התככים והמזימות מאחורי ( ואחרי ) מלחמת יום הכיפורים :ראיון עם פרופסור אורי בר- יוסף

לרגל יום הכיפורים הנה כתבה מיוחדת וראיון מיוחד עם אחד ההיסטוריונים הבולטים העוסקים כיום בחקר מלחמת יום הכיפורים ובחקר מערכות הביון והמודיעין של ישראל , פרופסור אורי בר -יוסף איש המחלקה ליחסים בינ"ל, ביה"ס למדע המדינה, אוניברסיטת חיפה שיעסוק בשאלה האם עמדה מאחורי מלחמת יום הכיפורים קונספירציה שנכשלה לגמרי בין ישראל והמצרים ?והאם היה מרגל מצרי שהפעיל את שירותי הביון של ישראל ?

הפרופסור אורי בר- יוסף החל את קריירת הכתיבה שלו ב-1981 כמחבר ספרי "פטריק קים " סדרת הריגול הנודעת בהוצאת רמדור -אורי שלגי, תחת השם הבדוי "ברט ויטפורד " , על עלילות סוכן אמריקני ממוצא קוריאני סדרה שבה חיבר לפחות ארבעה ספרים:

1. חטיפה בשחקים.

2. המוות אורב ביפן.

‬3. מזימות דמים ברומא.

4. תככים בים התיכון.

יש מקום לחשוב שאורי בר- יוסף  היה אחד הכותבים האחרונים של  סדרה זאת לפני שנפסקה.אך עניינו בריגול בהחלט  לא פסק מאז.

מאז הוא עוסק בחקר תולדות מערכות הריגול בישראל ובחו"ל, ובמבצעים חשאיים שונים כמו הפצצת הכור הגרעיני בעיראק שעליו פירסם ספר באנגלית ביחד עם עמוס פרלמוטר ומיכאל הנדל בשם    (Two minutes over Baghdad (Vallentine, Mitchell, 1982 ספר שיצא מאז בכמה מהדורות אך משום מה לא תורגם מעולם לעברית.

ב-1987 הוא פירסם את הספר The Best of Enemies: Israel anTransjordan in the War of 1948שהוא ניתוח של מערכת היחסים בין ההנהגה היהודית של הישוב והמלך הירדני לפני פרוץ מלחמת העצמאות.

. אך יותר מכל הוא התפרסם במחקריו על מלחמת יום הכיפורים ותולדותיה.הוא פירסם בנושא את הספר הצופה שנרדם : הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה / לוד : זמורה-ביתן, תשס"א 2001.

לאחרונה הוא פרסם את הספר המרתק המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור ( כינרת זמורה ביתן, 2010 ) על המרגל המצרי שסייע לישראל מארואן ופרשת חשיפתו ,ככל הנראה,בידי ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא ( שאמנם מכחיש זאת בכל תוקף עד היום , אך זאת לפי מסקנתו של שופט שדן בפרשה בעיקבות תביעה הדדית בעניין בין צבי זמיר ואלי זעירא ) ולבסוף רציחתו של מארואן בלונדון כמה חודשים לאחר החשיפה ככל הנראה בידי שירותי הביון המצריים.כל נושא מלחמת יום הכיפורים הוא שנוי מאוד במחלוקת כיום .בין השאר בגלל טענות שצצו מחדש שהייתה מזימת קונספירציה מאחורי המלחמה של מנהיגים ישראלים שידעו שהמצרים עומדים לתקוף ונתנו להם לעשות זאת .וכן בגלל הטענה שסוכן מצרי כפול הטעה לחלוטין את שירותי הביון הישראליים ולמעשה "הפעיל אותם ".

האומנם ?

ראיון אלי אשד עם פרופסור אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינ"ל, ביה"ס למדע המדינה, אוניברסיטת חיפה

אלי : כיצד הגעת לחקור את הנושא של מודיעין ובמיוחד של הפתעת יום הכיפורים?

בר- יוסף : למדתי לתואר שני במחלקה ליחסים בינ"ל באוניברסיטה העברית ואחד המרצים שלי היה מיכאל הנדל, אולי המורה הטוב ביותר שהכרתי באיזה שהיא אוניברסיטה. הקורס שהוא לימד נקרא "משברים בינ"ל" והוא עסק בכל התחומים של לימודים אסטרטגיים. זה היה פחות מעשר שנים אחרי מלחמת יום כיפור ומטבע הדברים עסקנו הרבה גם בנסיבות בה פרצה. מיכאל הנדל הספיק כבר לפרסם כמה עבודות חשובות בתחום וככל שלמדתי אצלו הבנתי עד כמה תחום המודיעין, ובמיוחד הפתעות אסטרטגיות כמו זו של 1973, הוא עשיר ומרתק.

אלי : חוץ מהספרות האקדמית כתבת גם ספרות אחרת. אתה היית אחד מאלה שכתבו את פטריק קים?

בר-יוסף : אכן. בתקופה בה הייתי סטודנט הכרתי בחורה שכתבה ספרים באחת הסדרות הרומנטיות. הסוג הזה לא התאים לי אבל דרכה שלחתי דוגמא של פרק או שניים לאורי שלגי, עבור סדרת פטריק קים. שלגי, בעל הוצאת רמדור, שהיה מאד נחמד, ביקש ממני להתחיל לכתוב. כתבתי בסך הכל ארבעה או חמישה ספרים ואלה, תחת שמי כמתרגם ושם נוסף שבחרתי, חתמו את הסדרה. הספר האחרון נכתב כשהייתי במילואים ואני זוכר שכשהייתי גומר לכתוב כל עמוד, בכתב יד כמובן, החברה היו מעבירים אותו ביניהם מייד ומחכים לעמוד הבא. תוך כדי קיבלתי ביקורת ספרותית בזמן אמיתי. זה היה מאד נחמד. זה שונה לגמרי מכתיבה אקדמית שכיום אמנם נעשית על המחשב, אבל עד שהיא מקבלת ביקורת ומתפרסמת עובר הרבה זמן. במובן הזה, היו יתרונות לכתיבה הבלתי אקדמית של פעם.

אלי :עסקת בעבודת ביון ומודיעין באופן מעשי ?

בר- יוסף : אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה העברית עבדתי כמה שנים בחטיבת המחקר של אמ"ן ושם למדתי באופן מעשי עד כמה עבודת המודיעין, במיוחד זו של האנליסט שצריך להרכיב את מעשה התשבץ שעשוי מהרבה ידיעות קטנות לתמונה אחת כוללת, הוא קשה, אתגרי ומעניין. עם הניסיון המעשי הזה הלכתי לאוניברסיטת סטנפורד ושם כתבתי עבודת ד"ר שהתפרסמה כספר באנגלית תחת הכותרת התערבות מודיעין בפוליטיקה: ארה"ב, ישראל, ובריטניה(1995).Intelligence Intervention in the Politics of Democratic States: The United States, Israel, and Britain

אלי : מה התיזה המרכזית של ספר זה ?

בר -יוסף : בין אנשי המודיעין ואלה באקדמיה שחוקרים את עולם המודיעין, נטוש ויכוח: עד כמה צריך להישמר נתק בין פוליטיקאים שעושים שימוש במודיעין לבין אנשי המודיעין עצמם. יש גישה, שאפשר לקרוא לה הגישה האקטיביסטית, שאומרת שהקשר ביניהם צריך להיות הדוק כי בלעדיו ילך לאיבוד כל מה שהמודיעין מייצר. הגישה הזו מאפיינת את עולם היחסים בין מודיעין לפוליטיקאים בארה"ב מאז סוף שנות ה-60. הגישה ההפוכה, שבה מצדדים חוקרים ישראלים, אנגלים ואחרים, היא הגישה המקצוענית. זו גורסת כי קרבה גדולה מדי בין פוליטיקאים לאנשי מודיעין עלולה להפוך את אנשי המודיעין מכאלה שתפקידם הוא לתאר את המציאות בצורה המדויקת ביותר, לכאלה שמנסים להביא לפוליטיקאים מודיעין שיצדיק את המדיניות שלהם, מה שבעגה המקצועית אנו קוראים "מודיעין להשבעת רצון". הספר שלי דן בבעיות האלה והראה את הסכנה במצבים בהם לא נשמר קו תיחום ברור בין עבודת המודיעין וצרכיהם הפוליטיים של מקבלי ההחלטות.

אלי : אתה ידוע יותר מכל כחוקר מלחמת יום הכיפורים . איך הגעת למחקר על הפתעת מלחמת יום כיפור?

בר- יוסף : מאז שסיימתי את הלימודים בארה"ב והתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, אני מלמד קורסים על מודיעין, כולל קורס המשווה בין הפתעת יום הכיפורים להפתעה הסובייטית מהתקפת גרמניה הנאצית ("ברברוסה") ביוני 1941, וההפתעה האמריקאית מההתקפה היפנית על פרל הרבור חצי שנה אחר כך. בשנות התשעים פרסמתי כמה מאמרים על הגורמים לכישלון המודיעיני הישראלי. במלות 25 שנים למלחמה התבקשתי על ידי אמ"ן, שם המשכתי לעשות מילואים, לכתוב עבודה מסווגת על הכשל המודיעיני במלחמת יום כיפור. הם העמידו לרשותי את כל החומר שהיה להם וכתבתי עבודה בהיקף של כ-40 עמודים. היא סווגה כסודית ביותר ועד היום אין לי עותק שלה. אבל מהעבודה הזו יכולתי להבין איזה כמות אדירה של התרעות עמדה לרשות ישראל ערב המלחמה, וגם, במידה רבה, איך פספסנו את כל ההתרעות האלה. כמה שנים אחר כך, כאשר השתחרר עוד חומר, כתבתי את הספר: הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה שיצא לאור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2001.

