על שער מוסף “הסיפורים החמים” של “הארץ” (12.10.2011), מתנוסס תצלומם של ילד קטן וילדה מתבגרת – שני אחים, ככל הנראה – הישובים על שולחן קפה מפואר באמצע אולם נשפים מעוטר ציורי תקרה. מתחתם מתנוססת הכותרת האימתנית “ילדי האוליגרכים”.

photo by Anna Skladmann

שעות ארוכות בהיתי בתצלום זה של הצלמת הגרמנייה אנה סקלדמן (Anna Skladmann) ורק לאחר זמן מה הצלחתי לקשר בין דמויותיהם של שני האחים לבין המרה השחורה שאחזה בי (ומאז מסרבת להרפות). לנוכח מבטם הנוקב, מבט החורג באופן גלוי ומבעית כל כך מגבולות עיצובו הקלאסי של מרחב המחייה שלהם, הולך ונפער בחזי חור שחור השואב לתוכו מחשבות, תהיות ותובנות שרכשתי בשלושים שנות קיומי.

החור נמתח בתוכי כקנבס שחור ועליו מופיעות, כתשליל תצלומה של סקלדמן (אשר נחרת בזיכרוני ולא אוכל להסירו) פנים אחרות. הילדים האלה נהפכים בעיניי, על כורחם, לתצלומו של עידן. הם נהפכים שלא באשמתם לדיוקן תרבותי בן זמננו.

בוריס מיכאילוביץ' קוסטודייב, "אשת הסוחר", (1918)

כמה עמוק ומהותי ההבדל בין ילדים אלה, המכונים בכתבה זו “הצארים החדשים” (כינוי המצביע יותר מכל על זיקה שגויה בין דימוי למדומה), לבין האריסטוקרטיה הרוסית שגוועה עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ושיוצאי חלציה האחרונים היגרו או הוגלו מגבולות האימפריה הרוסית בתחילת המאה שעברה (במובן זה, נכונה יותר בעיניי הקבלה למעמד הסוחרים ברוסיה – Купечество – מעמד נחות יותר מהאצולה, שנהנה מזכויות יתר בין המאות 20-18).

ואמנם, החיזיון מתעתע. הרי אפשר בנקל לתאר על שולחן הדוּר מעין זה ילד בשם ולדימיר, נצר לבית נבוקוב, יורש אחוזות העטוי במיטב מחלצותיו ושקוע בפתרון בעיית שח-מט מורכבת. אולם, למרבה הצער, רחוקה האוליגרכיה המודרנית שנות דור מן האינטליגנציה הרוסית ההיא, שלבד מהייחוס הרם ותחושת הביטחון העצמי והכלכלי שנבעו ממנו, העניקה לצאצאיה מזון רוחני עשיר ששמר על מהותם האנושית בעת שכל היתר נלקח מהם ונרמס. זו אינטליגנציה שעל ברכיה  התחנכו וצמחו חיי התרבות של רוסיה מאמצע המאה ה-18 ואילך. משהו צורם בהצבתם של שני ה”אריסטוקרטים” זה לצד זה. משהו בדיוקן הזה מתעוות על גבול הגרוטסקה.

ואין הדבר נוגע לעושרם העצום של האינפנטים המודרניים – קיצוני ובלתי מרוסן ככל שיהיה – כי אם לאיזו פתולוגיה מוסווית הנלווית לתהליך התעשרותם המטאורי של הוריהם. פתולוגיה של אורגניזם נטול גנאולוגיה, שפקודת קץ טבועה בדמו. ישות אחוזת שיגעון שטירופה מועצם מחמת ארעיותה תחת שמשו היוקד של פוטין.

קיקיוניות זו נהפכת לגוון שולט בדיוקן המצטייר כעת בנפשי.

