סיפור קצר ליום השבת / "הישרדות" של אופיר עוז

1. החיילים

נכנסנו לבית שלו. לא היינו צריכים להתאמץ יותר מידי; הוא הזמין אותנו פנימה, לא הבין, לא חש בסכנה. השתלטנו עליו. הוא ניסה להתנגד. אבל אנחנו היינו רבים וחזקים יותר. ריתקנו אותו למיטה. ניטרלנו אותו. הוא צרח, שיווע לעזרה, אבל אנחנו ידענו: אף אחד כבר לא יציל אותו. לכן לא מיהרנו. במערכה הזו השתתפו שלושה: הוא, אנחנו וההוה; וההווה שייך לנו. לבסוף הוא נכנע, כרע תחתינו, קיבל את הדין. ואנחנו השלמנו את העבודה. אין צורך להיכנס לפרטים; לא נהנינו מכך, לא שמחנו בנופלו. ביצענו את תפקידנו. המשוואה פשוטה. היא תמיד פשוטה: מי שאינו מנצח – מובס. זה שאינו הורג – מומת. הרגנו אותו כדי לא למות בעצמנו. הרגנו כדי לחיות.

2. הקצין

מזגתי לעצמי כוסית. את הזמן הנותר ניצלתי כדי לעבור על המסמכים. לאור מנורת השמן בדקתי את המספרים, את הדיווחים שהגיעו מהשטח. קולות ורחשים עלו מבחוץ. הנחתי את הדפים והמתנתי. הקולות התגברו. יריעת האוהל הוסטה. הסגן שלי נכנס. אחריו נכנסו, בזה אחר זה, החיילים.

המפקד! הכריז הסגן.

חופשי. אמרתי.

השלמנו את המשימה, המפקד! התפרץ אחד החיילים.

יופי. אמרתי.

כן, המשיך אותו חייל, הוא מת.

מת? שאלתי.

כן.

ומי אמר לכם להרוג אותו?

אתה. אמר החוצפן.

האומנם? תמהתי.

כן, פקדת עלינו להרוג אותו.

אתה בטוח?

כן, אמר הטיפש, אמרת לנו לטפל בו.

ולטפל פירושו להרוג.

לא, אמרתי.

החייל התבלבל.

אבל… תמיד… כשהפקודה היא לטפל… הכוונה להרוג.

לא הגבתי.

החיילים שתקו.

אתה רוצה שאסביר לך את ההבדל בין לטפל ולהרוג? שאלתי.

החייל שתק.

שאלתי אם אתה רוצה שאסביר לך את ההבדל בין לטפל ולהרוג?

כן המפקד! התעשת החייל.

ובכן, אמרתי, אתם ביצעתם עבירה, עבירה חמורה. אבל אני לא אהרוג אתכם, אני אטפל בכם. מחר בחמש בבוקר אתם מתייצבים אצלי למשפט, כולכם.

כן המפקד! אמר החייל.

האם זה ברור גם לכל החברים שלך?

כן המפקד! צעקו החיילים.

משוחררים. אמרתי.

החיילים יצאו בזה אחר זה. כשנעלמו כולם, סובב אלי הסגן את ראשו וקרץ.

הינהנתי.

הוא הרים את יריעת האוהל, ויצא.

קמתי. הרקתי את המשקה לגרוני. הידקתי את חגורת האקדח למותניי. לבשתי את המעיל הצבאי, ויצאתי.

3. הילד

בשדה, בתוך סבך צמחייה, מצאנו אמא חתולה וחמישה גורים קטנטנים. גם אנחנו היינו חמישה ורצינו לקחת גור אחד כל אחד. אמא חתולה נשפה אלינו וחשפה את השיניים שלה. קצת פחדתי, אבל לא רציתי להראות את זה לכולם. הקפנו אותה במעגל והתקרבנו לאט. אמא חתולה שיטחה את האוזניים שלה לאחור ובכל פעם כשמישהו התקרב נתנה קפיצה לכיוון שלו כאילו היא עומדת להסתער עליו.

אבל אנחנו היינו יותר חזקים.

השמש כבר התחילה לשקוע. וידעתי שאם לא ארוץ עכשיו מהר הביתה, אמא תעכס עלי שחזרתי מאוחר ותרביץ לי בתחת עם כף העץ שלה, שאיתה היא גם מבשלת. אבל לא רציתי ללכת לפני שאני תופס איזה גור, אחרת הילדים יצחקו עלי כל החיים שככה ברחתי מהחתולה. העדפתי לחטוף ממנה מאשר מאמא או מהחבורה.