אלי : מה הייתה התיזה המרכזית של הספר הזה?

בר- יוסף : היו בו שתי תיזות מרכזיות. הראשונה אינה מקורית. היא חזרה ואיששה את מה שקבעה וועדת אגרנט ומה שמצאו כל חוקרי ההפתעות הגדולות, כולל "ברברוסה" ופרל הרבור: ההפתעה לא נגרמה מהיעדר מידע התרעתי אלא מכך שגורמים מרכזיים באמ"ן לא הבינו את המשמעויות של כל המידע הזה. התיזה השנייה נגעה לסיבות שבגללן המידע לא הובן נכון ולא הועברה התרעה ברורה למקבלי ההחלטות. מהראיונות הרבים שעשיתי עם קצינים ששרתו אז באמ"ן היה ברור שבימים האחרונים לפני פרוץ המלחמה לא מעט מהחוקרים באמ"ן סברו שאנחנו עומדים בפני התקפה-מצרית סורית. אבל מכיוון שראש אמ"ן, אלי זעירא, ואיתו כמה קצינים בכירים היו משוכנעים שהמצרים לא יצאו למלחמה לפני שישיגו מטוסי תקיפה ארוכי טווח וטילי קרקע-קרקע שיוכלו לנטרל את העליונות האווירית הישראלית, הם לא האמינו, ממש עד הרגע האחרון, שמלחמה אכן עומדת לפרוץ. הם המשיכו להעריך, אפילו 24 שעות לפני שפרצה, כי סבירותה נמוכה.

אלי : זה מה שנקרא "הקונספציה"?

בר -יוסף : בדיוק. האבסורד הוא שזו אכן היתה התפישה המצרית במשך שנים. היום אנחנו יודעים היטב, ממה שהמצרים כתבו על המלחמה, שהם האמינו שאסור להם לצאת אליה לפני שימצאו דרכים להתמודד עם העליונות הברורה של חיל האוויר הישראלי. והיום אנחנו גם יודעים שאנחנו ידענו היטב שזו הקונספציה המצרית כיוון שאשרף מרואן, המרגל המופלא שעמד לרשותנו בלב עשיית המלחמה המצרית, הביא לנו אותה על מגש של כסף, או על מגש של מסמכים. חלק מהמסמכים שהביא היו פרוטוקולים של מפגשי פסגה בין סאדאת למנהיג ברית המועצות, ברז'נייב, שבהם הנשיא המצרי הסביר שמצרים חייבת להשיג מטוסי תקיפה וטילים כדי לצאת למלחמה. אחרים היו של דיונים של סאדאת עם הצמרת הצבאית המצרית או דיוני מטכ"ל מצריים וגם הם איששו את התפישה הזו. אבל התפישה המצרית הזו השתנתה בצורה דרסטית בסוף אוקטובר 1972, קרוב לשנה לפני פרוץ המלחמה. ערב אחד סאדאת כינס את צמרת הצבא והודיע שהחליט לצאת למלחמה בלי להמתין יותר למטוסי התקיפה והטילים מברית המועצות. חלק מהגנרלים שלו התנגדו, אז הוא פיטר אותם והחליף אותם בכאלה שתמכו. הפיתרון שהם מצאו לבעיית הנחיתות האווירית היה לצמצם את יעדיהם הטריטוריאליים בסיני, כך שהם יישארו מוגנים על ידי מטריית הנ"מ העצומה שבנו במשך שנים ממערב לתעלה.

אלי : ואנחנו ידענו על השינוי הזה?

בר-יוסף: וודאי שידענו. כשבוע אחרי שסאדאת כינס את הצמרת הצבאית המצרית,הסוכן המצרי  אשרף מרואן העביר למפעיליו מהמוסד את פרוטוקול הישיבה בה הודיע סאדאת שהוא יוצא למלחמה בלי להמתין למטוסים ולטילים. כלומר כשבוע אחרי שהקונספציה המצרית השתנתה אנחנו קיבלנו את המידע המוסמך ביותר על כך. ובין נובמבר 1972 ועד תחילת המלחמה קיבלנו זרם של ידיעות על כך שהמצרים הולכים למלחמה בלי לחכות למטוסים וטילים. אבל זה לא הספיק לשכנע את זעירא ובכירים אחרים באמ"ן שאכן הדבר כך.

''הקשר המרובע - מאת: ד.ח'': הספר ש''נאסר'' לפירסום !!

אלי : יש תיאוריה שאומרת שבעצם לא היתה כאן הפתעה אלא קונספירציה. תיאוריה שהועלתה לראשונה ב-1978  בספר "הקשר המרובע " מאת חי דורון . על פי התיאוריה הזו, שמעלה למשל ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין, דיין סיכם עם סאדאת וקיסינג'ר שהמצרים יפתחו באש וישיגו הישגים מסוימים שישיבו להם את גאוותם ויאפשרו להם לחזור לשולחן הדיונים. בפועל הדברים השתבשו והישגי הערבים בתחילת המלחמה היו גדולים בהרבה ממה ששוער וזו הסיבה לפאניקה שאחזה בדיין. מה דעתך על כך?

בר- יוסף : התיאוריה הזו כל כך מופרכת שאני לא יודע מאיפה להתחיל להתייחס אליה. אבל צריך להתחיל ממקום כלשהו. הנקודה הראשונה, שברורה לגמרי, היא שיש הסבר חלופי לתיאוריה ההזויה הזו. היה כשל מודיעיני שכל הפרטים עליו ידועים, הוא ממוסמך היטב, והרבה מאד אנשים שהיו מעורבים בו מעידים על כל פרטיו. כלומר יש מציאות מאד ברורה וכדי להפריך אותה צריך להוכיח שמאות קצינים באמ"ן ובמוסד ובצה"ל משקרים. רק עכשיו יצא ספרו של ראש המוסד ב-1973, צבי זמיר, שמתאר מה קרה ולפני כן יצא הספר של מי שהיה ראש חטיבת המחקר של אמ"ן תא"ל אריה שלו וגם הוא סיפר מה קרה. ויצאו גם ספריהם של יואל בן-פורת ואבי יערי ואחרים, וגם הזיכרונות של דיין וגולדה והביוגרפיה של דדו. אז מה, כולם משקרים? הם כולם לא יודעים? ומצד שני, פרט לכמה עדויות שבורות, אקראיות ואולי קצת הזויות, אין שום דבר שתומך, אפילו באופן נסיבתי, בתיאוריית הקונספירציה. בנוסף, מישהו באמת מאמין שדיין או גולדה היו מוכנים להקריב חיי מאות חיילי צה"ל סתם כך, כדי שהמצרים יהיו מוכנים להיכנס למו"מ? ומדוע שיעשו זאת. הרי המצרים, כך אנו יודעים היטב היום, ניסו לקדם תהליך מדיני ומי שסרב היו גולדה מאיר ויועציה. אז איפה ההיגיון כאן? בקיצור, שום דבר בתיאוריה הקונספירטיבית הזו לא מחזיק מים. קשקוש.

אלי : האם יש כיום ויכוחים אחרים על המלחמה?

בר- יוסף : המחקר המקצועי על מלחמת יום הכיפורים נמצא עדיין בראשית דרכו. מחלקת ההיסטוריה של צה"ל שהשלימה כבר כמה מחקרים חשובים על המלחמה הזו קמצנית מאד בשחרור המחקרים האלה לרשות הציבור, למרות שאין כאן כל בעיה של ביטחון מקורות או סודות אחרים. חלק גדול מהויכוחים מייד אחרי המלחמה התקיים בין עיתונאי חצר למיניהם שניסו להאדיר את חלקו של גנרל כזה או אחר כחלק ממלחמת הגנרלים שהחלה עוד לפני שהלחימה הסתיימה. הויכוחים האלה היו ונותרו, במידה רבה, בעלי אופי רכילותי ואין להם ערך היסטורי של ממש. ויכוחים אחרים, רציניים יותר, נגעו לשאלה אם צה"ל הוכן כראוי למלחמה. הקשיים בתחילתה, בראש ובראשונה האבידות הכבדות שנגרמו לטנקים מנשק הנ"ט האישי בעיקר בחזית המצרית, הביאו לטענות, מוצדקות במידה לא קטנה, שצה"ל השקיע לפני המלחמה יותר מדי בטנקים – מה שזכה לכינוי "עריצות הטנק" – ופחות מדי בחיל הרגלים, הארטילריה, הנדסה קרבית וכד'. אם לוקחים בחשבון שחיילי החי"ר צוידו עדיין ב"עוזי" וברובי FN מיושנים שלא פעלו היטב בחול המדברי, מדובר פה בהחלט בטענות מוצדקות.

אלי : ומה לגבי חיל האוויר?

בר -יוסף : 50% מתקציב ההצטיידות של צה"ל לפני המלחמה הלך לחיל האוויר שהיה אמור לא רק להתמודד עם חילות האוויר הערביים אלא גם לרסק את כוחות הקרקע שלהם בסיני וברמת הגולן, כפי שעשה בהצלחה לא מעטה במערכת קדש ובמלחמת ששת הימים. בפועל החיל לא עשה זאת כיוון שהוא לא הצליח לחסל את מערך הנ"מ בחזית המצרית ובחזית הסורית. במובן זה היה פה כישלון. אבל השאלה היא אם הכישלון הזה נבע מכך שחיל האוויר לא התכונן בצורה נכונה להתמודד עם מערך הנ"מ הזה, כפי שטענו רבים אחרי המלחמה, או שבגלל ההפתעה לא ניתנה לו ההזדמנות לבצע את התוכניות שהכין במשך שנים. כיום ברור לגמרי שחיל האוויר לא השמיד את מערך הטילים המצרי כיוון שעם תחילת מבצע "תגר" להשמדת המערך הזה, בשחר יום ראשון, ה-7 באוקטובר, דיין, שהיה אחוז חרדה עצומה לגורל "הבית השלישי" בעיקר בגלל שהסורים הבקיעו את קו הגנה בגזרה הדרומית ברמת הגולן ויצרו איום על עמק הירדן והגליל, נתן הוראה להפסיק את מבצע "תגר" ולהעלות את כל מטוסי החיל לסיוע בצפון. לכן, אף סוללת טילים מצרית לא הופצצה ומערך הנ"מ המצרי נותר ללא פגע. ומכיוון שבניגוד לתכניות המוקדמות פרטי מבצע "דוגמן" להשמדת מערך הנ"מ הסורי אולתרו בתוך שעות בודדות בבוקר אותו יום ראשון, גם המבצע הזה היה כישלון מוחלט. רק סוללה אחת נפגעה וששה מטוסי פאנטום הופלו.

