צִיַּת המלח, יערת הדבש 

בשבח השנאה, מאת משה דור 

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011, 93 עמודים 

  

בשבח השנאה, משה דור, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011

 

ספרו של משה דור “בשבח השנאה” הוא בין הספרים הממקדים מיד את תשומת לבו של הקורא בכותרתם. ואם לא די בכך, מכה בתודעתנו גם עבודתה הפרודית-סרקסטית של ארנה בן-שושן, “טנגו על החוף”, שעל העטיפה, ולו בשל הפער הנוצר בין ציור דיגיטלי זה לבין תמונת הנשיקה האותנטית, אשר צולמה בתום מלחמת העולם השניה.  

נשאלת השאלה כלפי מי שלוחים חצי השנאה, העומדים בסתירה מוחלטת לשירי האהבה וצער הפרידה הרבים המצויים בספר. עיון מעמיק בשירים אלו מלמד שהשנאה מכוונת לעוולות החולות של העולם בכלל ושל ארצנו בפרט. כך מתגלה  ה”תחתית הכפולה” בספר, המכיל שירי מחאה וגם שירי נהי וקינה על חורבן בית שלישי (לדוגמה “בכי” ו”אבדות”). כנביא זעם המקדים את שעתו, צופה המשורר את הבאות ועומד חסר אונים נוכח האמת האיומה הרובצת לפתחנו. בימים אלה של מחאה חברתית גואה בארץ, נראה שהספר כמו מבשר את התפרצותה. כך השיר “זמנים” (40), בו משתקפים הן שחיתותם ונהנתנותם של נצלני העבודה הזולה הן הפערים הכלכליים הגדלים והולכים וקורעים בנו, והוא יודע שרגע הצעקה בוא יבוא: 

“… זמן החמה השפוכה וחרוק השיניים ואחריו / זמן הצער האטום והעיניים היבשות; // ואז נמתח זמן הגוף הציבורי כאופק / מדמם מעבר למרינות המתנקות בידי / שכירי-יום ושכירי לילה נעדרי תודעה/ היסטוריית…/ מתנודדות ספינות הטיול / הממורקות על מימיהן המרוסנים; // אבל האדמה הישישה… מוסיפה לכסות בנאמנות…. / על התוהו/ הקדמוני המתנחשל עמוק מתחתיה / עד שיגיע זמן השאגה וההבקעה” (40). 

 בשירו “בשבח השנאה” (75) מונה המשורר את שנאותיו אחת לאחת מבלי לשער עד כמה תקדים השאגה לפרוץ. ואולי זו לו גם שעה של תקווה לשינוי כיוון ולתיקון מוסרי. 

 כאב המקום צורב את דפי השיר. געגועיו למולדת האהובה, המאבדת את דרכה, מולידים שירים המהדהדים את קינת איכה. גולה בארצו, נבגד ובעוט על ידה, הוא כואב את שינוי פניה: “ארצי בוכה / על שִבְרָהּ ואין לה מנחם שיקיף את / כתפיה… ואנא אנו באים” (37). שירו “בלשנות” העומד על קרבת השפה העברית לערבית הנדמה בתחילה כשיר ארס-פואטי, מתברר בקריאה חוזרת כטומן בחובו את כאב היעדרה של מנהיגות ראויה: 

“הבחירה בין המלח לבין הדבש אינה עניין / לבלשנות אלא יורדת אל שרשי / הווייתנו: צִיַּת המלח של אבימלך, / יערת הדבש של יונתן” (35) 

אבימלך, סמל לשלטון מושחת, רצחני ובוגדני, המשול במשל יותם לאטד, שממנו “תֵּצֵא אֵשׁ … וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן” (שופטים ט, טז), ומי שנאמר עליו “וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח” (שופטים ט, מה). כנגדו ניצב יונתן שטעם, בבלי דעת, מיערת הדבש וכתוצאה מכך אורו עיניו ואף הושיע את עמו. אלא שבכך גזר את מותו שלו. כל כאב גורלה של הארץ הזאת טמון ביחס הכותב אל שני מנהיגים סמליים אלה. אבימלך ולעומתו יונתן, המלח והדבש, זה זורע מלח, זה פוקח עיניי עיוורים. 

בהיעדר מקום, המקום הוא השפה העברית. עוגן חיותה, אוצרותיה, עסיסיותה – היא לו למשורר מקור ניחומים ושמחת-לב. שירו ‘עברית בנכר’ וסמיכותו לשירו ‘אבות ואני’ הם שיריו של פצעי אוהב. 

מטאפורת הבית השכור בשיריו של משה דור אינה רק ביטוי לפער חברתי ומעמדי. היא מבטאת אקזיסטנציה ספקנית מול עולם מנוכר, את חוויית ההיות “לא בבית” ההיידיגריינית, זרות העולם, חוויית הגלות, תולדת אימת המוות וזמניות הקיום, משוללת נוחם ואשליה. זהו “אני” ה”נעדר מחייו” (14) גם בביתו שלו, “גם מולדת נתפסת פתאום/ כמשהו ערטילאי” (13) ובמקום אחר – “בתי המקלט שבניתי לך בשבתך / – מקש, מעץ, מלבנים / כולם נגרפו בסערה…” (31). 