חיכיתי שהיא תהיה עסוקה עם ילד אחר וכשזה קרה קפצתי עליה. היא זינקה מהמקום, הסתובבה אלי תוך כדי שהיא באוויר ושרטה אותי בפנים. תפסתי אותה בצוואר והצמדתי אותה חזק לאדמה. התחלתי לחנוק אותה. כמו הלולן מהכפר שלנו שלפני שנה בערך חנק איש זר שהתגנב ללול שלו כדי לגנוב תרנגולות. האיש הזר הזה נלחם חזק ואנשים מהכפר באו לעזור ללולן. הם תפסו את הידיים של הגנב והצמידו אותן לאדמה כשהלולן חונק אותו. את ההמשך כבר לא ראיתי כי אמא לקחה אותי משם, אבל התמונה הזאת נתקעה אצלי מאז חזק בראש.

הילדים סביבי התחילו לרוץ, לחטוף את הגורים ולברוח, ואני צעקתי שישאירו גם לי אחד, אבל הייתי חייב להמשיך ולהחזיק את החתולה. תוך כמה שניות נעלמו כולם. החתולה התפתלה מתחת לידיים שלי. היא עשתה כל מיני קולות מוזרים שלא היו קשורים לחניקה. יכולתי לעזוב אותה ולברוח. אבל במקום זה לחצתי עוד יותר על הצוואר שלה, לא יודע למה, אולי רציתי לראות מה יקרה. ואז נזכרתי באמא שלי; איך שהיא נשענה על השולחן במטבח אחרי הריב שלנו לפני כמה ימים, הסתכלה לתוך העיניים שלי ואמרה: תדע לך שאמא, כל אמא; אם לוקחים ממנה את הילדים שלה – מוטב לה למות.

חנקתי את החתולה עד המוות. זה דווקא לא היה כל כך קשה. גם לא הרגשתי כל כך רע; רק כעסתי על הילדים שבמקום לעזור לי חטפו את הגורים וברחו.

התרוממתי והסתכלתי עליה שוכבת שם, לא זזה. כבר היה חושך וידעתי שבכל מקרה אני הולך לחטוף מאמא, אז לא מיהרתי. חיפשתי בצימחייה, אולי בכל זאת נשאר שם איזה גור, אבל לא מצאתי אף אחד. ידעתי! בטח אחד הילדים לקח שני גורים או שגור אחד הצליח לברוח משם.

חזרתי אל החתולה. הרמתי אותה מהזנב והכנסתי אותה לתוך התיק שלי. סגרתי את הריצ'רץ' וחזרתי הביתה.

4. האמא

כשהוא חזר מההתרוצצויות שלו וראה אותי מבשלת הוא לא הסתיר את האכזבה שלו.

מה, הקצין מגיע היום? שאל.

כן. אמרתי.

אני לא אוהב כשהוא בא.

למה?

כי הוא דופק אותך מאחורה.

דפקתי עם כף העץ על הסיר.

מה זה? איך אתה מדבר אלי? אני לא מסכימה שתדבר ככה, אתה שומע?

סליחה אמא. הוא התנצל והשפיל את הראש.

אני דואגת לך, מאכילה אותך, קונה לך בגדים, יושבת לידך לילות שלמים עד שאתה נרדם, וככה אתה מדבר אלי?

סליחה אמא, הוא אמר.

אמרתי לו:

הקצין הזה דופק אותי מאחורה כדי לא להרוג אותנו. אם אני לא אתן לו לדפוק אותי הוא ידווח עלינו, ואז יבואו חיילים לקחת אותנו. אתה יודע לאיפה הם יקחו אותנו?

כן.

אז זה בסדר שאמא שלך מקריבה את עצמה בשבילך?

כן. סליחה אמא.

בסדר. אמרתי. מה יש לך בתיק?

חתולה מתה.

מאיפה יש לך חתולה מתה?

אחד הילדים הרג אותה וחשבתי שאולי נוכל להחיות אותה.

תראה. אמרתי.

הוא פתח את התיק.

הסתכלתי פנימה.

לא. אמרתי, אי אפשר להחיות אותה. היא מתה לגמרי.

הילד השפיל את הראש.

לא נורא, עשית מעשה טוב.

הוא שתק.

טוב, תביא אותה, אמרתי, נוסיף אותה לבשר.

