רבי אבן עזרא -פואמה מאת רוברט בראונינג

במוצאי שבת יעלה "יקום תרבות " מופע מיוחד המוקדש ליצירתם של המשוררים מימי הביניים שלמה אבן גבירול אברהם אבן עזרא והמשוררת המודרנית רחל חלפי . כולכם מוזמנים .

ובנתיים הנה שיר מיוחד המוקדש למשורר הגדול אברהם אבן עזרא,אסטרונום אסטרולוג ,פילוסוף וחוקר ומפרש מקרא ,שנכתב בידי אחד המשוררים הגדולים של אנגליה במאה ה 19 רוברט בראונינג.

זהו עד כמה שידוע לי השיר הידוע היחיד שנכתב בידי משורר אנגלי על משורר יהודי מהתקופה שלאחר המקרא.

בראונינג נתקל ביצירתו השירית של אבן עזרה והתרשם ממנה מאוד, בהשראתה כתב פואמה ארוכה על הזיקנה ועל מעלותיה .הפואמה הפכה ליצירה קלאסית של השירה האנגלית וסביר להניח שרוב האנגלו סקסים חובבי השירה עם שמעו על אברהם אבן עזרא זה רק בגלל שיר זה שהוא אחד המצוטטים ביותר בשירה האנגלית של המאה ה-19.

קוריוז:קטע מהשיר שימש כמוטו לספר המדע הבדיוני של יצחק אסימוב "אבן בשחקים "  המתאר יהודי זקן שמוצא את עצמו בעתיד הרחוק של הקיסרות הגלקטית ומציל שם את העולם מחורבן .

אז הנה השיר בשתי גרסאות :

בתרגום המקוצר של חוקרת שירת יהודי דרום אירופה טובה רוזן ,שתירגמה אותו עבור כתב העת "חדרים ".

ובגרסה האנגלית המלאה של בראונינג.שווה בהחלט לקרוא אותה עד הסוף.

Rabbi Ben Ezra

BY

Robert Browning (1812-1889)

GROW old along with me!

The best is yet to be,

The last of life, for which the first was made:

Our times are in his hand

Who saith, “A whole I planned, 5

Youth shows but half; trust God: see all, nor be afraid!”

Not that, amassing flowers,

Youth sighed, “Which rose make ours,

Which lily leave and then as best recall?”

Not that, admiring stars, 10

It yearned, “Nor Jove, nor Mars;

Mine be some figured flame which blends, transcends them all!”

Not for such hopes and fears

Annulling youth’s brief years,

Do I remonstrate: folly wide the mark! 15

Rather I prize the doubt

Low kinds exist without,

Finished and finite clods, untroubled by a spark.

Poor vaunt of life indeed,

Were man but formed to feed 20

On joy, to solely seek and find a feast:

Such feasting ended, then

As sure an end to men;

Irks care the crop-full bird? Frets doubt the maw-crammed beast?

Rejoice we are allied 25

To that which doth provide

And not partake, effect and not receive!

A spark disturbs our clod;

Nearer we hold of God

Who gives, than of His tribes that take, I must believe. 30

Then, welcome each rebuff

That turns earth’s smoothness rough,

Each sting that bids nor sit nor stand but go!

Be our joys three-parts pain!

Strive, and hold cheap the strain; 35

Learn, nor account the pang; dare, never grudge the throe!

For thence,—a paradox

Which comforts while it mocks,—

Shall life succeed in that it seems to fail:

What I aspired to be, 40

And was not, comforts me:

A brute I might have been, but would not sink i’ the scale.

What is he but a brute

Whose flesh has soul to suit,

Whose spirit works lest arms and legs want play? 45

To man, propose this test—

Thy body at its best,

How far can that project thy soul on its lone way?

Yet gifts should prove their use:

I own the Past profuse 50

Of power each side, perfection every turn:

Eyes, ears took in their dole,

Brain treasured up the whole;

Should not the heart beat once “How good to live and learn”?

Not once beat “Praise be thine! 55

I see the whole design,

I, who saw power, see now Love perfect too:

Perfect I call Thy plan:

Thanks that I was a man!

Maker, remake, complete,—I trust what Thou shalt do!” 60

For pleasant is this flesh;

Our soul, in its rose-mesh

Pulled ever to the earth, still yearns for rest:

Would we some prize might hold

To match those manifold 65

Possessions of the brute,—gain most, as we did best!

Let us not always say,

“Spite of this flesh to-day

I strove, made head, gained ground upon the whole!”

As the bird wings and sings, 70

Let us cry, “All good things

Are ours, nor soul helps flesh more, now, than flesh helps soul!”

Therefore I summon age

To grant youth’s heritage,

Life’s struggle having so far reached its term: 75

Thence shall I pass, approved

A man, for aye removed

From the developed brute; a God though in the germ.

And I shall thereupon

Take rest, ere I be gone 80

Once more on my adventure brave and new:

Fearless and unperplexed,

When I wage battle next,

What weapons to select, what armor to indue.

Youth ended, I shall try 85

My gain or loss thereby;

Leave the fire ashes, what survives is gold:

And I shall weigh the same,

Give life its praise or blame:

Young, all lay in dispute; I shall know, being old. 90

For note, when evening shuts,

A certain moment cuts

The deed off, calls the glory from the gray:

A whisper from the west

Shoots—“Add this to the rest, 95

Take it and try its worth: here dies another day.”