 ספקנותו של המשורר מתכתבת עם היסודות הסוריאליסטיים והפרדוקסליים בעבודותיו של מגריט. דור מצטט את הכיתוב “מקטרת אינה מקטרת” ומפתח אותו: “אפר איננו אפר, / אשוח איננו אשוח, / משה אינו משה” (13). חוויית הזרות הקיומית נטענת בחרדה ביחסו לאהובה. כב”שיר משמר” לאלתרמן מבקש הדובר להשביע את כוחות האופל, למנוע כל פגיעה וסכנה הצפויה לאהובה בדרכי עולמה (פחדים 27). לשון לירית מעודנת (“האור הרך הפגיע הזה / אי יציבותם של החיים”, 68)  מתחלפת בלשון מרובדת המתכתבת עם המיתי והאגדי המעמיקים-מחריפים את אימת הקיום. הנה גם ארגוס עצם עיניו. “ראש המפלצת – עיניים מאה מסביב עטרוהו.”  (‘מטמורפוזות’, ספר ראשון, 670 ואילך) ומי ישמור ויגן על אהובתו? והרי הדובר הוא “רק” משורר, ומה כוחן של מלים שיריות אל נוכח שעון החול המורה את “זמננו הזעיר” (28)? אל מול הספקנות הבאה מבפנים (ולכן אירונית נעילת הבית מפני החוץ, גם סילוק המראות לא יגרשו אותה) האהבה היא זו שתשיב לזמן מה את ה”אני” אל עצמו, אל תחושת הוודאות והביטחון בחיים, במלאותם ובטעמם. הנה כי כן האהבה היא לכותב המקום הבטוח, המנחם. היא השלום, גן העדן האבוד, ירושלים של מעלה. 

 שירי האהבה בהירים וצלולים אבל משה דור ינפץ את הרומנטיקה הנשגבת בלשון אירונית המשיבה אותו ואת אהובתו למציאות החיים. כך בהדהוד לשירו של ביאליק, “הקיץ גווע”, המסתיים בפניה נוקבת אל נמעניו “לכו הכינו תפוחי אדמה”, יבטא הדובר את געגועיו ואהבתו באמצעות סמל התפוח: “חושב עליך ועורג / לתפוחים” אך יותר מתפוחי חקל מתגעגע הדובר ל”תפוחי אדמה מטוגנים”. כך גם בשירו “שבועות”, המבטיח לאהובה אהבה ארוכת ימים אך לא יותר מזה: “אוהבך מכאן ועד עולם ועוד יום, אולי יומיים, אך בשום פנים ואופן / לא יותר מזה.” (8). שבירת ציפיותיו של הקורא מקפלת בתוכה, אפוא, גם אמירה ארס פואטית שעיקרה העדפת הדיוק על פני הפייטני והמפוייט. 

בשבח השנאה הינו ספר של חשבון נפש ושל סיכום. מי שיודע נדודים רבים רואה בצפרים ביטוי סמבולי לעולמו והן אכן נודדות בין שיריו וציוציהן מביאים את קולות החיים וחדוותיהם, את יופיו של עולם ופלאיותו. בנדודיהן הן מסמנות מקומות וזמנים, ארצות ויבשות, את חלוף הזמן ומחזורי עונות השנה, את תאוות החיים ואת חציה שיוותר בידינו. הן המוסיפות לשיר “במלוא עצמותם את ההבטחה והתקווה / ועליהם העולם עומד ולהם נאוה תהילה” (“ולהם נאוה תהילה”. השיר מוקדש לג’סי, חוקר ציפרי שיר). 

 שירתו של דור בספר זה עשירה, מרובדת הקשרים, צלולה ובהירה, כאובה, פעמים אף סרקסטית (ראו למשל את השיר “יהלום”), מורליסטית, אך אינה נטולת הומור מפוכח, שירה של משורר חכם המתבונן בעולם בעיניים פקוחות וברגישות ליפה, לנכון ולפלאי. הנה כי כן, אני מבקשת לסיים בקריאת השיר היפה והבהיר “אוּמן” (54) המעמיד אל מול עולם של נהנתנות מוחצנת וקולנית, את עולמו של הנגר, שיר שקריאה קשובה לו, כמו משיבה אותנו אל עצמנו. 

  

אוּמן 

הנגר על מזח-העץ הקטן טורח במלאכתו 

האחראית ואינו שועה לסירות-המרוץ 

החורשות את המים בנהמה. הוא יודע ששובל 

הקצף הנותר אחריהן עקר ולא יניב 

מאומה. הן טשות ונמוגות במרחק והאגם 

חוזר ונרגע, שוטף את פניו הדאוגות 

באדוות שגם הן מוצאות מרגוע בצל 

אלונים וארנים המשמרים בשרשיהם את 

יציבות החוף לנוכח היסטוריות קצרות 

וקולניות של הרפתקנים בני-חלוף. 

הנגר חותם את עבודת יומו במהלומות 

פטיש מסכמות על הלְּוָחִים. בטרם יאסוף 

את כליו הוא מעיף מבט של סיפוק במעשה 

ידיו, חף מיומרות אלוהיות, אבל שלם 

עם עצמו, עם עולמו ועם תיקונו. 

 מזל קאופמן 

ת”א, 7.8.11 

  

 מזל קאופמן היא מורה ומדריכה להוראת ספרות.  

תלמידת מחקר בחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן. 

  

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × שלוש =