"פרשתרבות" / על פרשת "כי תבוא"

בפרשת "כי תצא", לבני ישראל הובטח שאם יקיימו הליך מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, יוכלו לנצח את הספק המקונן בליבם כיחיד וכעם ולרשת את אויבם מסביב. השבוע, פרשת "כי תבוא" מסיימת את נאום המצוות הארוך של משה לפני מותו – "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דברים כו א'). למה משה מתבדל ולא אומר השם אלוקינו? כאמור, משה לא יזכה להכנס לארץ ישראל, מכאן התבדלותו מול העם – אתם שנכנסים, השם הוא אלוקיכם. על פי הזוהר. מי שמתגורר מחוץ לישראל, יש לו מחיצה בקשרו עם האל. פירוש עמוק יותר הוא הקשר הרוחני של כל ישראל אל הכהן – "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַי־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ.." (שם, כו, ג) אף על פי שבני ישראל יהיו ישובים בארץ, הם אומרים לכהן- אלוקיך ולא אלוקינו. הכהן מייצג את מושג השפע הגדול (השפע הרוחני), זוהי גם מידת החסד – התורה היא נצחית, כל מצווה יכולה להתקיים בכל זמן ובכל אדם.

המצווה הראשונה על אדמת הקודש, היא מצוות ביכורים בשמחה- "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְ־הֹוָ־ה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ …" , "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ.." (דברים, כו, י', יא'). במדבר, בני ישראל היו תלויים תלות מוחלטת באלוקים שבחר להוציאם מעבדות מצריים ולרשת ארץ לאחר נדודים רבים. "אחר ירושה וישיבה, ישיאם ליבם, לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את אלוקים" (הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, "כלי יקר") ירושת הארץ היא לא ירושת הון נחלת אבות, אלא ירושת מתנה מאת אלוקים. מצוות הביכורים היא סמל לצמצום שלטון האדם על האדמה והודיה למציאות גבוהה יותר. "ולקחתה מראשית פרי האדמה" (שם, כו, ב) –על פי הזוהר, כל דבר שהוא ראשון בקיום הוא קדוש. הראשוניות קרובה למקור. אם קשרת את הראשון אל המקור, אתה מקשר את כל ההמשך אל המקור. מצוות הביכורים היא מ"מצוות תלויות ארץ" – מצוות אשר אפשר לקיים רק בארץ ישראל והן קשורות לאדמת הארץ וליבוליה. לאחר שנצטוו לגעת באדמה, כל העם, במעמד מיוחד, נצטוו להקים מזבח כסמל לכריתה מחדש של הברית בינם ובין ק' – "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ " (שם כז', ו') – המזבח הינו יסוד הסליחה, הכפרה והתודה. הוא אמצעי הקשר החזק ביותר בין האדם לבוראו והוא בנוי מאבנים. התורה דורשת אבנים שלמות שברזל לא נגע בהם, מכיוון שהמזבח מאריך חיים והברזל מקצר. באותו מעמד, כאשר חלק מהעם על הר גריזים וחלקו על הר עיבל, נאמרות אחת עשרה אזהרות מיוחדות, על רשימה של חטאים. כל אחת מהאזהרות נפתחת במילה ארור. ארורים – דברים שאדם עושה בסתר. בציבור אדם מתבייש לעשות עבירות, בסתר אין מעצור. לכן צריך אזהרות מיוחדות. כל אדם צריך לבחון את עצמו במה שאף אחד לא רואה. תנאי בסיסי לאמונה היא ההכרה שאתה אף פעם לא לבד, תמיד יש התבוננות אלוקית.

