סיפור קצר ליום השבת / "דודי יוסף" של ענת קוריאל

הדירה בבוגרשוב הייתה קטנה למימדי יוסף, דודה הגבוה והנאה של אימי. בעת ביקורי שם, הייתי יושבת בהול, על אחד משני הכיסאות מול שפרה אשתו, שותה מיץ ומקשיבה לשיחה הנעימה של מארחי. יוסף היה עומד מעלינו כפוף וחיוכיו מבטיחים: “היום אעשה לך כיף". כשההול החל להתכווץ הוא היה מציע לי ללוות אותו לטיול בעיר, בדרך נהג להחזיק את ידי ולשבח את יופיי וחכמתי.

פעם אחת,לפני צאתנו לרחוב, נכנסנו לבית התקליט ששכן בדיוק תחת דירתם. מהחנות הזו אני זוכרת בעמימות דיבורים שיוסף התמזג לתוכם כבן בית, ומכיוון שהחזקתי את ידו, לא חשתי מבוכה.

ידו נסכה בי כתמיד תחושת עונג וציפייה להרפתקאות חדשות. נשענתי עליו והרגשתי בטוחה. לאחר שיחת הקדמה בחנות יוסף הפתיע אותי וביקש מהמוכר את התקליט האחרון של פסטיבל שירי הילדים. מאושרת החלקתי החוצה עם השקית והרגשתי שיש בידי אוצר גדול. יוסף ביקש להחזיק את השקית בשבילי כדי שאצבעותיי לא ישתפשפו מן הידיות. סמכתי עליו שיוביל אותי בבטחה במעברי החצייה הרבים, בתוך זרם התנועה המאיים והמרעיש.

תמיד הרגשתי אהובה ומועדפת על ידו. הוא לא התאמץ לכבוש אותי: חיוכיו, תנועות גופו החזק, מגעו הבטוח, השיגו את המטרה.

למרות שלא התראינו לעתים קרובות, חשבתי עליו ועל הדברים שהיה אומר לי רבות. הפחתי רוח חיים באירועים והם הפכו עם הזמן לנטייה נפשית.

לאחר הליכה מרוגשת ברחובות העיר יוסף אמר לי:

"עכשיו אקח אותך למועדון שלי, אף פעם לא היית בו, נכון?”

שמעתי על המועדון הזה, שאנשים מאוד אוהבים לבוא לשם.

סיפרו לי שהוא פעיל בלילות, לכן שאלתי: "המועדון סגור עכשיו, לא?”

"נכון אבל תוכלי לפתוח אותו", אמר.

פנינו לסמטה שבסופה ניצבה דלת המועדון גדולה וכסופה. יוסף הוציא מפתח מכיסו ונתן לי הוראות כיצד לפתוח את המנעול הכבד, שבריחיו ננעלו לארבעה כיוונים שונים. כשלא הצלחתי במשימה, הוא החזיק בכף ידי ופתחנו את הדלת יחדיו.

הדלת נפתחה לתוך אולם רחב ידיים שקירותיו שחורים וכסופים. מהתקרה השתלשלו כדורים גדולים מנצנצים. יוסף הראה לי היכן רחבת הריקודים,

בר המשקאות והמזון, ויש גם ספות מפנקות להתרווח. לכאן באים לשתות, לאכול ולהנות. כשהאורות מתעמעמים, אמר לי, האווירה מתחלפת ומשתחררת. לפעמים המוזיקה רגועה ולפעמים לא. “כשתהיי גדולה, תבואי לבקר אותי פה, אמר".

הקשבתי לתיאוריו ומבטי נדד על פני האולם. ציינתי לעצמי שכולם אוהבים לבוא לפה בגלל יוסף. לא רק אני אוהבת לבלות איתו.

הוא המשיך בסיפוריו על הלילות במועדון, ועורר בי התרגשות שנבנתה מדרגות מדרגות וניתן לטפס בהן. תהיתי מה קורה אם יורדים במדרגות הללו, לאן זה מוביל?

"הגיע הזמן להאזין לתקליט החדש”, אמר, ומשך אותי לעבר הפטיפון. הוא הוציא בזהירות את התקליט מן האריזה והניח אותו במכשיר. הזרוע החשמלית החלה לעקוב אחר החריצים.