4. הקצין האמא והילד

הקצין דפק בדלת.

האמא פתחה לו.

הם הביטו זה בזו.

הקצין צעד פנימה.

האמא הניחה את זרועותיה סביב צווארו ונתלתה עליו.

אהובי, לחשה לו, התגעגעתי כל כך.

אין צורך, אמר הקצין.

אין לך מצב רוח היום? שאלה האמא.

זה לא עניינך אם יש לי או אין לי מצב רוח. אמר הקצין. איפה הילד?

בחדר שלו.

אמרתי לך לדאוג שהוא לא יהיה פה כשאני בא.

שלחתי אותו לשחק עם הילדים אבל הוא חזר. מה אתה רוצה שאני אעשה? הוא הבן שלי! חוץ מזה הוא הביא לנו את הבשר לארוחה.

טוב. אמר הקצין. בואי.

הם צעדו לכיוון חדר השינה, נכנסו ונעלו אחריהם את הדלת.

מה הבאת לי היום? שאלה האמא.

כלום, אמר הקצין, אבל את יכולה לקחת את החגורה של האקדח.

תביא, אמרה האמא.

הקצין התיר את חגורת האקדח והושיט אותה אל האמא.

האמא לקחה את החגורה, שלפה את האקדח וכיוונה אותו אל הקצין.

תתפשט. פקדה עליו.

הקצין הוריד את המעיל והניח אותו על המיטה. פרם את כפתורי המדים ופשט את החולצה. שיחרר את החגורה ושילשל את מכנסיו מטה. התיישב על המיטה, חלץ את נעליו, פשט את גרביו, והשתחל החוצה ממכנסיו. לבסוף קם ונעמד מול האמא.

גם את התחתונים. אמרה האמא.

הקצין הוריד את התחתונים.

האמא העבירה את קנה האקדח על גופו של הקצין, מלמטה ועד למעלה.

רד. אמרה.

הקצין כרע על ברכיו מולה. האמא דחפה את קנה האקדח אל תוך פיו של הקצין.

הקצין מצץ את קנה האקדח.

יותר מהר. פקדה האמא.

הקצין האיץ. המתכת הקרה נקשה מידי פעם בשיניו.

האמא שלפה את האקדח מתוך פיו והצמידה את לוע הקנה למצחו.

לא בפנים. אמר הקצין.

האמא השליכה את האקדח על המיטה ונטלה את חגורת הנשק.

לא… בבקשה לא, מלמל הקצין. קר לי נורא. אני יכול להתלבש?

לא. אמרה האמא.

בבקשה… קר לי נורא.

לא. אמרה האמא.

אז תחממי אותי. תחבקי אותי. אמר הקצין.

אני לא שומעת אותך מתחנן. אמרה האמא.

בבקשה… בבקשה… אמר הקצין וזחל על ברכיו, רכן וחיבק את רגליה.

האמא הניפה את חגורת האקדח והצליפה על גבו של הקצין.

אמא… בכה הקצין. אמא…

האמא הצליפה שוב.

תני לי לנשק אותך שם. אמא.

האמא הצליפה שוב.

שבי עלי. אני רוצה להרגיש את התחת שלך על הפנים שלי.

האמא הצליפה שוב. איך אתה מדבר לאמא? גערה בו.

סליחה אמא… אני רק רוצה ללקק את הישבן שלך. בבקשה.

האמא הצליפה שוב. שכב. פקדה עליו.

הקצין נשכב בגבו אל הרצפה הקרה. גופו רטט.

האמא הרימה את חצאיתה, התמקמה מעל הקצין וישבה על פניו.

תרביצי לי חזק. התחנן הקצין.

האמא הצליפה על ביטנו, על רגליו, על זרועותיו.

אני אוהב אותך אמא. תרביצי לי חזק.

שתוק! פקדה עליו. רצית לנשק? תנשק!

הקצין שתק. הוא ליקק ונישק ומצץ ורעד.

האמא העבירה את כובד משקלה על פניו של הקצין ואטמה את פיו ואפו. ואז, ברכות, העבירה את חגורת האקדח על איבר מינו של הקצין. פעם. ועוד פעם. ועוד פעם.

הקצין פלט. שלושה זרמים ארוכים נחתו על ביטנו. הוא התייפח. דמעותיו מילאו את פניו. נוזל הזרע החליק על ביטנו.

האמא קמה ולבשה את בגדיה.

