תיאטרון הבובות של טייואן

טייואן אי גדול ליד סין היא תרבות שכמעט אינה מוכרת במקומותינו. טל ניר " ביקרה במופע של תיאטרון בובות מהאי במסגרת הפסטיבל הבינלאומי של  תיאטרון הבובות של העיר חולון  ,והנה רשמיה.

תיאטרון הבובות של טייואן:

על ביקור במרכז לתיאטרון בובות בחולון ובקרנבל בובות הכפפה הטייואני

מאת טל ניר

בחולון, עיר הילדים, מתייחסים למיתוג ברצינות. בין גני השעשועים, המוזיאונים והתיאטראות ואין ספור אטרקציות אחרות לילדים, יש מקום אחד שהוא לא בדיוק מוזיאון ולא רק תיאטרון, והוא בוודאי לא לילדים בלבד.

המרכז הישראלי לתיאטרון בובות הוקם לפני 14 שנה בלב שכונה שקטה לא רחוק ממרכז העיר. המרכז הוא מקום ייחודי, היחיד בארץ ובין הבודדים בעולם שעיסוקו כולו בבובות – יש בו מוזיאון, אולמות מופעים ובית ספר לבובנאות.

שורשיו של תיאטרון הבובות בבובות ששימשו בטקסים דתיים ואחרים, והוא עתיק כמו אמנות התיאטרון עצמה. היום תפקידו התרחב גם לטיפול ולחינוך.

המרכז מעלה מופעי תיאטרון של בובנאים מקומיים וזרים, וכן סדנאות לילדים ומבוגרים – סדנאות ליצירת בובות ולמקצועות הבובנאות וסדנאות חינוך, טיפול והנחיית קבוצות באמצעות בובות. במקום פועל גם מוזיאון ובו תערוכות מתחלפות ותערוכות קבע המספרות על ההיסטוריה של הז'אנר. כיום מוצגות בו תערוכות המספרות על ההיסטוריה של תיאטרון הבובות בארץ ישראל. תערוכה אחת מתארת את פעילותו של דוד בן שלום (הונזו), חלוץ הז'אנר ומקים ה"בובטרון", תיאטרון הבובות החלוצי לילדים שפעל בקיבוץ גבעת חיים כבר משנת 1934. במשך השנים פעילותו התרחבה להפקות לילדים בחסות תיאטרון "הבימה", וגם להפקות שהועלו בחו"ל, בקהילות יהודיות ובכל רחבי אירופה. תערוכת הקבע מציגה עשרות בובות, אביזרים, פריטי תפאורה ומסמכים המתעדים הפקות מרהיבות ופורצות דרך של תיאטרוני בובות מרחבי העולם.

מדי קיץ מפיק המרכז את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות. השנה הורכב הפסטיבל מ-75 אירועים שונים – מופעים, הצגות, תערוכות, סדנאות ואירועי חוצות לילדים ולמבוגרים. בין האמנים האורחים מצאנו את קבוצת "הבובנאות המאושרת", שהעלתה בפסטיבל את המופע "קרנבל בובות הכפפה הטיוואניות".

לפני שנרחיב עליהם, צריך להזכיר שאמנות בובות הכפפה המסורתית היתה מפותחת מאד בטיוואן, אך כמעט ונעלמה בעשורים האחרונים. מקורה עוד בסין, ולטייוואן היא הגיעה באמצע המאה ה-17. במהלך השנים התפחתה לכיוון שונה ונבדל מאמנות בובות הכפפה הסינית. בובות כפפה טיוואניות, שגודלן בד"כ אינו עולה על 30 ס"מ, מעוצבות כדי להפגין כמה שיותר הבעה. פניהן מעוצבות עד לפרט הקטן ביותר – עיניים, גבות, עצמות לחיים ונחיריים – וחלקים רבים מסוגלים לנוע, כדי להגביר את עושר ההבעה. צוות בובנאים כולל לרוב בובנאי ראשי ועוזר. הבובנאי הראשי מפעיל את הבובות, שר ומספר את הסיפור, ואילו העוזר מחליף את התפאורה ואת תלבושות הבובה.