זו אותה קיקיוניות שהביסה בקלות רבה מדי את החתירה לחיי נצח והציבה תחתיה – בזריזות יד של אמן אשליות מדופלם – את חמש-עשרה דקות התהילה הנחשקות. התרבות איננה שואפת עוד לחשיבה ולמחשבה – כערובה לאלמותיות. האמן, ההוגה והמשורר אינם מבקשים עוד חיי נצח. אין הם מבקשים עוד להקדים את זמנם, להעדיף את העל זמני על פני הפריודי. התקבלות מהירה המבטיחה הכרה מידית ששכרה (הרב) בצידה, מחייבת מודל עסקי; ההתחבבות על הקהל, פרופיל מהיר ומדויק, רושם ראשוני נאה, קונצנזוס במסווה של חתרנות. כל מה שמוליד צרכנות תרבותית שנהפכת, עם ברכתו ואנחת הרווחה של הקהל ל”ארבעה במאה”, למודליאני מקורי נעול במרתף (בעוד שההעתק המדויק – החיקוי –  תלוי מעל פסנתר כנף), לעדיפות של רומנים “גדולים” (מבחינה פיסית, כמובן) על פני סיפורים קצרים, לעדיפות של פרוזה על פני שירה, לעדיפות של אמנות פלסטית (או כל דבר חזותי לצורך העניין) על פני הספרות (כי מתי והיכן ראיתם לאחרונה פואמה תלויה בסלון?).

קיקיוניות זו היא הדרישה עזת המצח ל”חדשני”. היא דיון בדקונסטרוקציה שדוחה כל אפשרות לקריאה של טקסט.

בהערות לתרגומה העברי של רינה ליטוין ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", מסופר כי "הכובען אינו אלא סמואל אוגדן, הנודע בכינויו "סם המטורף" – כובען ממנצ'סטר, אשר ב-1814 עיצב כובע מיוחד בעבור הצאר הרוסי, בביקורו בלונדון" (עמ' 78). האם זהו כובעו של הצאר על ראש האוליגרך הצעיר?

הקיקיוניות היא משתה התה והאבסורד של לואיס קרול, שדימה לנגד עיניו שולחן ערוך להמונים המאוכלס על ידי מנמנמים קהי חושים. קרול, מן הסתם, ראה בעיני רוחו דרדק עתידני חבוש צילינדר וידע כי תבוא תקופה שבבוא העת תוכתר כ”מסיבת התה המטופשת ביותר שראינו מימינו”.

התצלום של ילדי האוליגרכים נושא מטען תרבותי-חברתי-היסטורי כבד מנשוא, אשר מרעיד ומעקם את השדה שנתפש בעינית מצלמתה של סקלדמן. הוא ממגנט את המבט בכוחן ההרסני של תִפְלוּת והַבְלוּת ובייחוד באלמנט זעיר שעולה מן התמונה – אוזנו המעוכה של הזאטוט האוליגרכי בעל עיניי הזכוכית – פּוּנְקְטוּם ברתיאני ששב ודוקר ללא הרף את בלון המציאות התרבותית שלנו, בלא שיוכל, באקט של גאולה, להוציא ממנו את האוויר.

3 תגובות

  1. לי משום מה התמונה והרשימה שלך הזכירה משהו לכאורה שונה לגמרי אבל כנראה קשור :צילום שראיתי פעם של סוג מיוחד של כלבים שאותם גידלו האריסטוקרטים ברוסיה לפני המהפכה. על פי מה ששמעתי אותם כלבים היו כל כך רגישים שהם היו חולים ומתים אם \הבעלים שלהם היו נכנסים להתקפי זעם או לחץ.
    לא באמת קשור אבל זוהי האסוציאציה.

  2. אה עכשיו אני מבין איך האסוציאציה התקשרה לרשימה שלך : מספר שראיתי פעם של כלבים לבושים בבגדי אדם במצבים שונים .
    באחד מהם הראו כלבים בבגדים דומים בתנוחה דומה לילדים בצילום הזה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה − 4 =