אשרף מארואן  ,חתנו של נאצר וסוכן מצרי בשירות ישראל.

אלי : מה היה חלקו של אשרף מרואן בקביעת תוצאות מלחמת יום כיפור?

בר -יוסף : אם אמ"ן היה מתייחס בצורה נכונה להתרעות שהוא ומקורות מוסד אחרים העבירו, סביר להניח שלא היינו מופתעים כלל ואז המלחמה הייתה מסתיימת בניצחון ישראלי גדול בתוך ימים ספורים. על פי תכניות המלחמה האוגדה הסדירה היתה נפרשת אז בדרום במלוא כוחה ומאחוריה שתי אוגדות מילואים. די היה בארטילריה של כוח זה כדי להטביע את רוב הסירות של כוח הצליחה המצרי עוד לפני שגשר אחד היה מונח על התעלה. ואם כוחות בודדים היו עוברים בכל זאת, הטנקים היו יכולים לטפל בהם. אבל מכיוון שלא הייתה התרעה, תנאי הפתיחה של המצרים היו הטובים ביותר עליהם יכלו לחלום ולכן הם הצליחו. הנבחרת הישראלית פשוט לא הייתה על המגרש כאשר נשמעה שריקת הפתיחה והתוצאה הייתה, על כן, ניצחון מצרי גדול בשלב הראשון של המלחמה. נדרש מאמץ אדיר ושולם מחיר כבד כדי להביא אחר כך את התפנית במלחמה בחזית זו.

בגזרת רמת הגולן להתרעה של מרואן, שניתנה כ-14 שעות לפני תחילת המלחמה, היה משקל אדיר. היא הביאה לכך שגיוס המילואים החל ביום כיפור בעשר בבוקר ולא בשתיים בצהרים, עם פתיחת המלחמה, כפי שהיה קורה ללא ההתרעה. כתוצאה מכך כוחות מילואים של צה"ל, בעיקר חטיבת 679 של אורי אור, הצליחו להגיע ברגע האחרון לאזור צומת נפח במרכז רמת הגולן ולמנוע את כיבוש נפח על ידי הסורים. אם היו מגויסים ארבע שעות מאוחר יותר הם לא היו יכולים אפילו לעלות לרמה מכיוון ששתי חטיבות טנקים סוריות היו כבר ערוכות באזור נפח והיו יכולות לפגוע בכל טנק ישראלי שהיה מנסה לחצות את גשר בנות יעקב ולעלות לאזור נפח. התוצאה הייתה ככל הנראה נפילת כל רמת הגולן לידי הסורים ביום השני של המלחמה או ביום שלמחרת, כיוון שחטיבה 7 לבדה, מנותקת ממקורות האספקה שלה, לא הייתה יכולה להתמודד עם שתי דיביזיות טנקים סוריות.

אלי : כלומר ההתרעה של מרואן הצילה את רמת הגולן?

בר- יוסף : כן. אבל מה שהציל את הרמה הייתה גם ובעיקר לחימת הגבורה, בעיקר של הטנקיסטים של חטיבה 188 וחטיבה 7 הסדירות, ושל חטיבות המילואים. זו הייתה לחימה הרואית ומקצועית שהביאה לכך שהסורים השאירו ברמת הגולן כאלף טנקים פגועים.

אלי: כיצד מתייחסים היום לאשרף מרואן במצרים?

בר- יוסף: המצרים מאד זהירים בעניין שלו. צריך לזכור: הוא היה נשוי לבתו של נאצר, היה יועצו הקרוב וידידו של סאדאת, הוא ובנו האחד עשו עסקים עם ג'ימי מובארק, בנו של הנשיא מובארק, ובנו השני היה נשוי לבתו של עמרו מוסה, מזכיר הליגה הערבית ושר החוץ המצרי לשעבר שכיום הוא מועמד מוביל במערכת הבחירות לנשיאות. במילים אחרות, מרואן היה עצם מעצמות האליטה המצרית ולכן היה לה מאד קשה להודות שהמדובר בבוגד הגדול ביותר בתולדות מצרים המודרנית. הפיתרון שהמצרים מצאו לכך היה חיסולו של מרואן – הוא נפל אל מותו בלונדון ביוני 2007 – ואחר כך מתן כבוד גיבורים, כולל דברי הספד של הנשיא מובארק, שהגדיר אותו כפטריוט אמיתי. המצרים גם ניסו להאדיר אותו כמי שהונה את ישראל ערב המלחמה.

בזמן האחרון, כנראה בעקבות פתיחת משפטם של מובארק ובניו, החלו להישמע בעניין הזה זמירות חדשות. השבועון רוז אל יוסוף פרסם לפני כמה שבועות כתבה שכותרתה הייתה שמובארק נתן את ההוראה לחסל את מרואן. רשת אלג'זירה פרסמה לפני כמה ימים מאמר על ספרי "המלאך" שבו היא הגדירה את מרואן כמרגל הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם. יתכן שרוח השינויים בעולם הערבי תביא גם לשינוי הגישה אליו ולא אתפלא אם בשלב מסוים פרשת הריגול שלו תהפוך לנושא חם במערכת הבחירות במצרים.

אלי זעירא ,ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים.האם הוא זה שהסגיר את זהותו של המרגל המצרי הבכיר של ישראל ?

אלי : אלי זעירא מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים והואשם יותר מכל אחד אחר שהוא האחראי הראשי לעובדה שצה"ל לא צפה את המתקפה ,הואשם לימים וגם על ידיך בספרך "המלאך " שהוא מסיבותיו הידועות רק לו הסגיר לתקשורת את שמו של המרגל המצרי הבכיר בשירות ישראל מארואן ובכך הביא לבסוף לרציחתו בידי שירות הביון המצרי . לטענת זעירא ששיכנעה כמה עיתונאים כמו רונן ברגמן ,  מארואן היה סוכן כפול של המצרים שמתפקידו היה להטעות את ישראל.הוא הכחיש גם לאחרונה  בתגובה לידיעות אחרונות על ראיון עם צבי זמיר מלפני כמה ימים. שהוא זה שחשף את שמו של מארואן .אני מבין שבית משפט קבע שהוא היה המדליף.על מה התבסס בית המשפט ?האם יש אפשרות שזעירא אכן לא היה המדליף כטענתו ושהוא קורבן חף מפשע של עלילה?

בר- יוסף : דבריו של זעירא רחוקים מן האמת משתי סיבות: ראשית, החוקר (היושב בלונדון) שגילה את השם, ד"ר אהרון ברגמן (לא לבלבל עם ד"ר רונן ברגמן מידיעות אחרונות) אמר בעדותו בבוררות שהתנהלה בפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס), תיאודור אור, שהבין שמרואן הוא האיש מתגובת הגוף של רמי טל בשיחה שניהל עמו. רמי טל היה עורך ספרו של זעירא שיצא ב-1993 בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר כלל התייחסויות נרחבות למרוואן בלי לחשוף את שמו. ממילא ברור שטל למד את זהותו של מרוואן מקריאת ספרו של זעירא ואולי משיחות עמו. בנוסף, זעירא הפנה את הסופר האמריקאי הווארד בלום, כאשר זה שאל אותו מי המרגל, לד"ר ברגמן בלונדון ואמר לו שברגמן יאמר לו את השם. בלום עשה זאת וקיבל מברגמן את שמו של מרוואן לפני שזה התפרסם. במילים אחרות, זעירא ידע שברגמן יודע את השם ודאג שאחרים ידעו דרכו. הוא גם ידע היטב שמורא הצנזורה הישראלית לא חל על בלום שפרסם את ספרו בארה"ב. לכן, אמירתו שלברגמן נודע השם "בדרכים שאינן קשורות אלי כלל" היא, לכל הפחות, אי אמירת כל האמת.

שנית, פסיקתו של השופט אור שאלי זעירא  הדליף פרטים מזהים על מרוואן לפחות לשניים שכתבו על כך מסתמכת על העדויות שעמדו בפניו במקרה של הווארד בלום (הפסיקה הזו היא על פי עדותי שלי בבוררות) ועדותו של ד"ר אפרים כהנא שזומן להעיד בבוררות אחרי שסיפר לי על פגישתו עם זעירא. לכן, גם אמירתו של זעירא "אני חוזר ומכחיש שהדלפתי את השם" עומדת בסתירה גמורה לפסיקתו של השופט אור והעדויות שהובאו בפני בבוררות.תחליט למי אתה מאמין. אני נוטה להאמין לשופט.

אלי :אם האיש ממשיך לשקר כדבריך  בעניין כזה אפילו כיום לאחר פסיקה ברורה של שופט  עד כמה אפשר לסמוך על אמינותו לגבי טענותיו לגבי מלחמת יום הכיפורים ?

