הוא ישב לבד, מחכה לה על הגגות. “בן אדם,” הוא קרא לעצמו, אבל התנהג כמו חיה. זקנו העבות, חפציו שאין להם סוף הכבידו עליו בדרכו הארוכה מזרחה, אך הוא לא יכול להפסיק. התקווה שיום אחד יפגוש את חנה ויפוצץ יחד איתה את המקום בו נפגשו לראשונה כדי להציב שם מצבת זיכרון לעצמו, הייתה בראש מעייניו. הוא ידע כי הוא הולך לקראת משהו, ולא ידע מה.

בעודו מדלג מגג אל גג, שמע צחוק של נערה. “היא כבר לא צעירה כל כך,” חשב לעצמו. “אולי זו חנה,” מלמל, בעודו סוחב את הסל הכבד. מיד הרים את ידו, הוציא שופר מסולסל מהסל והחל לתקוע תקיעות ארוכות : “חנה, חנה.” אך היא לא באה.

המשיך לדלג מגג אל גג. מדי פעם היה מנקה ארובה, ומקבל על כך כמה מעות. היה יורד במדרגות החירום, ונוסע באוטובוס למחוז חפצו הבא. את השופר ושאר דברי הערך היה קושר בעגלה של הנכים ובני הנוער שהיו בחופשת הקיץ צחקו עליו. אבל לו זה לא הזיז, הוא רצה את חנה.

יום אחד ראה פלקט גדול בבית קולנוע ישן : “בת הים הקטנה” של “וולט דיסני”. מעולם לא ראה את הסרט הזה. הוא ידע בליבו שאם יכנס לשם ויעסוק בחפירות ימצא את חנה. הוא ירד מהגג, והחל לחטט בחפירות (וגם באף) עד שמצא מקרן ישן ועליו כתוב “בת הים הקטנה”. כל כך שמח, שהחליט להפסיק את חיי הנדודים ולחזור הביתה, לאמא ואבא.

מהמעות שקיבל עבור החפירות, נסע הביתה באוטובוס. אבא כבר מת, אמא חלתה באלצהיימר. אך כל זה לא הפריע לו. הוא חיבר את המקרן לחשמל, והקרין את הסרט “בת הים הקטנה”. צחק כשהיה מצחיק, ובכה עם כל דמעה. כשבסוף אריאל התחתנה עם הנסיך, החליט שהוא הנסיך, והוא כבר לא רוצה למות, רק למצוא את חנה.

בשוק, קנה לעצמו מיץ שקדים, וראה אישה הדורה הולכת עם ילדה ולה בובת ברבי. מיד זיהה באישה את חנה. “חנה,” קרא. אך היא ענתה לו : “עזריתה, כולם מתבלבלים, אני על שם הנביא עזריה, זו הילדה שקוראים לה חנה.”

סוף סוף מצא את חנה. אולי לא את חנה שהוא חיפש, אבל חנה. מיד ארז את הילדה בתוך תיק, וטיפס איתה על הגג. עזריתה צרחה : “גנבו לי את הילדה, גנבו לי את הילדה.” “אני רק רוצה את חנה,” מלמל ממרומי הגג. “זאת ילדה קטנה, בחיאת,” מלמל שוטר שהגיע לשם. הוא הבין, שעכשיו הוא גנב וחוטף ילדים. מהר מהר להחזיר את הילדה, אחרת לא יהיה טוב. הוא זורק אותה אל תוך הברזנט, והילדה יוצאת בריאה ושלמה. עדה של אחים פסיכיאטריים כופתת אותו, ובאמבולנס הוא מובל לבית החולים “איתנים”.

כבר שנים שבמחלקה הסגורה הכרונית מסתובב איש עם זקן ובלי שיניים שצועק “חנה, בת הים הקטנה.” ושום תרופה לא עוזרת לו. הרופאים כבר התייאשו. הבחור הזה, יש כאלה שממש מרגישים קרובים אליו, שהוא מספר להם על חיי הנדודים שלו, ועל אמא ועל אבא ומה הם עשו לו, ואיך הוא ברח מהם עם חנה. חנה לא הייתה קיימת. מבחינת החברה, גם האיש הזה לא קיים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × חמש =