֹפִי

תֻּכִּי לֹא יוֹדֵעַ כִּי הוּא תֻּכִּי
חוֹשֵׁב כִּי הוּא צִפּוֹר קְדוּמִים
כִּי הוּא קְדוּמִים עַזֵּי אֶבְרָה
חוֹשֵׁב שֶׁהוּא פְּטֶרוֹזָאוּרוּס

אוּלַי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא
אֲנִי

(מתוך "ספר היצורים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 30)

ציפור מפוארת זו היא ודאי לא הציפור שבלב. היא הציפור של המוח החלפיאני. אין זו ציפור שיר שאחיותיה מאכלסות את שירת העולם, כי אם תוכי. אבחנה פשוטה זו חושפת את היסוד האוטומטי שכה מכשף אותי בשירתה של רחל חלפי. התוכי של חלפי אינו אלא לוּפּ אנליטי מתוחכם – טבעת קול שחוזרת על עצמה אֶד אינפיניטום ("הִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מַשֶּׁהוּ / מִישׁהִי שֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה אֲנִי זֶה לֹא מִישֶׁהִי", "מקלעת השמש", עמ' 82). זהו גם החיבור הטבעי כל כך שנרקם אצל המשוררת בין הלא אנושי – החייתי, הייצורי וכן הממוכן או הדומם – לבין המטרייה האנושית, ה"אני" השירי ותודעתו.

[ רשימה זו מבוססת על דברים שנשאתי באירוע של "יקום תרבות" אשר הוקדש, בין היתר, לשירתה של רחל חלפי ]

הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*