So, still within this life,

Though lifted o’er its strife,

Let me discern, compare, pronounce at last,

“This rage was right i’ the main, 100

That acquiescence vain:

The Future I may face now I have proved the Past.”

For more is not reserved

To man, with soul just nerved

To act to-morrow what he learns to-day: 105

Here, work enough to watch

The Master work, and catch

Hints of the proper craft, tricks of the tool’s true play.

As it was better, youth

Should strive, through acts uncouth, 110

Toward making, than repose on aught found made:

So, better, age, exempt

From strife, should know, than tempt

Further. Thou waitedst age: wait death nor be afraid!

Enough now, if the Right 115

And Good and Infinite

Be named here, as thou callest thy hand thine own,

With knowledge absolute,

Subject to no dispute

From fools that crowded youth, nor let thee feel alone. 120

Be there, for once and all,

Severed great minds from small,

Announced to each his station in the Past!

Was I, the world arraigned,

Were they, my soul disdained, 125

Right? Let age speak the truth and give us peace at last!

Now, who shall arbitrate?

Ten men love what I hate,

Shun what I follow, slight what I receive;

Ten, who in ears and eyes 130

Match me; we all surmise,

They this thing, and I that: whom shall my soul believe?

Not on the vulgar mass

Called “work,” must sentence pass,

Things done, that took the eye and had the price; 135

O’er which, from level stand,

The low world laid its hand,

Found straightway to its mind, could value in a trice:

But all, the world’s coarse thumb

And finger failed to plumb, 140

So passed in making up the main account;

All instincts immature,

All purposes unsure,

That weighed not as his work, yet swelled the man’s amount:

Thoughts hardly to be packed 145

Into a narrow act,

Fancies that broke through language and escaped;

All I could never be,

All, men ignored in me,

This, I was worth to God, whose wheel the pitcher shaped. 150

Ay, note that Potter’s wheel,

That metaphor! and feel

Why time spins fast, why passive lies our clay,—

Thou, to whom fools propound,

When the wine makes its round, 155

“Since life fleets, all is change; the Past gone, seize to-day!”

Fool! All that is, at all,

Lasts ever, past recall;

Earth changes, but thy soul and God stand sure:

What entered into thee, 160

That was, is, and shall be:

Time’s wheel runs back or stops: Potter and clay endure.

He fixed thee ’mid this dance

Of plastic circumstance,

This Present, thou, forsooth, would fain arrest: 165

Machinery just meant

To give thy soul its bent,

Try thee and turn thee forth, sufficiently impressed.

What though the earlier grooves,

Which ran the laughing loves 170

Around thy base, no longer pause and press?

What though, about thy rim,

Skull-things in order grim

Grow out, in graver mood, obey the sterner stress?

Look not thou down but up! 175

To uses of a cup,

The festal board, lamp’s flash and trumpet’s peal,

The new wine’s foaming flow,

The master’s lips aglow!

Thou, heaven’s consummate cup, what needst thou with earth’s wheel? 180

But I need, now as then,

Thee, God, who mouldest men;

And since, not even while the whirl was worst,

Did I—to the wheel of life

With shapes and colors rife, 185

Bound dizzily—mistake my end, to slake Thy thirst:

So, take and use Thy work:

Amend what flaws may lurk,

What strain o’ the stuff, what warpings past the aim!

My times be in Thy hand! 190

Perfect the cup as planned!

Let age approve of youth, and death complete the same!

ראו גם :

אבן גבירול פינת אבן עזרא-מופע של מגזין "יקום תרבות "

אברהם אבן עזרא

רוברט בראונינג בויקיפדיה

ובנתיים הקהל מוזמן לקרוא ב"פרוייקט אבן גבירול" סיפורים מאמרים וגם שירים שאנחנו מפרסמים ונפרסם בהמשך באתר על שלמה אבן גבירול .

ראו :

"אבן גבירול " שיר מאת זרובבל גלעד

חיי שלמה אבן גבירול כסונטה של נתן יונתן  מאמר ,מאת שירה מציאל

"אבן " סיפור מאת אורי מאיר

אברהם אבן עזרא.

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה, תרבות עם התגים , , . קישור קבוע.

3 תגובות על רבי אבן עזרא -פואמה מאת רוברט בראונינג

  1. מאת לימור:‏

    מאוד מעניינת הכתיבה שלו, שווה לבדוק מה הם שורשיו.
    ישנו שיר מאוד מפורסם ויפה של אברהם אבן גבירול "אשכים לבית השר"
    אשכים לבית השר, אומרים כבר רכב
    אבוא לעת ערב, אומרים כבר שכב
    או יעלה מרכב, או יעלה משכב
    אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב

  2. מאת אלי אשד:‏

    השיר המקסים היפה והרלבנטי מאוד הזה של אבן עזרא יושמע באירוע שלנו . אני מקווה שהזמר שחר כהן גם ישיר אותו.
    והנה השיר בביצועו של שם טוב לוי ועם תמונות מאירועי המאבק החברתי שהתרחשו לאחרונה,שמראות עד כמה השיר לא איבד מכוחו ב800 השנים האחרונות.
    http://www.youtube.com/watch?v=rmRn784Hy-0

  3. מאת Natalie:‏

    Recorded Delivery order lexapro online canada Number Pharmacy. This number

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*