האישי זה הכי פוליטי / על הספר "ויקיליקס- אויב המדינה"

בסצנת הסיום של הסרט "מועדון קרב" מתחולל קרב אישיות גדול בין המספר, שמגולם על ידי אדוארד נורטון, שעובד למחייתו בחברת ביטוח, לבין האני הפנימי (או התת- מודע) של המספר- טיילר דרדן , שמגולם על ידי בראד פיט- אנרכיסט מושבע שמתעל את עיסוקו של יצירת סבונים להכנת חומרי נפץ. בסופו של הסרט, המספר יורה לתוך פיו והכדור עובר דרך הלחי שלו מבלי שהוא הורג את עצמו זאת בשל העובדה שהמספר והאני הפנימי שלו מתווכחים לגבי המהות של הפרויקט "פרויקט חורבן".

התמה של כפל האישיות עוברת כחוט השני לאורך כל קריאת הספר "ויקילקס- אויב המדינה" שנכתב על ידי מרסל רוזנבך והולגר שטארק, עיתונאי השבועון "שפיגל" שנפגשו עם אסאנג' ועקבו אחרי פעילות הארגון. נדמה כי הכותבים משוכנעים כי בתוך נבכי ליבו של ג'וליאן אסאנג' מתחולל קרב אימים בין הרצון העז שלו מחד גיסא, לאתגר ולחתור כנגד ההגמוניה הפוליטית וההגמוניה התקשורתית, לבין התשוקה הבלתי נלאית שלו לקבל אישור הכרתי והכרה פורמאלית לעבודתו המחתרתית, מאידך גיסא.

הנה כי כן, מצד אחד, אסאנג' חותר כנגד הנורמות והערכים של העיתונות הממוסדת בכך שהוא מאשים אותה שהיא משתפת פעולה עם השלטונות. בעיניו "פרויקט החורבן" הפרטי שלו הוא "פרויקט החורבן" של הסדר הישן שבו פוליטיקאים ועיתונאים צבועים משתמשים בכפל פנים ובהסתרת מידע הנוגעות לחיי האזרחים. העיתונאים, לדידו של אסאנג', הם לא יותר מאשר בורים הנאכלים ציטוטים על ידי הפוליטיקאים ושהחדשות מיוצרות על ידי אותם אנשים המאמינים לכל מה שהם שומעים. אסאנג' מאמין שהשקיפות היא הערך החשוב ביותר של העיתונות ושל הדיפלומטיה הציבורית.

מצד שני , הוא לא מהסס לקרוא לעצמו עיתונאי ולארגונו "ארגון תקשורת". במקרים מסוימים הוא קורא לעצמו עורך של ראשי של ארגון תקשורת. זאת ועוד, הוא משתמש בפלטפורמה של העיתונות הממוסדת כמו: ה"ניו יורק טיימס", "הגרדיאן" ו"הדר שפיגל" על מנת להפיץ את המסמכים שהוא מדליף, ואף מסכים לחלק מהאתיקה שלהם בדבר מחיקת השמות של האנשים המצוטטים כמקורות על מנת שלא לפגוע בהם (דבר שהשתנה לאחרונה בפרסום האחרון של וויקיליקס בעקבות מאבקי כוח בינו לבין הסגן שלו דניאל ברג שגרר תגובה נזעמת ואף איום של הפסקת שיתוף הפעולה עם ארגונו מצד העיתונות הממוסדת). יתרה מכך, הרצון שלו להשתייך לקהילת המיינסטרים באה לידי ביטוי ברדיפת ההכרה בפועלו עד כי כך שהוא ניאות לקבל פרסים למשל מאמנסטי בשנת 2009.

במובן מסוים וויקיליקס היא שילוב של עיתונות רדיקלית-מחתרתית לעיתונות מקצועית. זאת עיתונות שבזה לכללי האתיקה הנהוגים בעיתונות המקצועית בגלל שכללים אלו נתפסים ככללים שנועדו להגן על ההגמוניה הפוליטית והדיפלומטיה הציבורית. זאת עיתונות שיש בה מימדים חשובים לעיתונות מקצועית כמו שקיפות וחשיפה המונית של מסמכים החשובים לחיינו. יש כאן פרדוקס שהעיתונות מתקשה להחליט מה לעשות איתו. מחד גיסא, מעולם לא נחשפה כמות עצומה כזאת של מסמכים ודיווחים אמיתיים לעיתונות שביום יום משוועת להדלפות מהסוג הזה, ומאידך גיסא, העיתונות מתייחסת בחשדנות כלפי המפעל של ויקיליקס. הפרדוקס הזה יכול להצביע על הכיוון של העיתונות ותמיכה בסברה המרקסיסטית שהיא נוטה לכסף ואופורטוניזם פוליטי, אך ניתן לשייך את זה גם לעצלנות עיתונאית. קל יותר לצטט הצהרות מאשר לחקור ולהבין כמות גדולה של מסמכים היכולים לתת תמונה מורכבת. זה מפריע לסיפור העיתונאי.

בסופו של דבר, הסיפור של ויקיליקס הוא סיפורו של האיש שעומד בראשו, כך שניכר הוא שהפוליטי שלו הוא מאוד אישי. הפרקים המעניינים בספר המפצחים את החידה של ויקיליקס הם הפרקים אודות ילדותו ועיצוב אישיותו של אסנאג' וכיצד הסוציאליזציה הפרטית שלו משפיעה על אופני החשיבה ותפיסת העיתונאות וגם על דפוסי הפעולה שלו בארגון שהוא הקים. ההקדמה של רונן ברגמן נראית קצת מיותרת ואף לוקה בחוסר של תוכן לגבי המוסדות האחרים השולטים במידע בישראל כמו הצנזורה. בימים אלו שבו נמצאת וויקילקס בצרות פיננסיות (לאחרונה מוכרת מוצרים אישיים של אסאנג' באתר ebay כי לממן את פעילותה) ואסנאג' מחכה לתחילת משפטו בדבר האשמה שלו באונס נדמה שכדאי לקרוא את הספר המרתק הזה כדי להבין יותר טוב את השפעת וויקילקס על חיינו.

ויקיליקס- אויב המדינה, מאת מרסל רוזנבך והולגר שטארק בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן 2011.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך תקשורת. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*