בר יוסף: ברור שמילתו של זעירא אינה מילה. אבל זה לא צריך להפתיע במיוחד. האיש הונה את הרמטכ"ל ושר הביטחון בסוגיה הרגישה ביותר באשר למצבם האופרטיבי של "אמצעי האיסוף המיוחדים" בימים שלפני המלחמה ובכך גרם, כנראה, נזקים אדירים, והוא ממשיך להכחיש זאת עד היום. פעילות בלתי חוקית חסרת אחריות מתוך אמונה עיוורת שהוא יודע ואחרים טועים ואחר כך והכחשת אחריותו לפעולות האלה היא כנראה דפוס פעולה אצלו.

הספר שבו חשף אלי זעירא לראשונה את קיומו של מקור מצרי שפעל עבור ישראל.

אלי : אתה יכול להעלות השערה מדוע זה  היה חשוב כל כך לזעירא להביא לגילויו  ולחשיפתו של מארואן ?לפי מה שאתה מתאר  בספרך "המלאך " הוא ניהל כאן מבצע חשיפה עקשני  ומתוחכם למדי שנמשך שנים זאת תוך כדי ניסיון שלא צלח להשאיר את עצמו בצללים.

בר- יוסף : לא הייתי רוצה להיכנס לעניין המוטיבציות של זעירא לחשוף את מרואן. כל זה יותר מדי ספקולטיבי.אני מעדיף להיצמד רק לעובדות הברורות בשטח.

סא"ל שמעון מנדס

אלי : סא"ל (דימ') שמעון מנדס כתב לאחרונה מאמר המופץ באינטרנט בשם "האיש ששתל את "הקונספציה" בראשם של ראשי המודיעין " ובו הוא תוקף את טענתך שמרואן ריגל לטובת ישראל וטוען שמרואן בעצם הפעיל, וכך הונה, את ראש המוסד ולא להיפך. יש לך מה לומר בנושא?

בר- יוסף : כמה אנשים שלחו לי את המאמר הזה ושאלו לדעתי. התמודדתי עם השאלות האלה בספר "המלאך" בפרק שבודק את טענת זעירא ואחרים, שהוא היה כפול. קונקרטית, כדי לבסס את טיעונו, מר מנדס צריך לענות על שתי שאלות פשוטות: 1) אם מרואן היה כפול, מדוע כל האינפורמציה שמסר במשך כל השנים לפני המלחמה וגם בשנים הרבות שהמשיך לפעול אחריה, התבררה כאמת לאמיתה על ידי האירועים בשטח? וחשוב להבין שמדובר באינפורמציה החשובה והרגישה ביותר לגבי המלחמה, כולל תכניות המלחמה המצריות המפורטות (שהוסתרו גם מהסורים), מהלך האימונים של הצבא המצרי, תהליך ההצטיידות שלו, הויכוחים הפנימיים, הדיאלוג עם הסובייטים וכו'. 2) אם מרואן היה כפול, מדוע הוא הזהיר את מפעילו, "דובי", מפני מלחמה קרוב ל-48 שעות לפני שפרצה ומדוע מסר בהתרגשות לצבי זמיר בפגישתם ב-5 באוקטובר בלילה שהמלחמה תפרוץ למחרת? הרי אם היה כפול הוא היה צריך להרגיע את חששות הישראלים ולא לעורר אותן.

כל עוד אין למר מנדס תשובות רציניות לשאלות אלה, התיאוריה שהוא מעלה היא משאלת לב, ספקולציה שאינה מתבססת על שום נתון בשטח ועומדת בסתירה גמורה לכל מה שאנחנו יודעים על פעילות מרואן וההכנות המצריות למלחמה. אני מציע לו לקרוא פעם נוספת הן את "הצופה שנרדם" והן את "המלאך" וגם ספרים אחרים, כולל אלה של יואל בן-פורת וגם של צבי זמיר ואריה שלו כדי להבין שלא הייתה הונאה מצרית ממשית ומקור הטעות הקטסטרופאלית הוא בדבקות בקונספציה של כמה מבכירי אמ"ן, כפי שוועדת אגרנט הסיקה בצורה נכונה כשבדקה את העניין אחרי המלחמה.

עד כאן הפרופסור אורי בר-יוסף.ועכשיו אם אני אציין את דעתי נראה לי שתיאוריית הקונספירציה שהפרופסור בר יוסף כל כך בז לה לא תיעלם כל כך מהר מכיוון שהיא ממלאת צורך אנושי להבין טעויות  ענק בשיקול דעת.שהרי הרבה יותר מנחם לחשוב שלא טעינו בגדול והיינו טיפשים אלא שהוטעינו בגדול והיינו בובות בידי אחרים.  הדבר נראה לי נכון  מאוד לגבי אלי זעירא ולגבי אחרים במלחמת יום הכיפורים.

ראו עוד על אורי בר-יוסף

אורי בר-יוסף הערך בויקיפדיה

דף המרצה

רשימת מאמרים של אורי בר-יוסף באנגלית

פרטים על אורי בר-יוסף

ראיון בתכנית "60 דקות" מ-2009 על אשרף מרואן

אורי בר-יוסף נגד תיאורית הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים

אורי בר-יוסף על אלי  זעירא

lואולי אשרף מארואן כן היה סוכן כפול ?

39 שנים למלחמת יום הכיפורים :המלחמה בין התיאוריות

תיאורית הקונספירציה של ד"ר אורי מילשטיין

שמעוןן מנדס נגד אורי בר- יוסף

שופט קובע שאלי זעירא העביר מידע על אשרף מארואן

ועוד על מלחמת יום הכיפורים

חולות אדומים -מלחמת יום הכיפורים כסיפור קומיקס

אילו לא הייתה מלחמת יום הכיפורים

ועוד על סופרי פטריק קים :

פטריק קים :הקוריאני מסוקס האצבעות

פטריק קים -הרשימה המלאה

אורי שלגי -המו"ל של פטריק קים

האיש שיצר את פטריק קים

האיש שכתב את פטריק קים

השירותים החשאיים של עמוס אריכא

משימות הריגול של אריה קרישק

פטריק קים של המאה ה-21 -ראיון עם אלישע בן מרדכי

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ריגול עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

27 תגובות על התככים והמזימות מאחורי ( ואחרי ) מלחמת יום הכיפורים :ראיון עם פרופסור אורי בר- יוסף

  1. פינגבאק: ההיסטוריון של מלחמת יום הכיפורים :ראיון עם פרופסור אורי בר יוסף « המולטי יקום של אלי אשד

  2. פינגבאק: האיש שיצר את פטריק קים « המולטי יקום של אלי אשד

  3. פינגבאק: פטריק קים :הרשימה המלאה « המולטי יקום של אלי אשד

  4. מאת אורי מילשטיין:‏

    אכן היה כשל מודיעיני במלחמת יום הכיפורים והיו כשלים בכל התחומים: אגמ"ים , לוגיסטיים, תורתיים ועוד. כשלים אלה התחוללו לא רק במלחמת יום הכיפורים אלא בכל מלחמות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון השנייה ופרשת האוניה התורכית מרמרה. כשלים אלה אינם מסבירים, לעניות דעתי, את לב בעיית המלחמה: אי גיוס המילואים שעליהם מבוסס ביטחון ישראל כפי שעיצב זאת הרמטכ"ל השני יגאל ידין בתחילת שנות החמישים. כדי לא לגייס את המילואים לא צריך היה לשתף מאות אנשי אמ"ן כפי שטוען פרופ' בר יוסף. די היה בהחלטה של ראש הממשלה. סביר להניח שאם אכן התחוללה קונספירציה גם משה דיין היה שותף לה ולפי ההשערה הוא היה הגורם הישראלי העיקרי בה. יתכן כמובן שלא היתה קונספירציה שהרי מדובר על ידי בהשערה, אך לעניות דעתי, אדם שאינו מוכן לדון בהשערה מכל סוג שהוא אינו ראוי להיות פרופסור וללמד באקדמיה. ואגב, בה"ארץ" מערב יום כיפורים 7 באוקטובר, חשף אמיר אורן עובדה שבר יוסף התעלם ממנה בספריו: גם ב"מוסד" היו שסברו שאשרף מרואן היה סוכן כפול: "רחביה ורדי שהיה ראש אגף מפעילי הסוכנים- 'צומת' – חשד במרואן . ורדי פרש מהמוסד ב-1972 לאחר שאמר לחברו אשר לוי, תת אלוף במילואים שהיה ראש מטה פיקוד הדרום במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים 'מרואן היה סוכן כפול'. כך חשבו גם שניים מחבריו של ורדי בצמרת המוסד". כל מי שמכיר את האנשים האלה מקורוב יודע שורדי היה איש מודיעין מקצועי מאוד בעוד שזמיר היה חובב ברמה נמוכה שהושתל במוסד כדי לנטרל את שר הביטחון משה דיין שגולדה וחבריה לחמו בו מאז מונה לשר הביטחון במקום לוי אשכול לפני מלחמת ששת הימים.

    • מאת אאא:‏

      מילשטיין ממשיך לאכזב גם בתגובת הנגד שלו.הטיעונים של הפרופסור המלומד נכונים מדוייקים ודורשים מענה פשוט.אם מרואן התריע 48 שעות לפני המלחמה על פתיחתה איזה בגידה יש פה?האיש דייק בכל מה שאמר ואלי זעירא מחפש שעיר לעזאזל וחושב שכולם מטומטמים.אז מילשטיין-אם החלטתה להיות שפוט של זעירא שיבושם לך.

