על הומניות, פשטות וספרות או איך כותבים רומן מושלם ? \ על "סטונר" של ג'ון ויליאמס

סופרים, חוקרי ספרות ואנשים רבים הכותבים למחייתם מתחבטים תדיר בשאלה -"איך כותבים רומן מושלם?", ונדמה שלאחר הקריאה ב"סטונר" של ג'ון ויליאמס התשובה מתבהרת לאיטה כמו השמש העולה בבוקר אחרי החשכה. רומן מושלם כותבים כשלא מתכוונים לכתוב רומן כזה. שכתובים בפשטות, בדייקנות ובהומאניות. כמצליחים לכתוב מילה אחר מילה מסכת אירועים שלמה או חלקית, מלבי להצטעצע בלשון. כשלא משרבטים מילים שלא אומרות דבר. כשמתארים את הסיפור בצורה מדויקת אך לא טרחנית, תיאורית וריאליסטית אך לא מגושמת. כשכותבים בצורה מרגשת אך לא סנטימנטאלית.

וזהו סוד קסמו של "סטונר"- הפשטות והדיוק שלו היא הגאונות שבו. לכאורה סיפור רגיל על אדם שנולד למשפחה חקלאית והיה מיועד לעבוד במשק החקלאי הביתי, מורד בערכי הוריו ולומד ספרות באוניברסיטת מיזורי שבקולומביה עד אשר הוא הופך ברבות הימים לפרופסור חבר במחלקה עצמה. הסיפור מספר מסכת חיים שלמה ועוסק בשלל תמות כמו: מוות ושכול, בגידה וניאוף, ייאוש ותקווה, הצלחה וכישלון. התמות מועברות בקפידה ובצורה מעוררת השתאות דרך התמודדותו של הגיבור באירועים בחייו בין היתר בנישואים הכושלים שלו, בהתאהבות מאוחרת שלו בסטודנטית שלוקחת אצלו סמינר מתקדם, במות החתן שלו ובתככים והמזימות שבין כותלי האוניברסיטה.

הנה כי כן, האירועים השונים של גיבור לאורך כל הספר גורמים לו להתחבט בין שני קטבים מנוגדים בתכלית באישיותו: מחד גיסא, להיות נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחות שלו בחיים. ומאידך גיסא, להיות הומאני, מוסרי וחברתי. נדמה שהקונפליקט הזה מוביל לדיאלקטיקה שלילית של הגיבור בהתנהלות שלו מול האירועים השונים בחייו, דבר שגורם לו לעיתים להיראות בעיני כל הסובבים אותו כאוטיסט חברתי וליצור לא מתקשר בעליל, המכונס בתוך גופו ועולמו. הקונפליקט גורם לפרדוקס מובנה העובר כחוט השני בתמות של הספר- כאשר סטונר מנסה להיות הומאני, סובלני וחברתי החברה רואה אותו כחלש ומנותק (למשל בהתנהלות שלו בתוך משפחתו המתפוררת) וכאשר הוא עומד על ערכיו החברה רואה אותה כיצור טרחני שלא מבין מהי פוליטיקה חברתית וקולגיאליות בסיסית (כמו ההתנהלות שלו במחלקה) .

"סטונר" הוא סיפור פשוט על אדם שהיה נאמן לעצמו לאורך חייו. הסיפור מסופר באהבה אין סופית לדמויות שלו, נכתב בהומאניות והדילמות המוסריות והאקסיסטנציאליות של הגיבור אינן של גיבור הירואי גדול מהחיים שעובר תלאות מסוכנות, אלא של אדם פשוט החי חיים פשוטים ומסופר כמו שהוא- באופן פשוט. התיאום המוצפן בין אופיו הסיפור לאסתטיקה של הכתיבה עושה את הקריאה ברומן הזה לחוויה נדירה ובלתי נשכחת.

"סטונר" מאת ג'ון וילאמס. תרגום: שרון פרמינגר. בהוצאת ידיעות ספרים וספרי חמד, 2011.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על על הומניות, פשטות וספרות או איך כותבים רומן מושלם ? \ על "סטונר" של ג'ון ויליאמס

  1. מאת גורה:‏

    "סטונר" (ספר) – ג'ון ויליאמס
    יכול להיות שלא הבנתי או אולי מפני שקראתי את 'סטונר' בסמיכות לספרים של מרגרט אטווד ושל אליס מונרו הענקיות והמרגשות. מוזר לכתוב את זה מפני שהספר מופיע בראש רשימת רבי המכר – אבל עבורי 'סטונר' הוא ספר משעמם וכתוב רע במידה יוצאת דופן. הוא כל כך גרוע שרק בקושי צלחתי את הטכסט בתקווה שבהמשך בכל זאת יקרה משהו.
    אני רואה את הסופרלטיבים של המבקרים (המודפסים על הכריכה) באי נוחות גדולה. אין בספר הזה משפט אחד מקורי. כל התאורים הם סיכומי איבחון של ההתרחשויות (המשמימות להפליא), ולא תיאוריהן. הקורא המסכן נשאר אדיש כשסטונר מתאהב או כשסטונר מתאכזב וגם כשסטונר הולך למות. האמנם רק אני מרגישה ככה?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*