בהמשך הפרשה, ישנו תיאור קצר של הברכה שתבוא על העם, באם ישמור את המצוות ומנגד אליו תיאור רחב ומפורט של הצרות הצרורות שיבואו על העם אם לא יקיים אותן. תיאור הפגעים מצמרר עד נימי הכאב הכי חד. פרשת "כי תבוא" תמיד תהיה הפרשה האחת לפני אחרונה בשנה היהודית, מכיוון שבה כלולים הברכות והקללות. היא קרויה פרשת התוכחה הגדולה ואין רצון לסיים את השנה בתוכחה. בבית כנסת, בעת קריאת הפרשה, את כל החלק הקשה של הקללות מקריאים מהר,מהר, כי זה… באמת קשה. "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ"(שם, כח', ו') רש"י מפרש "שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם" "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיע" (שם, כח', כט,) כאן רש"י מפרש "לשון עשוק- בכל מעשיך תמיד יהיה ערעור. באופן ההנגדה של תיאור הברכות מול תיאור הקללות, טמון המסר העמוק, התוכחה הנכונה, או אולי הדרך הנכונה לבחון את התוכחה הגדולה תיאור הברכות, דל מפרטים, יבש, בעוד שתיאור הקללות רק במסה שלו מול הברכות עצום. ניתן להבחין שמול כל ברכה ישנה קללה, אך יש עוד תוספות מרובות על כל קללה, כשקוראים את הקללות מהר או לאט מצטיירת בראש תמונה של עלטה, של הפקרות, כשקוראים את הברכות, אין שום פן דימויי. למה התיאור כל כך קשה? אני חושבת שהתשובה היא בעצם רעיון הראשוניות. כמו בכל דבר בטבע, הראשון הוא היסוד לכל ההמשך, גם בעבודת השם יש ראשית. הראשית של העבודה היא היראה, היא מחברת את כל חכמת הבריאה אל מקורה. במידה זו כל התורה מונחת במדרגה נכונה. אם המדרגה לא נכונה, ראשית כל, הקלקולים. זה נכון שצריך לחוות את העבודה האלוקית מתוך שלוווה ושמחה, אך תכונות אלו הן טבעיות אצל האדם. בשביל לחוות את החוויה הרוחנית באופן נכון ושלם צריך יחד עם השלווה והשמחה יראה, יראת שמיים. נשמע מוזר, אפילו לא טבעי. אולי בשל כך, תיאור הקללות בפרשה כל כך מפורט. הרמב"ם מפרש יראה כפחד שנובע מראיה- "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא, ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך…מה אנוש כי תזכרנו" (הרמב"ם הלכות יסודי תורה ב' א-ב). הצירוף הנכון ליצור אמונה שלמה הוא יסוד יראה יחד עם אהבה. שני רגשות שונים בתכלית, אף מנוגדים. האהבה מדגישה את החיבור והקישור. האוהב, עורג לזולתו ושמח בו שמחה גדולה. הוא חש קרבת נפש, תלות וחיבור פנימי המונע ממנו להלך בודד. הוא חש את מגעו של האהוב גם כשהוא לבדו. האינטימיות היא סוד קיומו ולחם חוקו. האוהב דבק, חפץ ורוצה בקיום רצונו של האהוב. אהבה מובילה לשמחה וזו – לחיים של יצירה ועשיה. לעומת האהבה, מדגישה היראה את הריחוק, את הפחד. הירא חש בניכור הנולד מן הפחד, בריחוק הנובע מהבדל מעמדי שלא מאפשר לחוש את פעימות החיים של מושא היראה. פעימות הלב של הירא מהוות ביטוי לפחד גדול, לאימה גדולה המלווה את האדם בכל מהלכיו. רק רגש כה עז של ניכור יכול להסיט את נקודת המוצא של האדם, המצוי בחומריות כבדה אל עבר מציאות רוחנית. ליראה יש מדרגות: יראת העונש- מדרגה נמוכה. המציאות העולמית היא של מחיר. היראה במדרגה השנייה היא יראה מתוך כבוד גדלותו של השם "הלואי ויהיה יראת שמיים עליכם, כמוראת בשר ודם" רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו. הם נפגעו מה רק ככה? והוא ענה, זו מדרגה חשובה, לחוש את מציאות השם שנמצא בכל מקום. יראה גבוהה יותר- יראת ההתרוממות – התבטלות עצמית מול רצונו של האל. לא מבושה אלא מענווה, קיים רצון לבטל את החומריות מול הרוחניות. יראת ההתרוממות קרובה מאד לאהבת השם. וליראה במדרגה הגבוהה ביותר- התבטלות מתוך אהבה טהורה והתקרבות טבעית אל הגדולה האלוקית. היראה והאהבה הן כמו שתי כנפיים. הן תלויות אחת בשניה (בעל התניא).