  5. מאת אלי אשד:‏

    איני מתיימר לדעת את הפרטים לגבי הפרשה של הסוכן המצרי מארואן מעבר למה שאני קורא בכתביהם ובמחקריהם של אורי בר -יוסף ואורי מילשטיין ועמיתיהם.
    עם זאת נראה לי שבשלב הזה אחרי 38 שנים כבר אפשר לדעת בוודאות אם מארואן היה סוכן כפול או שלא לפי תגובות אלו שאמורים לדעת את האמת בעניין זה המצרים או לפחות מנהיגיהם ,מובארק וטנטוי שבוודאי יודעים הכל בעניין זה.
    ותגובות אלו מעניין ,נראות כתלויות בהודעות הישראליות בעניין.
    מארואן נרצח באופן מסתורי בלונדון בידי מי שנראים כשליחי הביון המצרי . אין בכך ודאות אולם זוהי סבירות גבוהה.
    מדוע שהביון המצרי יטרח לרצוח את מי שהיה סוכנו החשוב והמוכשר והיעיל ביותר ?
    ומדוע לעשות זאת דווקא זמן קצר לאחר סיום המשפט בישראל שבמהלכו השופט היגיע למסקנה שמארואן אכן לא היה סוכן כפול אלא סוכן אמיתי שהעביר לישראל מידע יקר ערך.
    זה נראה כאילו מישהו במצרים שבעצמו לא היה בטוח בעניין זה לאחר ששמע את פסק הדין בישראל כינס את סוכניו ונתן להם הוראה לצאת לחסל את הבוגד מארואן.
    אז נכון לאחר הרצח מארואן זכה במצרים לקבורה של גיבור שנראית כמיועדת לאשר ולחזק את טענותיו של אלי זעירא ונציגיו בעולם העיתונות הישראלי רונן ברגמן והאחרים.
    אבל..
    אם כך היה אז מדוע המצרים לא המשיכו לפאר ולהאדיר את מארואן תחת כל עץ רענן ובכל רגע נתון ? אחרי הכל האיש היה חתנו של נאצר ולא צריכה להיות שום בעיה פוליטית עימו עכשיו לאחר נפילת מובארק.
    למצרים יש אובססיה עם מרגלים וסוכנים כפולים .זכור לי שהיו להם סדרות טלוויזיה לאורך השנים על סוכנים מצריים גיבורים בישראל . מדוע לא הפכו את מארואן לגיבור כזה אם אכן היה סוכן כפול מטעמם ?
    כרגע נראה שהמצרים גם הם אינם משוכנעים כמו זעירא את ברגמן שמארואן היה סוכן כפול מטעמם וככל הנראה יש אצלהם חשד וחשש עמוק שמה אכן אורי בר יוסף צודק ומארואן אכן בגד בהם לאורך כל הדרך.

  6. מאת מוצרי פרסום קידום מכירות ושיווק:‏

    מארואן היה חשוד להיות מרגל ישראלי.
    לא סתם פרסמו בתקשורת המיצרית של אז שהוא קידם מהלכים פרו ישראלים.
    אני חושב שהוא נרצח ע"י החונטה המצרית.

  7. מאת דקל:‏

    אדון בר יוסף, אתה קשקשן בלתי נלאה, יש עדויות אמת מהשטח (ואבא שלי ביניהן) על שדות מוקשים שלמים שפינו לפני המלחמה באזורים מהם פרצו המצרים בתחיללת המלחמה. בנוסף ישנה עדות על קצינת צהל דאז, סופרת שנפטרה ששכחתי את שמה שמעידה על השיחות בקשר ששמעה בהם את דדו מתחנן מדיין שיישלח סיוע לחזית בעוד זה עונה לו שלא יישלח כל סיוע בהתאם לסיכומו עם קיסנג'ר. נראה כי מה שגורם לך להדוף בצורה כ"כ בוטה את הצרחיש היא שמפעל חייך חסר התחכום יתמוטט באחת.

  8. מאת דקל:‏

    שם הסופרת – נעמי פרנקל ז"ל, תוכל לראות זאת בסרט "מי רצח את אבא" אבל ראיתי כבר שאתה מתנגד לשידור הסרט, צפוי מאוד שתתנגד למה שמפריך את עבודת חייך החובבנית.

  9. מאת אלי אשד:‏

    הבעיה עם עדותה של נעמי פרנקל היא זאת : עם היא הייתה מדוייקת ,אז נשאלת השאלה מדוע דדו לא השתמש בה ובעדים אחרים מסוגה בפני ועדת אגרנט על מנת לנקות את עצמו מאשמה בכישלון ולהטיל זאת על אחרים ( דהיינו משה דיין ).
    אגב כמדומני שהאלוף גורודיש בהחלט חשב שהייתה קונספירציה מסוג זה .אבל משום מה הוא מעולם לא הצליח למצוא עדים שיאשרו את טענותיו.

  10. מאת דקל:‏

    אי אפשר לשאול כיום את דדו אבל זה לא מעורר את שאלת אמינותה של עדותה של פרנקל, חייבים לעשות צדק לאלפי הקורבנות ולחקור עוד את מי שניתן לחקור (זעירה, הלוי,וקציני הצבא שפינו מוקשים לפני המלחמה) והפעם בחקירה נאמנה שתגלה בדיוק מה קרה,

  11. מאת אלי אשד:‏

    לי אין התנגדות לחקירה כזאת . אבל סביר להניח שעדותה של אישה אחת בלבד לא תשכנע את אף אחד להקים ועדת חקירה בעניין. יש צורך במינימום של כמה עשרות אנשים אמינים שיצאו לתקשורת עם עדויותיהם בעניין כדי לשכנע את הציבור ואת הממשלה לבצע חקירה בעניין.

  12. מאת דקל:‏

    אבא שלי שייך לפלוגה שלמה של חיליים שפינו כמעט מיליון מוקשים לאורך התעלה לפני המלחמה, נראה לי שזה מספיק לא?

  13. מאת אלי אשד:‏

    חוששני שעדות על פינוי מוקשים לא מספיק בכלל . יש צורך במינימום של כמה עדים אמינים שיכולים להעיד ולהוכיח שהיה להם מידע על הסכם חשאי שהושג בין ישראל ומצרים לגבי פריצת מלחמה בינהן.
    הם יצטרכו כאמור לגבות את העדות הזאת היטב במסמכים ובהקלטות מאחר שרק הצהרה על כך כמעט 40 שנה אחרי כבר לא שווה הרבה .

  14. מאת דקל:‏

    הבעיה שלא היו רבים בסוד העניינים ומאלו גם קח לא נותרו בחיים הרבה

  15. מאת אלי אשד:‏

    אחרי 40 שנה עדיין צריך להישאר מישהו .וסביר להניח שהם כבר לא יחששו לעורם. אם יש מישהו כזה אז אני קורא לו לצאת בפומבי עם כל חומר שיכול להוכיח את טענותיו שהייתה מזימה בין ישראל ומצרים.

  16. מאת דינה:‏

    בתוכנית של בן כספית "הקשר הישראלי " העוסקת בניתוח תיאוריות קונספירציה שונות יש פרק על טענות הקונספירציה לגבי מלחמת יום הכיפורים.
    יש אותו כאן
    http://www.23tv.co.il/79-he/Tachi.aspx?id=11589&programId=2431

  17. מאת אלי אשד:‏

    אורי מילשטיין ההיסטוריון הראשי התומך בתיאוריית הקונספירציה שמאחורי מלחמת יום הכיפורים פירסם את ההודעה הזאת :
    "מזה שנים חברי ואני מן הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים חוקרים את האפשרות שהיתה קונספירציה בין ישראל מצרים וארה"ב במלחמת יום הכיפורים. הצגתי את השערת הקונספירציה לאחרונה בשני סרטים בישראל: ב"מבט שני" בערוץ הראשון בסרט של ליאורה ברמץ "מי רצח את אבא" (ג'ו אלון) ובערוץ השני בסדרה של בן כספית על הקונספירציות, בפרק על קונספירציית יום הכיפורים. רוב הישראלים, לרבות מפקדי צה"ל הבכירים ואנשי אקדמיה, דחו את השערת הקונספירציה אך לא כולם. החריף ביותר היה פרופ' אורי בר יוסף מאוניברסיטת חיפה שבמאמר ב"הארץ" תקף את אנשי הערוץ הראשון על ששילבו את השערת הקונספירציה בסרטם על ג'ו אלון.
    והנה, בימים אלה מתפרסמים זיכרונות של שגריר ברית המועצות במצרים במלחמת יום הכיפורים ולדימיר וינוגרדוב שלימים היה גם שר החוץ של רוסיה, ובהם הוא טוען בתוקף שהיתה קנוניה בין ישראל מצרים וארה"ב לתת למצרים ניצחון קטן ולהקריב לצורך זה מספר רב של חיילים ישראליים.
    להלן ולעיל מאמר של העיתונאי הישראלי ישראל שמיר הנמצא במוסקבה ובו הוא מסכם את טיעוני וינוגרדוב על הקונספירציה והתכתבותי עם שמיר

    Dear Uri,
    I found something better than the book; and here I wrote about it. Below: English translation. If you have an access to Israeli newspapers you can try and publish it – it will be out in the US and in Russia, probably in Egypt too.

    Collusion on Suez
    By Israel Shamir

    This revelation is likely to upset you, if you an Egyptian reader. I, an Israeli who fought the Egyptians in 1973 war, was equally upset, distressed, – and still excited by the gruesome discovery. For an American it is likely to be a shock. I have received in Moscow a dark-blue folder dated 1975, which contained one of the most amazing secrets of the Middle East and of the US diplomacy. The secret memo penned by the Soviet Ambassador in Cairo Vladimir M Vinogradov and addressed apparently to the government, described the October War as a conspiracy between Israeli, American and Egyptian leaders, orchestrated by Henry Kissinger.

    According to the memo (to be published by us in full in the Russian prestigious weekly Expert next Monday), Anwar as-Sadat, holder of the titles of President, Prime Minister, ASU Chairman, Chief Commander, Supreme Military Ruler entered into conspiracy with the Israelis, betrayed his ally Syria, condemned Syrian army to destruction and Damascus to bombardments, allowed General Sharon's tanks to cross without hindrance to the Western bank of the Canal, and actually planned a defeat of the Egyptian troops in the October War. Egyptian soldiers and officers bravely and successfully fought the Israeli enemy – too successfully for Sadat's like as he began the war in order to allow for the US comeback to the Middle East. All he achieved at Camp David he could have without a war a few years earlier.