הוא פנה לשוחח בטלפון, לא יכולתי לשמוע עם מי דיבר ועל מה, כי הייתי מרותקת לשירים ולמקצבים. האולם שינה את מזגו, הפך למקום הומה תרועות. יוסף הצמיד את האפרכסת לאוזנו, אף פעם לא ראיתי אותו מדבר בטלפון בריכוז כה עמוק.

הוא הקשיב, ומידי פעם צפה בי באכפתיות שהחמיאה לי. לאחר כמה דקות השיב את האפרכסת למקומה. והחל לקרוא מהניירות שהיו מוטלים על הבר.

כשהתקליט הגיע לסיומו, שמעתי שתי נקישות רפות בדלת. חשבתי שמקורן ברוח

או מדמיוני אך יוסף ניגש לבדוק אם יש מישהו בדלת ואכן בפתח ניצבה אישה יפה,

בערך בת גילו,שלא ראיתי מעולם.

הוא קיבל את פניה בהנהון. מיד חשבתי כמה היא שונה משפרה שהייתה צנומה ומאופקת, פניה נקיים מאיפור, שיערה קלוע בצמה ובגדיה צנועים.

יוסף ניגש אלי ואמר: “אשים את התקליט מהתחלה לכבוד האורחת שלנו".

האורחת התעמקה ביוסף ובקושי הביטה עלי. כשהשירים רעשו, הם החלו לדבר ואני צפיתי בתנועות גופם. היא לא הייתה מרוצה, משהו הכעיס אותה. אולי בקשה ממנו דבר מה והוא לא נענה לה.

הוא ניסה להיראות שליו. כשהתקרבה אליו, עצר בעדה, אך מיד שלח לעברה יד מלטפת. היא זו שדיברה רוב הזמן, הוא בעיקר הנהן בראשו. בפעם היחידה שבה היה נדמה שהוא מרים את קולו, המוזיקה גברה ובלבלה את חושי.

הוא ניגש לעבר הבר, מזג משקה אחד, ערבב נוסף לתוכו והגיש לה. היא אילצה אותו לשתות במקומה, משסירב שפכה את המשקה על פניו והלכה.

יוסף ניגב את הפנים בשרוולו, בידו השנייה גישש אחר נייר טואלט שהחל להתגלגל על הבר ומשם הישר לרצפה.

כשיצאנו לרחוב הוא היה מרוחק ומתוח.

רציתי לעודד אותו, אך לא ידעתי כיצד. עם התקדמות הצעידה יוסף נרגע והפשיר, הניח יד על כתפי והיום חזר להיות יפה כמקודם.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

4 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "דודי יוסף" של ענת קוריאל

  1. מאת זאב:‏

    ממש נהניתי מקריאת הסיפור, כמו שנהניתי עד היום מכל הסיפורים שלך, ענת. אהבתי איך הסיפור מסופר כזיכרון ילדות של אישה שהיום היא מבוגרת, שמסופרות בו העובדות, התחושות שלה כילדה, והתחושות של הדוד (לפחות כפי שנראה לה). הסאבטקסט, גם אם ייתכן שלפחות לחלק מהקוראים הוא ברור, ניתן עדיין לפרשנות של כל קורא וקורא…

    • מאת שא"מ:‏

      הניגוד בין התמימות בטיול של הילדה, שאינה מבינה ואינה יודעת במה מדובר, לבין עיסוקיו האמתיים של הדוד ברורים ולמרות זאת עדיין הוא נשאר תקף ומהדהד וזה, אני חושב, מה שעושה את הסיפור טוב ואמין. כדי לחדד את העניין עוד יותר ולעשות את הסיפור חזק יותר ואת הניגוד מהדהד יותר, הייתי מקצר מעט, פה ושם, את הסיפור.

  2. מאת נפתלי צ.:‏

    כייף… כייף… כייף… הנאה צרופה – (הת)אהבתי…

  3. מאת חיים אקרמן:‏

    מפגש מרתק בין עולם ילדות נאיבי, נקי מואר לבין עולם בוגר אפרורי בלתי צפוי ומנוכר. כתיבה משובחת ולא מפתיעה של ענת שכמו תמיד משאירה טעם של עוד…. כן ירבו…..

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*