לאחר מכן נטלה שרפרף קטן וטיפסה עליו. מעל ארון הבגדים שלפה גיגית רחבה, ירדה מהשרפרף, והניחה אותה על הרצפה.

בסמוך לקיר עמד כד חרס גדול. אדי מים עלו ממנו. האמא היטתה את הכד ומילאה את הגיגית במים חמים.

הקצין נכנס לתוך הגיגית והתיישב.

האמא השתמשה במשפך ורחצה אותו במים. נטלה ספוג וסיבנה את גבו, את ידיו, את ביטנו ואת רגליו. חפפה את שיער ראשו, שיפשפה את בתי השחי, את המפשעה, את שיער הערווה.

לבסוף שטפה ממנו את הסבון.

הקצין קם והתיישב על המיטה. האמא שלפה מגבת גדולה ונקייה מתוך ארון הבגדים וניגבה את ראשו וזרועותיו ואת ביטנו וגבו וישבנו ורגליו. מעל השידה נטלה שפורפרת גדולה, ובאצבעותיה מרחה את המשחה השקופה על הפצעים בגופו של הקצין, בזרועות, בבטן, ברגלים, בגב.

הקצין קם והתלבש לאיטו, החליק על מדיו והתכסה במעילו, אסף את חגורת האקדח והידק אותה למותניו. את האקדח השיב לנרתיק.

הם יצאו מן החדר.

השולחן בחדר האוכל כבר היה ערוך לארוחת הערב. הקדרה עמדה במרכז. הילד, רציני ודרוך, הביט בקצין.

הם התיישבו. האמא הרימה את מכסה הקדרה. אדים ריחניים עלו מתוכה. היא השתמשה במצקת גדולה ומילאה את צלחתו של הקצין. לאחר מכן מילאה את צלחתו של הילד ולבסוף את צלחתה שלה.

הם אכלו בדממה.

אחרי חמש דקות בדיוק קם הקצין. האמא והילד הביטו בו.

מחר בערב. אותה שעה, אמר.

האמא הנהנה.

הקצין הסתובב ויצא.

קבוצת חיילים הזדקפה והצדיעה ממושכות שעה שחצה את שער הברזל. השמועה על משפטם הצפוי של מפירי הפקודה השתחררה זה מכבר מכבליה והשתוללה ברחבי המחנה, נועצת את לסתותיה בכל בשר. לבד מאותה קבוצה שנקלעה לטווח ראייה לא נצפו עוד חיילים משוטטים. הדממה הייתה מוחלטת. הקצין שיחרר את הקבוצה המתוחה בהינף יד, כפי שמסלקים מהדרך זבוב מבולבל, וצעד היישר לאוהלו. בפתח פגש בסגן.

המפקד! הצדיע הסגן.

חופשי. אמר הקצין.

נו, איך היה הבשר? התעניין הסגן.

הקצין תלה בו מבט אדיש.

איזה בשר, שאל, זה שאוכלים או זה שמזיינים?

הסגן צחק.

הקצין הסיט את יריעת האוהל ונכנס.

בתוך שעה כבר לא יהיה בין החיים.

5. הרופא

הסגן הזעיק אותי אל אוהל הקצין.

נכנסתי בעקבותיו. מנורת שמן עמדה על שולחן נמוך במרכז החדר והטילה צלליות עבות על יריעת האוהל. שני קצינים זוטרים עמדו בגבם אלי והסתירו את מיטת השדה. הם הסתובבו בהיכנסנו ופינו לי את הדרך.

הקצין שכב שם. חנוט בתוך חליפת המדים המהודקת לגופו. הוא קדח ונאנק ושתת זיעה, כאחרון החיילים.

הפשיטו אותו. פקדתי.

הקצינים הזוטרים רכנו מעליו.

שלא תעיזו! צרח הקצין.

הקצינים נרתעו.

אם לא תניח לי לטפל בך, תמות. אמרתי.

אם אמות, אמר הקצין, אמות במדים.

כרצונך, אמרתי. הסתובבתי ופניתי ללכת.

הסגן אחז בי.

חכה, אמר ורכן לאוזני. אתה לא מבין, דוקטור, לחש, הגורל של המדינה שלנו תלוי בידיים של האיש הזה.

אם כך, אמרתי בקול רם, הפשיטו אותו בכוח.

הסגן הסתובב ופנה אל הקצינים. שמעתם אותו, אמר.

אמרתי לכם לא! צרח הקצין. אתה גמור! אתה שומע אותי? גמור! אני אחסל אותך!