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְ־הֹוָ־ה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" (שם,מז' מח'): ספר העיקרים מפרש – עבדו אבל לא בשמחה, על זה כל התוכחה. שמחה היא שורש להכל. אם אדם שמח ורוצה בעבודת השם רק אז העבודה מתגברת. אם אין את ההתלהבות הלבבית אז העבודה מתמעטת ומתדרדרת. עם ישראל תמיד בתהליך. או שהוא עולה למעלה, מגיע לגבהי גבהים, או יורד למטה, לתחתית המדרגה. השלמות היא השמירה על הראשית.

הפטרת הנחמה של פרשת כי תבוא סובבת על ציר האור. היא פותחת בשלושה פסוקים בהם חוזרות לשונות אורה שבע פעמים. "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך" (ישעיהו ס', א'-ג'). הרעיון המרכזי של פסוקי הפתיחה הוא שבזמן הגאולה יהיה עם ישראל מקור האור בעולם. החושך והערפל יכסו את אומות העולם, ועם ישראל, שעליו יזרח כבוד ק' הוא יהיה מקור האור. כך ניבא ישעיהו בנבואת אחרית הימים המפורסמת: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה [=אורה] ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', ג').

את הביטוי "כי בא אורך" מקובל לפרש "הגיע זמן ישועתך" (רד"ק). ולפי זה הקריאה לירושלים "קומי אורי" באה בעקבות זריחת האור. אבל, המפרשים מביאים גם פירוש הפוך, "ביאת האור הוא חושך… ונפסק האור שהיה לך" (אבן עזרא). וכן, "ויש מפרשים 'כי בא אורך' – שקע אורך, כמו שכתוב 'ובא השמש' " (רד"ק). ולפי זה הקריאה "קומי אורי" באה כהנגדה לעובדה שהאור הרגיל שוקע ונעלם, החושך והערפל מכסים את הארץ והאומות, ועל כן קורא הנביא לירושלים למלא את החסר ולהיות מקור האור בעולם – קומי אורי! [ועיין בסוגיא ברכות דף ב'.-, ב':- על משמעות הפסוק "ובא השמש וטהר" ופירוש רש"י ותוס' שם]. המלבי"ם תרץ שפסוק כ' "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף" מדבר בשמש ובירח החדשים שהם אור ק', עליהם נאמר שיהיו תמידיים ונצחיים, בניגוד לשמש ולירח הנוכחיים שנאספים ונעלמים כל אחד בתום תחום שליטתו. (המשגיח הרב אברהם ריבלין שליט"א)

שבת שלום

אודות אודליה גולדרט

אודליה גולדרט היא יוצרת, מורה לתיאטרון ומלמדת יהדות בארגון "רוח יהודית".
הפוסט הזה פורסם בתאריך יהדות. קישור קבוע.

3 תגובות על "פרשתרבות" / על פרשת "כי תבוא"

  1. מאת לימור:‏

    אודליה שלום וברכה! ראשית שמחתי לראות שיש ביקום תרבות מדור על פרשת השבוע בכל שבוע שזהו חלק מאוד מעניין ונחוץ במהותו של העם היהודי. שנית, את מפגינה ידע עצום בנושא ולדעתי רק אדם שלמד טוב את הפרשות ולומד בכל שבת יכול לכתוב כך (כפי שעושים בציבור החרדי). רציתי ברשותך להגיב על שני נושאים האחד בנוגע לנושא הברכות והקללות שנאמרות בביהכנ"ס כתבת שהקללות נאמרות מהר, רציתי להוסיף שגם נאמרות מאוד בשקט וכמעט בלי קול מכיון שאיננו חפצים בקללות. והשני ישנם שני סוגי רוממות האחת יראת העונש והשני יראת הרוממות ולא ההתרוממות. יישר כח והמשיכי כך מצפים בכל שבוע.

  2. מאת לימור:‏

    אודליה שלום, תיקון טעות שלי על הכיתוב שנכתב במהירות 1 – פרשיות ולא פרשות, 2 – והשניה ולא השני יראת הרוממות כפי שנכתב.

  3. מאת ברוך:‏

    מעולה!
    מקיף ויחד עם זאת עמוק. נגעת בשאלות מהותיות קשות והתחברתי מאוד לתשובות.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*