היא באה אלי בצורה לא אפשרית. הרי היא בחו”ל. שוהה שם כבר כמה שנים. אתמול הייתי בהרצאה של משורר גדול, והוא אמר שמשורר לא יכול להיות סופר, האישה הזו חוקרת גם משוררים וגם סופרים.

בחלומי היא הייתה דודה לאה. לאה זקנה, לא לאה כפי שזכרתי בילדותי. צעירים עם תסמונת דאון עברו שם, יצאו ונכנסו, כל אחד סיפר את סיפורו האישי. לי היה קשה להבין. כיצד כל זה מתקשר ללאה ולחוקרת הספרות.

חשבתי שאולי משהו מעברי מבצבץ שם אבל לי אין תסמונת דאון. יש לי איזו תסמונת, אבל את זה רק אני יודע. האנשים הזקנים שמכריחים אותי לעמוד בבוקר באוטובוס ולא נותנים לי לשבת רואים בי רק צעיר חסר מנוח.

ידעתי שהיא צריכה לתת לי ציון. לא ידעתי כמה ולא ידעתי מה הסקאלה. ראיתי לוח גדול לטושים. השם שלי היה כתוב בשחור, תחום בשני קווים, ובצד השני מספר, 99 או 89. לא היה ברור לי אם קיבלתי 99 או 89, כי האדם שהיה כתוב מתחתי משום מה נמחק, והקווים שלטו היו עקומים והשתלבו בקווים שלי.

ואז דודה לאה אמרה שהיא מציגה תלמידת מחקר שלה בתחום הספרות הפסיכיאטרית. אז הבנתי איפה אני עומד. אבל רגע זה רק חלום, לא. אבל אי אפשר להתעורר מהחלום הזה. אני אלך רגע להשתין, ואחזור.

אותה תלמידה לא הכרתי. היא הייתה רוסיה, קצת מבוגרת ממני עם משקפיים, ומבט רגוע. היא סקרה אחד אחד את הצעירים עם תסמונת דאון וסיפרה כיצד סיפורם נשזר לספרות. כיצד הם מספרים ספרות. היא קראה לזה ספרות פסיכיאטרית.

אני כמובן רציתי למחות, אך כרגיל לא אמרתי כלום. שתקתי, בחלומי. הייתי צריך שוב פיפי, אך התאפקתי וישבתי בשקט, מאזין.

והנה, דודה לאה משבחת את המחקר, את הביבליוגרפיה והסימוכין, את הרעיון המקורי, את דרכי החשיבה, אך מבטי נודד לפינה, שם יושבים כל הצעירים עם תסמונת הדאון ואוכלים תפוח ושותים טרופית. גם אני הייתי צמא, אבל לא רציתי שיגבר לי הפיפי.

ידעתי שאי אפשר ככה לנצל אותם. אבל הציון שחיכה לי בלוח היה גולת הכותרת, ולכן התאפקתי. כי לאה אמרה שאחרי שיסתיים הדיון, היא תחלק את המבחנים למי שעבר, ואני הייתי במתח, כל כך רציתי לקבל 99, ולא 89. שהרי זו רק נקודה אחת פחות מ-100.

קמתי סהרורי, והלכתי לשירותים. מיד חזרתי לישון. הבנתי שדודה לאה לא תעזוב אותי הלילה. אז לפחות החוקרת תיתן לי ציון. מרוקן ויותר מרותק. הבנתי שזה לא חשוב אם מנצלים צעירים חולים או לא, כי גם אני עומד בקרוב לעשות אותו דבר למחקר האישי שלי. מה שחשוב זה רק לעבור את הבחינה. לחכות לסוף הדיון, למחוא כפיים, ולהמשיך הלאה. אדם לאדם זאב.

ובכל אופן, קצת חמלה נמסכה בקרבי. בעיקר על עצמי ועל החוקרת ועל המחקר האקדמי בלבד. הרי אני עומד לעשות מחקר בשביל העניין האישי שלי ובשביל התואר, ובדרך ארמוס זכויות אדם, רגשות ומחשבות של אנשים שלא תמיד יכולים להביע אותם.

עצב נמהל בחלומי עת שוב דודה לאה הופיעה וחילקה את המבחנים. היא קראה בשמות, כמו בבית הספר. אני קיבלתי 60. זהו ציון עובר מינימאלי. נפסלה הדרך למחקר. לא יקבלו אותי. לא עמדתי בתנאי הסף. התעוררתי.

אוי, זה רק חלום. הרי לאה מתה בשנה שעברה. כל פעם אני חולם הלאה. מתאושש מהר, מצחצח שיניים, שותה קפה, מתקלח, מתלבש ונוסע למרכז הקהילתי להמשיך לראיין את קבוצת המחקר שלי.

כמה שמצפון מייסר וכמה שלא עושים איתו כלום.

3 תגובות

  1. ניסים היקר, נחמד מאוד, אהבתי בפרט את שורת הסיומת, “כמה שמצפון מייסר וכמה שלא עושים איתו כלום”, לציין שלא תמיד, לעיתים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 + תשע עשרה =