פרוייקט אבן גבירול.

הרצאה שהושמעה בידי משה מנשהוף באירוע “אבן גבירול -פינת אבן עזרא ” של מגזין “יקום תרבות”.

 

 

החומר האוניברסאלי כמוקד הגותו הפילוסופית של שלמה אבן גבירול (הרשב”ג) 1020-1058

 מעטים מכירים את הצד הפילוסופי של אבן גבירול. לצד היותו  פייטן דתי רגשני שכתב שירי תהילה וקינה הוא היה פילוסוף מקורי ופורץ דרך. בהגותו הפילוסופית הגיע למסקנות מקוריות, חדשניות ואף נועזות בדבר מוצא העולם, מהות היוצר, חומר וצורה ועוד.

ככל הנראה בגלל דעותיו התערערו יחסיו עם אנשי העיר סרגוסה (נולד במאלגה) והוא נאלץ לעזוב אותה (1045) (לעיר גרנדה, שם מת) לאחר כתיבת ספר המוסר שלו “תיקון מידות הנפש” (שנכתב בערָבית), המתאר את המידות הטובות והרעות וגם הוא נכתב במקור בערבית.

 יצירתו הפילוסופית המקיפה היא “מקור החיים”, (Fons Vitae). הספר נכתב בערבית.  במאה ה-12 תורגם הספר לספרדית ואחר כך ללטינית. התרגום ללטינית הוא היחיד שהשתמר. שם המחבר שובש ל- Avicebron, אביצברון או אבי צימברון,  ומאחר שבתוכן הספר אין משהו שיצביע על יהדותו של המחבר חשבו כי מחברו ערבי-מוסלמי. לספר נודעה השפעה על נוצרים רבים.

עד 1846 היה אבן גבירול ידוע רק כפייטן. אז גילה שלמה מונק קבע כי אבי צימברון, מחבר “מקור החיים”, שעד אז התפלמסו על זהותו, לא היה אלא המשורר אבן גבירול.

 כשניגשים לכתיבתו הפילוסופית של אבן גבירול השאלה הראשונית שמנחה את הקורא היא לאיזו גישה ניתן לשייך אותו? האם לראות בו אריסטוטלי או ניאופלטוניסט? שאלה שלגבי אבן גבירול נתקשה לענות באופן חד משמעי.

אבו גבירול מוכר כמו איבן רושד וגם אבן סינא כהוגה / פילוסוף חוץ מסורתי בפילוסופיה אריסטוטלית של ימי הביניים. ראוי לציון בעיקר כי כתבי אמפדוקלס, אשר תורתו בעניין ארבע היסודות התקבלה מאוחר יותר על ידי אריסטו, שימשו לאבן גבירול כמקור. 

מצד שני, פלוטינוס, מוכר כאחד האבות הרוחניים של אבן גבירול וביצירתו ניכרת השפעות ניאופלטוניות.
השיטה הניאופלטונית, כפי שנוסדה על ידי פלוטינוס במאה השלישית לספירה הנוצרית, מושתתת על מושג אלוהות של ה”אחד” – מקור אלוהי עליון שאיננו ניתן לתיאור ישותי מוגדר כלשהו, המאופיין כאחד ללא כל ריבוי וטוב מוחלט – הוא מעל כל ישות ואיננו ניתן לתפישה. מהמקור האלוהי העליון הזה נובעים על פי פלוטיניוס, בדרך השראה (אמאנאציה), השכל העילי (ה-nous), שבו ולא מחוצה לו שוכנות האידיאות האפלטוניות, ומה-nous שבו, בדרך נביעה אל-זמנית, נאצלת נפש העולם הכללית, שהיא מקור נפשותינו היחידיות בנות-האלמוות. (מתוך מבוא לשירת רומי)

 שאלת מוצא החומר או העולם הייתה מן השאלות המכריעות בימי הביניים ועוד לפניהם, ובעצם היא שהפרידה בין האמונה בבורא לבין כפירה בו. בין תמונת עולם אלוהית על-טבעית לבין תמונת העולם האריסטוטלית הנטורליסטית. לכן העיסוק של אבן גבירול והתשובה המקורית שלו כל כך מעניינים ונועזים. 

החומר האוניברסאלי

החומר האוניברסאלי (Materia universalis), שאותו אבן גבירול מכנה גם “היולי” (hyle) ו”עצמות” (substantia) הוא יסוד מרכזי בהגותו של אבן גבירול. בא להגדיר את כל הנמצא / קיים בפועל וממנו נובעת שאלת קדמות החומר וקדמות העולם ומכאן חשיבותו בדיונים תיאולוגיים.