    He was not the only scoundrel: according to Vinogradov, the grandmotherly Golda Meir knowingly sacrificed two thousand best Jewish fighters in order to give Sadat his moment of glory and to let the US to secure its positions in the Middle East. The memo allows for a completely new interpretation of the Camp David Treaty as one achieved by deceit and treachery.

    Vladimir Vinogradov was a prominent and brilliant Soviet diplomat; he served as the ambassador to Tokyo in 1960s, to Cairo from 1970 to 1974, co-chairman of Geneva Peace Conference, the ambassador to Teheran during the Islamic revolution, the USSR Deputy Minister of Foreign Affairs and the Minister of Foreign Affairs of the Russian Federation. He was a gifted painter and a prolific writer; his archive has hundreds of pages of unique observations and notes covering international affairs, but a place of honour is taken by his Cairo diaries, and among others, description of his hundreds of meetings with Sadat and full sequence of the war as he was present at the command bridge in the real time of decision-making. When published, these notes will allow to re-evaluate post-Nasser period of Egyptian history.

    Vinogradov arrived to Cairo for Nasser's funeral and remained there as the Ambassador. He recorded the creeping coup of Sadat, the least bright Nasser's man, who became the president by chance as he was the vice-president at Nasser's death. Soon he dismissed, purged and imprisoned practically all important Egyptian politicians, the fellows-at-arms of Gamal Abd el Nasser, and dismantled the edifice of Nasser's socialism. Vinogradov was an astute observer; not a conspiracy cuckoo, far from being a headstrong doctrinaire, he was a friend of Arabs and a consistent supporter and promoter of a lasting and just peace between the Arabs and Israel, a peace that would meet the Palestinian needs and ensure the Jewish prosperity.

    The pearl of his archive is the file called The Middle Eastern Games. It contains some 20 typewritten pages edited by hand in blue ink, apparently a draft for a memo to the Politburo and to the government, dated January 1975, soon after his return from Cairo. The file contains the deadly secret of the collusion he observed. It is written in lively and highly readable Russian, not in the bureaucratese we'd expect. Two pages are added to the file in May 1975; they describe Vinogradov's visit to Amman and his informal talks with Abu Zeid Rifai, the Prime Minister, and his exchange of views with the Soviet Ambassador in Damascus. Vinogradov did not voice his opinions until 1998, and even then he did not speak as openly as in this draft. Actually, when the collusion idea was presented to him by the Jordanian prime minister he refused to discuss it, being a prudent diplomat.

    The official (as in Wikipedia and school textbooks) version of the October war says that on 6 October 1973, in conjunction with Hafez al-Assad of Syria, Anwar as-Sadat launched the October War, a surprise attack against the Israeli forces. They crossed the Canal and advanced a few miles into the occupied Sinai. As the war progressed, tanks of General Ariel Sharon had crossed the Suez Canal, and encircled the Egyptian Third Army. The ceasefire negotiations eventually led to the handshake at the White House.

    For me, the Yom Kippur War (as we called it) was an important part of my biography. A young paratrooper, I fought that war, crossed the canal, seized Gabal Ataka heights, survived shelling and face-to-face battles, buried my buddies, shot the man-eating red dogs of the desert and the enemy tanks. My unit was ferried by helicopters into the desert where we severed the main communication line between the Egyptian armies and its home base, the Suez-Cairo highway. Our location at 101 km to Cairo was used for the first cease fire talks; so I know that war not by the word of mouth, and it hurts to learn that I and my comrades-at-arms were just disposable tokens in the ruthless game we – ordinary people – lost. Obviously I did not know it then, for me the war was surprise, but I was not a general.

    Vinogradov dismisses the surprise: in his view, both the canal crossing by the Egyptians and the inroads by Sharon were planned and agreed upon in advance by Kissinger, Sadat and Meir. The plan included the destruction of the Syrian army as well.

    At first, he asks some questions: how the crossing could be a surprise if the Russians evacuated their families a few days before the war? The concentration of the forces was observable and could not escape Israeli attention. Why the Egyptian forces did not proceed after the crossing but stood still? Why they had no plans for advancing? Why there was a forty km wide unguarded gap between the 2d and the 3d armies, the gap that invited Sharon's raid? How could Israeli tanks sneak to the western bank? Why Sadat refused to stop them? Why there were no reserve forces on the western bank?

    Vinogradov takes a leaf from Sherlock Holmes who said: when you have eliminated the impossible, whatever remains, however improbable, must be the truth. He writes: These questions can't be answered if Sadat to be considered a true patriot of Egypt. But they can be answered in full, if we consider a possibility of collusion between Sadat, the US and Israeli leadership. The conspiracy in which each participant pursued his own goals. The conspiracy in which each participant did not know the full details of other participants' game. The conspiracy each participant tried to gain more ground despite the general agreement.

    Plans of Sadat

    Sadat was at nadir of his power before the war: he lost his prestige in the country and abroad. The least educated and least charismatic of Nasser's followers was isolated. He needed a war, a limited war with Israel that will not end with defeat. Such a war will release the pressure in the army and he will regain his authority. The US agreed to give him green light for the war, something the Russians never did. The Russians protected Egypt's sky, but they were against wars. Sadat had to rely upon the US. For that, he had to part with the USSR. He was ready to do it as he loathed socialism. He did not need victory, just no-defeat; he wanted to explain his failure to win by deficient Soviet equipment. That is why the army was given the minimal task: crossing the Canal and holding the bridgehead until the Americans will enter the game.

    Plans of the US

    The US lost their foothold in the Middle East with its oil, its Suez Canal, its vast population during decolonisation. Its ally Israel had to be supported, but the Arabs grew stronger all the time. Israel should be made more flexible, for its brutal policies interfered with the US plans. So the US had to keep Israel as its ally but at the same time Israel's arrogance should be broken. The US needs a chance to «save» Israel after allowing the Arabs to beat the Israelis for a while. So the US allowed Sadat to begin a limited war.

    Israel

    Israeli rulers had to help the US, its main provider and supporter. The US needed to improve its positions in the Middle East, as in 1973 they have had only one friend and ally, king Feisal. (Kissinger told Vinogradov that Feisal tried to educate him about evilness of Jews and Communists). If and when the US were to recover their positions in the Middle East, Israeli positions will improve drastically. Egypt is a weak link, as Sadat dislikes the USSR and the progressive forces in the country, so it can be turned. Syria may be dealt with militarily and broken.

    Israelis and Americans decided to let Sadat take the Canal while holding the mountain passes of Mittla and Giddi, a better defensive line anyway. This was actually Rogers' plan of 1971, acceptable to Israel. But this should be done in fighting, not given up for free.

    As for Syria, it should be militarily defeated thoroughly. That is why Israeli Staff did sent all its available troops to the Syrian border, while denuding the Canal though the Egyptian army was much bigger than the Syrian. Israeli troops at the Canal were to be sacrificed in the game; they were to die in order to bring the US back into the Middle East.

    However, the plans of the three partners were somewhat derailed by the factors on the ground; it is usual problem with conspiracies, nothing works as it should, says Vinogradov in his memo which will be published in full next week in Moscow's Expert.

    Sadat's crooked game was spoiled to start with. His presumptions did not work out. As opposed to his expectations, the USSR supported the Arab side and began massive air lift of most modern military equipment right away. The USSR took a risk of confrontation with the US; Sadat did not believe they would because the Soviets were adamant against the war as long as it did not start. His second problem, according to Vinogradov, was the superior quality of Russian weapons in the Egyptian hands. It was better than the western weapons in the Israelis' hands.

    As an Israeli soldier of the time I must confirm the Ambassador's words. The Egyptians had the legendary Kalashnikov AK-47 assault rifles, the best gun in the world, while we had FN battle rifles that hated sand and water. We dropped our FN and picked up their AK at first opportunity. They used anti-tank missiles Sagger, light, portable, precise, carried by one soldier. Saggers killed between 800 and 1200 Israeli tanks. We had old 105 mm recoilless jeep-mounted rifles, four men at a rifle (actually, a small cannon) to fight tanks. Only new American weapons redressed the misbalance.

    Sadat did not expect the Egyptian troops taught by the Soviet specialists to better their Israeli enemy – but they did. They crossed the Canal much faster than it was planned and with much smaller losses. Arabs beaten the Israelis – it was bad news for Sadat. He overplayed his hand. That is why the Egyptian troops stood still, like sun upon Gibeon, and did not move. They waited for Israelis, but at that time the Israeli army fought the Syrians. Israelis felt rather safe from Sadat's side and they sent all their army north. The Syrian army took all the punch of Israeli forces and began its retreat, they asked Sadat to move forth, to take some heat of them, but Sadat refused. His army stood and did not move, though there were no Israelis between the Canal and the mountain passes. Syrian leader al Assad was convinced at that time that Sadat betrayed him, and he told so frankly to the Soviet ambassador in Damascus, Mr Muhitdinov, who passed this to Vinogradov. Vinogradov saw Sadat daily and asked him in real time why he does not advance. He received no reasonable answer: Sadat muttered that he does not want to run all over Sinai looking for Israelis, sooner or later they will come to him.

    Israeli leadership was worried: the war did not run as expected. There were big losses on the Syrian front, the Syrians retreated but each yard was fought for; only Sadat's passivity saved the Israelis from a reverse. The plan to thoroughly defeat Syria failed, but Syrians could not effectively counterattack.