קולו של הקצין נבלע ברחשי המאבק עם הקצינים הזוטרים. בתוך שניות נקרעה מעליו כל פיסת בד.

הקצין שכב דומם, רפוי איברים, כנוע.

רכנתי מעליו. שטפי דם מילאו את גופו; חבורות אדומות וכחולות וצהובות וסגולות, בבטן, בחזה, ברגליים, בידיים.

הפכו אותו. פקדתי.

הקצינים ניגשו, אחזו בו, והפכו אותו על ביטנו. הקצין לא התנגד.

גבו היה מכוסה במספר דומה של חבורות, במצב קשה הרבה יותר.

לא ציפיתי למצוא את מה שמצאתי. לא ציפיתי למצוא דבר. ההפשטה היא הליך שגרתי, כמעט מיותר במקרה של חום. התעקשתי, מפני שלא היה דבר אחר שיכולתי לעשות.

מה קרה לך? נדהמתי.

תגיד לי אתה, אמר הקצין, אתה הרופא.

מי היכה אותך?

אף אחד לא היכה אותי.

שנינו ידענו שהוא משקר. שנינו גם ידענו שאין ביכולתי לרפא אותו. לא נותר לנו אלא לשחק את המשחק, לשמור זה על זה.

העברתי את ידי על החבורות. הן נוצרו לפני זמן לא רב. משחה שקופה כיסתה אותן, משחה להרגעת העור; כזו שגם הייתה נעולה אצלי בארגז התרופות.

מה יש לו דוקטור? שאל הסגן.

חיידקים. אמרתי.

חיידקים? שאל הסגן.

כן, אמרתי, חיידקים. חיידקים מזן אלים במיוחד. הם דגרו על העור במשך חודשים ויצרו את החבורות האלו. עכשיו כבר מאוחר מידי; הם חדרו דרך הפתחים ונכנסו אל תוך הגוף.

מה אפשר לעשות, דוקטור? שאל הסגן.

שלפתי מכיס המקטורן את המזרק הגדול. אני תמיד מחזיק אותו קרוב אלי, זהו מזרק שעושה רושם, הוא הציל אותי לא פעם.

הדם שלו מורעל, אמרתי, הקזת דם היא המוצא האחרון.

רכנתי לצד מיטת השדה ומשכתי את זרועו של הקצין. קשרתי רצועת בד מעל המרפק. הורידים הגיבו מיד ונגלו אלי, בולטים ועבים. בחרתי את הגדול מבניהם והנחתי עליו את חוד המחט.

איספו את כל החיילים במחנה, פקדתי, והתפללו לשלומו של הקצין שלכם.

הסגן קם. אחריו קמו הקצינים. הם יצאו בזה אחר זה.

כשיריעת האוהל חזרה למקומה תפס הקצין בכתפי.

דוקטור, תגיד לי את האמת, אני אחיה?

לא עניתי לו. הפעלתי לחץ קל על קצה המזרק והמחט חדרה בקלות אל הוריד. דם מילא את הכוסית. שאבתי עוד מן הנוזל והפרדתי את שני חלקי המזרק. הדם זרם כעת בחופשיות, החליק מתוך גופו של הקצין וטיפטף על האדמה.

6. החיידקים

נכנסנו לבית שלו. לא היינו צריכים להתאמץ יותר מידי; הוא הזמין אותנו פנימה, לא הבין, לא חש בסכנה. השתלטנו עליו. הוא ניסה להתנגד. אבל אנחנו היינו רבים וחזקים יותר. ריתקנו אותו למיטה. ניטרלנו אותו. הוא צרח, שיווע לעזרה, אבל אנחנו ידענו: אף אחד כבר לא יציל אותו. לכן לא מיהרנו. במערכה הזו השתתפו שלושה: הוא, אנחנו וההוה; וההווה שייך לנו. לבסוף הוא נכנע, כרע תחתינו, קיבל את הדין. ואנחנו השלמנו את העבודה. אין צורך להיכנס לפרטים; לא נהנינו מכך, לא שמחנו בנופלו. ביצענו את תפקידנו. המשוואה פשוטה. היא תמיד פשוטה: מי שאינו מנצח – מובס. זה שאינו הורג – מומת. הרגנו אותו כדי לא למות בעצמנו. הרגנו כדי לחיות.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

2 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "הישרדות" של אופיר עוז

  1. מאת ניתאי לב אורן:‏

    סיפור טוב

להגיב על ניתאי לב אורן לבטל

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*