י

יונתן רטוש עזרא פאונד

עזרא פאונד נחשב לאחד המשוררים האמריקניים הידועים והמשפיעים ביותר של המאה העשרים.

 ואף ייתכן שהשפעתו הייתה גדולה ומרחיקת לכת אף יותר ממה שרוב החוקרים שיערו עד כה.

מאמר קלאסי זה של העורך הספרותי והמבקר חיים פסח טוען ששירתו ורעיונותיו הפרו פאגניים והפרו לוחמניים של המשורר האמריקני המפורסם שימשו כמצע ומקור השראה למשורר הישראלי המפורסם יונתן רטוש  מנהיג “התנועה הכנענית ” ,ואולי אף שימשו כמקור בעיצוב האידיאולוגיה “הכנענית ” שלו.

מאמר זה שימש כמקור השראה לרומן של דוד שחר “יום הרפאים ” ( עם עובד, 1986)  שבו אחת הדמויות המשורר “אשבעל אשתרות ” ( ששמו המקורי הוא “ברל רבן “) מבוססת על דמותו של רטוש. ובמהלך הסיפור מועלה התיאוריה שאותו משורר התבסס על המשורר האמריקני פאונד. כפי שטוען פסח כאן.דוד שחר מעלה את הטענה הזאת רק כדי לדחות אותה.

כדאי לציין שבעזבונו של רטוש לא נמצאה עד כה שום עדות שיכולה לאשר סברה זאת ,רטוש עצמו ככל הנראה מעולם לא אישר אותה בעל פה או בכתב. .ולרוב דחה כל אפשרות השפעה עליו של שירה “זרה”.אולם על פניה ההשערה של פסח נראית כמשכנעת ביותר. אנו איננו יכולים אלא לתהות.

אלי אשד

עזרא פאונד יונתן רטוש והשירה והאידיאולוגיה “הכנענית “

מאת חיים פסח

.

המאמר הופיע במקור  בכתב העת הספרותי”מאזניים” –כרך כ”ד מספר 3-4 בפברואר מארס -1982  ובגרסה מוקדמת יותר עוד בעיתון “הארץ ” תחת השם “מסע ארוך אל יונתן רטוש” ב-10.1.1975. )

יונתן רטוש היה ככל הנראה, אחרון המשוררים העברים שהפואטיקה שלו צעדה בד-בבד עם אידיאולוגיה. יותר מזה: הפואטיקה הרטושית צמחה מהאידיאולוגיה שלו, שיקפה אותה ושירתה אותה במרבית שיריו. כמה מהמבקרים ידעו להצביע על מקורות-השפעה אידיאולוגיים בשירת רטוש. אולם בהגיעם אל מקורות הזיקה הפואטית – עצרו על הסף. כשקראתי רשימות-ביקורת על רטוש, לא יכולתי להשתחרר מן התחושה,שמרבית המבקרים סובלים מעכבה כסנופובית טיפוסית: אימת ההודאה בהשפעה של משורר בשפה אחרת על משורר עברי.

למלה “השפעה” במילונו של המבקר העברי מתלווית משום-מה קונוטציה שלילית בלבד, בניגוד לשיקולים ולפתיחות האינטלקטואלית אצל טובי המבקרים בעולם המערבי. מן-הסתם סבלתי אף אני במקצת מעכבה כסנופובית זו, כאשר לפני כמה שנים, ברשימת-ביקורת על רטוש, ציינתי במשפט אקראי אחד את הדמיון הקיים בינו לבין עזרא פאונד ואז מיהרתי להסתייג בטענה שזהו קוריוז בלבד. אולם, עיון משווה בין שני יוצרים אלה, בכתביהם ובהתבטאויותיהם, יראה כי לפנינו מיקרה ברור של הקבלה ספרותית ואידיאולוגית, הרבה מעבר לקוריוז הספרותי. מעניין לציין, כי רטוש עצמו סיפר על מקורות-ההשפעה האידיאולוגיים שלו בעוד שנמנע, או לפחות נזהר מלדבר על מקורות ההשפעה על שירתו.

א.