    This was the time to punish Sadat: his army was too efficient, his advance too fast, and worse: his reliance upon the Soviets only grew due to the air bridge. Israelis arrested their advance upon Damascus and turned the troops southwards to Sinai. Jordanians could at this time cut off the North-to-South route and king Hussein proposed that to Sadat and Assad. Assad agreed immediately, but Sadat refused to accept the offer. He explained it to Vinogradov that he did not believe in fighting abilities of the Jordanians. If they enter the war, Egypt will have to save them. At other time he said that it is better to lose the whole of Sinai than to lose a square yard on the Jordan: an insincere and foolish remark, in Vinogradov's view. So the Israeli troops rolled southwards without hindrance.

    During the war, we (the Israelis) also knew that if Sadat would advance, he would gain the whole of Sinai in no time; we entertained many hypotheses why he stands still, none satisfactory. Now Vinogradov explained it well: Sadat ran off his script and waited for the US involvement. What he got was the deep raid of Sharon.

    This breakthrough of the Israeli troops to the western bank of the Canal is the murkiest part of the war, says Vinogradov. He asked Sadat's military commanders in the beginning of the war why there is the forty km wide gap between the Second and the Third armies and was told that that was Sadat's directive. The gap was not even guarded; it was left wide open like a Trojan backdoor in computer programme.

    Sadat paid no attention to Sharon's raid; he was indifferent to this dramatic development. Vinogradov asked him to deal with it when only first five Israeli tanks crossed the Canal westwards; Sadat refused saying it is of no military importance, just a «political move», whatever this could mean. He repeated that to Vinogradov later, when Israeli foothold on the Western bank became a sizeable bridgehead. Sadat did not listen to advices from Moscow, he opened the door for the Israelis into Africa.

    This allows for two explanations, says Vinogradov: an impossible one of Egyptians' total military ignorance and improbable one of Sadat's intention. The improbable wins hands down, as Sherlock Holmes observed.

    The Americans did not stop Israeli advance right away, says Vinogradov, for they wanted to have a lever to push Sadat so he will not change his mind about the whole setup. Apparently the gap was build into the disposition for this purpose. So Vinogradov's idea of «conspiracy» is that of dynamic collusion, similar to the Collusion on Jordan between the Jewish Yeshuv and Transjordan as described by Avi Shlaim: there were some guidelines and agreements, but they were liable to change depending on the strength of the sides.

    Bottom line

    The US 'saved' Egypt by stopping the advancing Israeli troops.

    With passive support of Sadat, the US allowed Israel to hit Syria real hard.

    The US-negotiated disengagement agreements with the UN troops in-between made Israel safe for years to come.

    (In his different document of importance, Notes to Heikal's book Road to Ramadan, Vinogradov rejects thesis of unavoidability of Israeli-Arab wars: he says that as long as Egypt remains in the US thrall, such a war is unlikely. Indeed there were no big wars since 1974, unless one counts Israeli «operations» in Lebanon and Gaza.)

    The US 'saved' Israel by his military supplies.

    Thanks to Sadat, the US came back to the Middle East and positioned themselves as the only mediator and honest broker in the area.

    Sadat began a violent anti-Soviet and antisocialist campaign, says Vinogradov, trying to discredit the USSR. In the Notes, Vinogradov charges that Sadat had spread many lies and disinformation to discredit the USSR in the Arab eyes. His main line was: the USSR could not and wished not to liberate the Arab soil while the US could, would and did. Vinogradov explained elsewhere, that the Soviet Union was and is against offensive wars, among other reasons because their end is never certain. However, the USSR was ready to go far to defend Arab states. As for liberation, many years than passed since then proved that the US can't or won't deliver that, either – while return of Sinai to Egypt in exchange for separate peace was always possible, without a war as well.

    After the war, Sadat's positions improved drastically. He was haled as hero, Egypt took place of honour among the Arab states. But in a year, Sadat's reputation was in tatters again, and that of Egypt went to all-times-low, says Vinogradov.

    Syrians understood the Sadat's game very early: on October 12, 1973 when the Egyptian troops stood still and ceased fighting, President Hafez el Assad said to the Soviet ambassador that he is certain Sadat intentionally betrays Syria. Sadat intentionally allowed the Israeli breakthrough to the Western bank of Suez, in order to let Kissinger a chance to intervene and realise his disengagement plan, said Assad to Jordanian Prime Minister Abu Zeid Rifai who told it to Vinogradov during a private breakfast they had in his house in Amman. Jordanians also suspect Sadat played a crooked game, wrote Vinogradov. However, prudent Vinogradov refused to be drawn into this discussion though he felt that the Jordanians «read his thoughts».

    When Vinogradov was appointed a co-chairman of Geneva Peace Conference, he encountered a united Egyptian-American position aiming to disrupt the conference, while Assad refused even to take part in it. Vinogradov delivered him a position paper for the conference and asked whether it is acceptable for Syria. Assad replied: yes but for one line. Which one line, asked hopeful Vinogradov, and Assad retorted: the line saying 'Syria agrees to participate in the conference'. Indeed the conference came to nought, as did all other conferences and arrangements.

    Though suspicions voiced by Vinogradov in his secret document have been made by different military experts and historians, never until now they were made by a participant of the events, a person of such exalted position, knowledge, immediate presence at the key points and holding fullness of information. Vinogradov's notes allow to decipher and trace newest history of Egypt with its de-industrialisation, poverty, internal conflicts, military rule tightly connected with the phony war of 1973.

    In a few years after the war, Sadat was assassinated, and his hand-picked follower Hosni Mubarak began his long rule, followed by another participant of the October War, Gen Tantawi. Achieved by lies and treason, Camp David Peace treaty still guards Israeli and American interests. Only now, as the post-Camp David regime in Egypt is on a verge of collapse, one may hope for change. Sadat's name in the pantheon of Egyptian heroes was safe until now, for at the end, all that is hidden, will be made transparent.

    PS. In 1975, Vinogradov could not predict that 1973 war and subsequent treaties were to change the world. They sealed the story of Soviet presence and eminence in the Arab world, though last vestiges were destroyed by the American might much later: in Iraq in 2003 and in Syria they are being undermined now. They undermined the cause of socialism in the world which began its long fall. The USSR, the most successful state of 1972, an almost-winner of the Cold war, eventually lost it. Thanks to the American takeover of Egypt, petrodollar scheme was formed, and dollar that began its decline in 1971 with losing its gold standard – recovered and became again a full-fledged world reserve currency. Oil of Saudis and of sheikdoms being sold for dollars became the new lifeline for the American empire. Looking back and armed by Vinogradov Papers, we can confidently mark1973-74 a bifurcation point of our history.

    2012/2/14 Uri Milshtain

    ישראל ידידי שלום!

    תודה על המידע שהעברת לי על ספרו של השגריר הסובייטי במצרים ולדימיר וינוגרדוב. הדברים לא היו ידועים לי וצריך להניח שהם אינם ידועים לרוב הישראלים, שעל פי השגריר הסובייטי וינוגרדוב היתה היתה קנוניה בין ישראל מצרים וארה"ב במלחמת יום הכיפורים. מתי התפרסם הספר לראשונה? אודה לך אם תשלח אלי בסריקה קובץ עם הדפים בהם כתב וינוגרודוב את גרסתו על אירועי אוקטובר 73' המתאימים לממצאים שלי.

    תודה

    אורי מילשטיין

    From: israel shamir [mailto:israel.shamir@gmail.com]
    Sent: Tuesday, February 14, 2012 2:02 PM
    To: Uri Milstein
    Subject: Re: "כיפת ברזל" והשמדת אוכלוסיות תומכות טרור

    Dear Uri,
    sorry for writing in English – I have no Hebrew keyboard here in Moscow, but you can reply in Hebrew. My question is: the USSR Ambassador Vinogradov wrote and published his memoirs about Yom Kippur War. Are you, or Israeli military historians in general, aware of his book and/or of his view that there was a collusion between Israel and Sadat and Kissinger to make the war, to cross the canal, to make peace, to destroy Syrian army, to bring the US into the Middle East?
    Please reply soonest!
    Shamir

  18. מאת אלי אשד:‏

    המאמר הוא מעניין אך עד כמה אפשר לסמוך עליו וגם על הדיפלומט הרוסי שמאחוריו?
    נציין שאי אפשר לסמוך על הכותב "הישראלי" של המאמר ישראל שמיר שהוא אדם שידוע בתיאוריות האנטישמיות המוזרות שלו על קונספירציה יהודית כנגד כל העולם . האמינות של האתר "ויקיליקס " נפגעה מאוד כאשר התברר שהוא קשור אליו.
    ובכל זאת נתעלם מזה ונשאל :האם אפשר לסמוך על וינוגרדוב הדיפלומט הרוסי שהוא כותב אמת ?
    לא בלי מסמכים מסייעים.
    כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה .וכבר היו מקרים ידועים בארה"ב שבהם אנשים בכירים כתבו סיפורים מומצאים חלוטין פשוט כדי למשוך תשומת לב .ידוע המקרה של האיש אדם בכיר ביותר בצבא האמריקני שפירסם ספר שבו טען שהוא היה דמות בכירה בתוכנית של ממשלת ארה"ב שטיפלה בחייזרים שנתפסו באיזור רוזוול בארה"ב הוא המשיך וסיפר בספר שבאמצעות המידע שנתפס מהחייזרים פיתחה ארה"ב כלי נשק מתקדמים שונים.
    הכל התברר היה שקרים והמצאות.
    ומה לגבי וינוגרדוב ?
    לא מן הנמנע שהוא דובר אמת אבל ייתכן גם שהוא ממציא הכל כדי לרכוש תשומת לב ופרסום כפי שאכן אירע.
    העובדה שדווקא ישראל שמיר שם לב לספרו אינה תומכת באמינותו כלל.