מושג החומר האוניברסאלי נגזר ביסודו מתפיסת החומר של אריסטו עם השפעות ניאופלטוניסטיות, אך אבן גבירול הביא עימו רעיון מקורי של אחדות החומר כחובק כל. הוא האמין כי יש חומר כללי אחד.

אבן גבירול פותח בטענה אריסטוטלית מובהקת: הציטוט הבא בעצם מבטא את דעתו של אריסטו שכל הנמצא בעולם מצטמצם בחומר וצורה.
התלמיד:  ההוויה הכללית היא אחדותית או לא?
הרב: היא אמנם אינה אחדותית. אולם אף על פי שהיא מרובת הצדדים והשינויים, היא מצטמצמת בכל זאת בשני עיקרים, שעליהם היא נסמכת ומהם באה לידי ישותה.
התלמיד: ומה הם שני העיקרים הללו?
הרב: חומר כללי וצורה כללית.

אך בהמשך, תחת הכותרת “הוכחה כללית” – אבן גבירול אומר שההפרדה הזאת היא למעשה רק בהפשטה. תפישתו ההווייתית הבסיסית היא שבסופו של דבר הכל נמצא בדבר אחד אוניברסאלי, שאותו הוא מכנה “החומר הכללי”. אחרי זה עובר ל”הוכחה הפרטית” ומתאר לפרטי פרטים את החי, הצומח והדומם. בטענו שכל הנבראים מקבלים את קיומם מארבעת היסודות האמפדוקליים (האש, המים, האוויר והאדמה).

 בכך למעשה אבן גבירול נותן עדיפות לחומר ואת עצמאותו ואת קיומו הממשי. עובדה זאת סותרת מצד אחד את דעתו של  פלוטינוס, שערכית ראה בחומר את התגלמות “ההעדר” ו”הרוע המוחלט”. מצד שני גם הרמב”ם האריסטוטלי אף הוא הדביק לחומר תארים שליליים כגון “החומר החשוך והעכור”. לכן רעיון עצמאותו של החומר העיר אצל רבים חשש שמאחורי הרעיון מסתתרת נימה של כפירה בעיקר.

יצוין, כי אצל אבן גבירול יש מתח בין תיאור הבריאה המקראית לבין השקפת עולמו הפילוסופית, שאותו הוא מנסה ליישב לא תמיד בהצלחה בשימוש ב”האצלה” של הניאופלטוניים למשל.

 במובן מסוים, אצל אבן גבירול מתמזגות שתי הגישות או שתי תמונות העולם זו האריסטוטלית עם זו הניאופלטוניסטית למעין תפיסה “פאנתאיסטית” (ביוונית העתיקה: Pan=הכל, theos=אלוהים). התפיסה הפאנתאיסטית למעשה משחררת את האדם “המאמין” מהדוֹגמות הדתיות ואמונה בעל טבעיות האל.

אבל גבירול מגדיר את החומר האוניברסאלי בקביעה “שכל הנמצא גם הרוחני וגם הגופני מתקיים בו …. ואז תראה שכוח הבורא יתעל ויתקדש הוא בכל מה שקיים בו…”. קביעה זו מובילה למשוואה אלוהים = “חומר כללי”. המשוואה הזאת של אבן גבירול מזכירה כמובן את המשוואה אלוהים = הטבע של ברוך שפינוזה (1632-1677), שנחשב להוגה פאנתאיסטי.

 דעותיו של אבן גבירול השפיעו רבות על ההגות הנוצרית בימי הביניים. אבל יודע ביותר הוא שכעבור 450 שנה עתיד היה ג’ורדאנו ברונו (הידוע ככופר) ליתן למחשבות אלה של אבן גבירול (מבלי שידע את זהותו) את פירושו הפנתיאיסטי החד משמעי והבלתי מתפשר.  בפברואר 1600, מתנגדי ג’ורדנו ברונו שנקראו מורדי האור גררו אותו עירום למוקד בשל דעותיו.

 

 

 

שלמה אבן גבירול פסל במוזיאון בקיסריה

תגובה אחת

  1. אינני בקיא במיוחד בהגותו של אבן גבירול אך מהציטוט הנ”ל, בהעדר ביסוס נוסף, סביר יותר להניח כי אבן גבירול היה דווקא פנאנתאיסט, היינו, האמין שהטבע מוכל באל אבל לא בהכרח האמין בשוויון בין הטבע לאל. דבר זה גם מסתדר יותר עם תפישה דתית ובאופן כללי הייתי נזהר מלמהר ולייחס להוגה דתי רעיונות מרחיקי לכת של כפירה בעיקר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × ארבע =