ההצגות מספרות סיפורים מסורתיים וגרסאות מודרניות של אגדות עם מוכרות. יש בהם דמויות החוזרות על עצמן, כמו הכלה והחתן, הלוחם, הליצנים, האסטרטג הפוליטי המפתיע תמיד את יריביו, וכן קיסרים ואלים. תזמורת המלווה את ההצגה מוסיפה לחויה ולסיפור – תזמורת זו מנגנת במצילתיים, קסטנייטות, כינור, גונג וסואונה, שהוא כלי נשיפה טאיווני מסורתי, בהתאם להתפתחות העלילה. כיום מעטות ההופעות בסגנון המסורתי עם תזמורת חיה. לרוב המוזיקה מוקלטת וההופעות מתמקדות יותר במופעי לחימה ואקרובטיקה ופחות בסיפורים.

בובנאי טיוואני מסורתי מסוגל לגרום לבובה לנוע בחופשיות גמורה, להביע כל רגש ולספר כל סיפור. עליו ליצור בתפאורה המוגבלת שלו כל דבר – משדה קרב ועד חתונה. את השליטה המופלאה הזו בבובות – המעוצבות ביד אמן ומולבשות בבגדים מסורתיים מרהיבים – רצתה סיה-מיי צ'אנג, בובנאית ותיקה, לשמר. כדי לפתח ולטפח דור חדש של בובנאים המתמחים בטכניקה היחודית, הקימה את סיה-מיי צ'אנג את קבוצת "הבובנאות המאושרת", שלה ב-1967 עם בנה ונכדיה. הרפרטואר של הקבוצה כולל סיפורים והצגות מסורתיות. הם משתמשים בשפע של אביזרים, בובות ותלבושות המעוצבות, רקומות ומגולפות לפרטי-פרטים. הלהקה מופיעה ברחבי העולם וגם בטיוואן – בקהילות כפריות וגם בירידים ובמקדשים.

.

"קרנבל בובות הכפפה הטיוואני" היה מופע הנעילה של הפסטיבל. על הבמה באולם הוצבה במת תיאטרון בובות מורכבת ומעוצבת, מלאת חלונות ופתחים, ומקום לשפע בובות – מנמר צעצוע ועד דמות קיסר לבוש בהעתק מדויק של גלימה.

במשך שעה הנפישו אנשי הקבוצה סיפורים קצרים וסצנות מסורתיות. הם הציגו קרבות, ציד, חיזור ומרדף. בכל סיפור או סצנה, שנמשכו בין חמש לעשר דקות, הציגה כל בובה מגוון ופעולות, וגם מגוון עצום של רגשות. הנמר התרוצץ על הבמה ורדף אחרי רודפיו המבוהלים, שני לוליינים ליהטטו בצלחות חרס זעירות, איש זקן השתעמם וחייל גס-רוח העליב נערה, כל סצנה גילמה בתוכה עושר של תנועות והבעה. את ההצגה לוותה מוזיקה מסורתית של כלי נקישה ונשיפה – ואף לא מילה אחת.

למתעניינים ולרוצים להעמיק, הקבוצה העבירה גם סדנה להפעלת בובות כפפה. עושר ההבעה נוצר בעזרת תנועות אצבע מדויקות. הדמויות חוזרות על עצמן ואפיוניהן מוכרים, בדומה לדמויות בקומדיה דל א'רטה למשל, ולכן נדרשת מהמפעיל מומחיות ביצירת הניואנסים האופייניים לכל דמות. כל דמות מאופיינת בתנועות מסוימות, אותן תרגלו צ'יה-טסאי קו, פי-יו שי, שין-הונג קו שי-הואה קו ויא-טינג וו – חברי הקבוצה – יחד עם המשתתפים.

הרושם מההצגה נשאר איתנו גם הרבה אחרי שנגמרה. עומס הפרטים – הויזואליים והסיפוריים – אמנם קצת הקשה עלינו, אבל החויה יוצאת הדופן בהחלט העניקה לנו ערב מהנה ומרתק.

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך במה עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*