  19. מאת נחצ'ה:‏

    ואף אחד לא מעלה על דעתו שדווקא זעירא הוא סוכן מצרי, שפעל בהתאם לאינטרסים שלהם לפני המלחמה והרידם את המערכת, ופעל לחשיפת שמו של מרוואן אחריה? אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל כך גם הטענות על קונספירציה אמריקאית/מצרית/ישראלית…

  20. מאת אלי אשד:‏

    פרופסור אורי מילשטיין קיים סדנה בשאלה האם הייתה קונספירציה מאחורי מלחמת יום הכיפורים :והינה דיווחו:
    אתמול התקיימה סדנה של הפורום לאזרח תחקירי קרבות והפקת לקחים על השערת הקונספירציה במלחמת יום הכיפורים ביוזמת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, כמובן ז'בוטינסקי. הדיונים נמשכו חמש וחצי שעות, משעה 17 ועד שעה 22.30. השתתפו כמאה אנשים ובהם פרופ' אורי בר יוסף וד"ר עמירם אזוב המתנגדים מאוד להשערת הקונספירציה ושהציגו במיגש את דעתם. לצערי אחרי שהשניים הגיבו על התזות הם פרשו ולא נשארו לדיון. זאת התנהגות אנטי-אינטלקטואלית המאפיינת רבים מן ההיסטוריונים הממוסדים שבעיקר מרוצים ממה שהם אומרים וכותבים

    ב. את התזה שהיתה קונספירציה אני הצגתי ואת האנטי-תזה הציג חבר הפורום עו"ד משה מכנס. בדיון הפתוח השתתפו אנשים רבים, לרבות חוקרים ומפקדים בכירים והוא היה לעניות דעתי ברמה גבוהה מאוד.

    ג. להלן הניסוח החדש שלי על השערת הקונספירציה בעקבות הסדנה אתמול.

    a. עד לפני חצי שנה חשבתי שמשה דיין לבדו יזם את הקונספירציה (אם היתה) והוביל אותה. לפני כחצי שנה נודע לי ממקור הכי מהימן שיכול להיות, כי יש מסמכים (לא עדויות) שלפיהם גולדה מאיר מנעה בשבוע שקדם למלחמת יום הכיפורים גיוס מילואים. אתמול בדיון היו אנשים שדחו את עדותי זאת בטענה שעד שלא יראו את המסמכים האלה לא יוכלו להתייחס אליהם. זאת טענה משרתת-ממסד שהרי הממסד מסתיר הרבה מסמכים שדווקא אותם אנחנו מחפשים ולא רק בעניין הקונספירציה.

    b. יתכן כמובן שגולדה חתומה על אותם מסמכים אבל לא היא חתמה בעצם ידה ובכלל לא היתה מודעת לתוכנם כפי שמסתבר מעדותו של אבי ליאור על פי מה שאמר לו אביו, המזכיר הצבאי של גולדה, לגבי מצבה הקוגניטיבי של גולדה: היא לא היתה בהכרה מלאה עקב מחלת הסרטן והטיפולים שקבלה.

    c. אני מניח שבכל מקרה דיין מעורב בקונספירציה. אני גם מניח שהיו אז ועדיין חיים היום, אנשים שאולי לא יודעים את כל הפרטים אך יוכלו לספק פרטים תומכי קונספירציה כמו נעמי פרנקל ז"ל, אבי ליאור יבדל לחיים ארוכים, וגורודיש ז"ל בראיון עם אדם ברוך ז"ל ואחרים

    d. התפנית המעניינת בסדנה אתמול בעניין הקונספירציה הושפעה מדבריו של יאשה קזקוב/יעקב קדמי ואלה פרטיה:

    i. היתה קונספירציה בין קיסינגר לסאדאת בלי מעורבות של דיין.

    ii. במקביל היו שיחות של דיין עם קיסינגר ודיין האמין שהגיע להבנה עם קיסינגר שאחרי הבחירות בסוף אוקטובר 73 ישראל תיסוג מתעלת סואץ ותעשה ויתורים גדולים ומכאן שלא תהיה מלחמה שהרי אין לסאדאת סיבה למלחמה ואם הוא תצא למלחמה היא יוכה (הקונספציה). האמונה זאת של דיין שאותה העביר גם לגולדה ולאלי זעירא היתה התשתית לאמונה שלא סבירה מלחמה דהיינו, אי הסבירות המפורסמת שהשמיע אלי זעירא לא נובעת מן הקונספציה שכן תנאי היסוד של הקונספציה כבר לא היו לקראת מלחמת יום הכיפורים: מצרים קבלה מלוב מטוסים שנקנו מצרפת והיו בתחילה מיועדים לישראל והם יכלו להגיע לשדות תעופה בישראל. מצרים קבלה מברית המועצות טילי סקאד. "הסבירות הנמוכה" נובעת מן הביטחון שעד אחרי הבחירות בישראל לא תהיה מלחמה.

    iii. מכאן שלא היה שום מחדל מודיעיני וזאת אני טוען יחד עם חברי אביתר בן צדף הרבה שנים

    iv. אם קונספירציית "הניצחון הקטן" היתה רק בין קיסינג'ר וסאדאת הרי תפקידו של קיסינג'ר היה למנוע מישראל לגייס מילואים ולבצע התקפת נגד של חיל האוויר על בסיסי טילים נגד מטוסים בסוריה ומצרים לפני פרוץ המלחמה. קיסינג'ר מילא את תפקידו בהצלחה רבה לא רק בגלל מעמדו כשר החוץ של ארה"ב אלא בגלל האמונה של מערכת הביטחון הישראלית ש"הסדיר יבלום" (כשם ספרו של האלוף בדימוס עמנואל סאקל על המלחמה המבוססעל עבודת הדוקטורט שלו) תפקידו של סאדאת היה לצלוח את התעלה בידיעה ששום כוח ישראלי רציני לא יחכה לו, וכך היה. היה אמנם הסדיר במעוזי התעלה אך הוא לא בלם אלא הושמד. תוצאה זאת הכניסה הלם קרב ואחר כך לתסמונת פוסט טראומטית את כל ראשי צה"ל וזה יכול להיות אחד ההסברים לתפקודם הלקוי במשך כל המלחמה.

    v. לפי התבטאויות של קיסינג'ר שתפרסמו בספריו הוא האמין שצה"ל יספוג את המתקפה המצרית בקלות, לא ישלם מחיר כבד, יבצע התקפת נגד ויצלח את התעלה. קיסינג'ר טעה אך לא נכנס הלם קרב ולתסמונת פוסט טראומטית אלא דאג, כפי שהראה אתמול אבי ליאור (סגן אלוף בדימוס שתפקד באותה מלחמה כמפקד פלוגה בחטיבה 14, שהיתה חוד החנית במבצע "אבירי לב" של צליחת התעלה) שצה"ל צלח את תעלת סואץ בלי הפרעה ממשית כפי שהמצרים צלחו את התעלה בלי הפרעה ממשית. בטיעון זה של ליאור תמך חלקית לפחות אתמול רס"ן בדימוס צבי אבירם שהיה במלחמת יום הכיפורים סמג"ד גדוד סיור של אוגדת שרון 87 שהשתתף במהלך הצליחה.

    vi. לפי השערת הקונספירציה – לאחר שישראל תצלח את התעלה קיסינג'ר יסלק אותה בחזרה את צה"ל מזרחה לתעלת סואץ ויוביל הסכם בין ישראל למצרים ויוביל מהלך מצרי לעזוב את הפטרונות הסובייטית ולעבור לפטרונות אמריקאית. כך היה!

    vii. קיסינגר אמנם לא השלים את ההסכם כי בינתיים התחלף השלטון בארה"ב אבל לפי השערת הקונספירציה ארה"ב כפתה על ראש ממשלת ישראל מנחם בגין למנות את דיין לשר החוץ כדי להוביל את הסכם קמפ דיוויד בין מצרים לישראל.

    ד. הסדנה הבאה של פורום תיערך ביום שלישי 28 באוגוסט במכון זבוטינסקי בשעה 17.00 ובה יציג חבר הפורום סגן אלוף בדימוס המזרחן שמעון מנדס את תוכנית ההונאה המצרית שאותה ביצע "סוכן" "המוסד" מרואן אשרף שלפי ראש המוסד באותה תקופה צבי זמיר בספרו האחרון ולפי פרופ' אורי בר יוסף בספרו "המלאך" היה הסוכן הישראלי המוצלח ביותר ואחד הסוכנים המוצלחים ביותר בהיסטוריה. כולם מוזמנים.

    אורי מילשטיין

    מרכז הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים

  21. פינגבאק: פטריק קים :הקוריאני מסוקס האצבעות « המולטי יקום של אלי אשד

  22. פינגבאק: השירותים החשאיים של עמוס אריכא | המולטי יקום של אלי אשד

  23. מאת אלי אשד:‏

    איש המודיעין שמעון מנדס כתב ספר המתנגד לדעותיו ולטענותיו של אורי בר יוסף כאן .לדעתו אשרף מרואן היה סוכן מצרי כפול בשירות סאדאת שהונה לחלוטין את ישראל.לאחרונה הוא פירסם על כך ספר בשם "הג'יהאד של סאדאת "( אפי מלצר 2015).
    והנה סקירה של אלי אשד על הספר:
    המזימה הגאונית של אנואר סאדאת
    http://www.yekum.org/2015/10/%D7%94%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%92%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%A8-%D7%A1%D7%90%D7%93%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C/

  24. פינגבאק: "האיש שלנו במצרים "אמיתי " כפול או משולש ? פרשת אשרף מארואן מרגל מצרי עבור ישראל | המולטי יקום של אלי אשד

  25. פינגבאק: שיחה עם אלי זעירא | המולטי יקום של אלי אשד

  26. פינגבאק: משימות הריגול של אריה קרישק | המולטי יקום של אלי אשד

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*