יונתן רטוש

איזכור יצירות מן הספרות האירופית נדיר בכתביו של  יונתן רטוש. אף במכתביו שלא כונסו עד כה, כמעט לא עולה נושא זה. מדי פעם הסביר את השימוש שעשה בלשון העברית כאשר הריק לתוכה יצירות שתירגם. לא-אחת הצדיק חידושי לשון שהציע על-פי מקורה האטימולוגי של המלה בלשון האחרת, וחשף אגב כך את בקיאותו הרבה באותה הלשון. בכתב-העת “יוכני” גליון ה’, מספר רטוש, כי “מהשירה הלועזית במישרים לא הושפעתי כלל”, וחודש אחד לפני מותו, כאשר רואיין במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” ונשאל אם הושפע משירה זרה בכלל ומקפילינג בפרט, השיב רטוש כי מקיפלינג לא הושפע, ונמנע מלהתייחס לחלקה הראשון של השאלה. חרף זהירותו המופלגת של רטוש, אין לחלוטין ספק שמתרגמן של יצירות משל לה-פונטיין, סטנדאל, קיפלינג, ברנארד שו, או’ניל וקאמי – לא היה בבחינת זר בספרות העולם. אני עצמי נפגשתי אתו במקרה בבית קפה כמה ימים לפני מותו והייתי כל כך מרותק לדבריו (בין היתר סיפר שבכוונתו לכתוב ספר על תולדות האות י’ …) שהחלטתי לשאול אותו ישירות בעניין פאונד רק בפגישה הבאה,שלא התקיימה עוד.

גם אם אין בידינו עדות מפיו באשר למידת השפעתן של יצירות זרות על שירתו, אפשר וצריך להצביע על זיקה ברורה בין יצירתו לבין השירה האירופית במאה ה-19 וה-20. למרות העובדה שמרבית חוקרי שירת רטוש דוחים היום את טענתו של ברוך קורצווייל ששירתו מהווה המשך והקצנה למגמות הקיימות אצל שניאור ואצל טשרניחובסקי, נמנעו המבקרים מלתת את הדעת על מקומה של שירתו במסגרת השירה המודרנית האוניברסאלית. זאת, ככל הנראה, בשל אופייה ה”כנעני” הבוטה של שירתו – כביכול שירה “עברית” ואוניברסאלית הם דבר והיפוכו. שני מבקרים יוצאים מכלל זה: שרגא אבינרי משווה את “התופעה השירית” של רטוש עם משוררי שנות השלושים במאה שעברה באנגליה, אך אינו מסביר ומנמק מדוע הם השפיעו במיוחד על רטוש יותר מאשר על משוררים עברים אחרים, שהחלו לפרסם בשנות החמישים ואף מוקדם יותר. בדרך אגב הוא מוסיף ומעיר שאסכולה זו בשירה האנגלית בשנות השלושים ” מסועפת מן האימז’יסטים” (ועל כך ארחיב בהמשך). דן מירון, במסתו החשובה על שירת רטוש מעלה תזה מעניינת על היחס שבין הצופן ההירואי בשירתו לבין הפרוזה של המינגווי. בנוסף לבעתיות בהשוואת “צפנים” מתחום הסיפורת לצפנים בשירה ,אין מירון מבהיר איך מתבטאת הזיקה הזאת בבדיקת מוטיבים דומים ביצירותיהם של המינגווי ושל רטוש. תזה נוספת של מירון, בנוגע למקומו של הארוס בשירת רטוש ביחס לשירה האירופית המודרנית, משכנעת יותר ועל כך אתעכב בהמשך.

על אף ההסתייגויות, אין ספק שמירון הצביע לכיוון חדש שראוי היה לבחון ברצינות. לא כן סבר שלום לינדנבאום , שהגיב במילים אלה: “תפיסתה (של שירת רטוש) כתפיסת השירה האירופאית המודרנית מביאה בהכרח להחטאת הערכתה מבחינה אידיאית ומבחינה אסתטית כאחת”. וזאת, בין יתר טענותיו, משום שאצל רטוש אנו “רואים איך המגמה הלשונית-תרבותית משתלבת בעשייה הפיוטית המשוכללת ושתיהן ארוגות בתפיסת חיים של ראיית ההווה והעתיד באור תחיית העבר, דבר שלשווא נבקש בשירה האירופית המודרנית, למעט כמה ניסיונות שנכשלו” (הדגשה שלי – ח.פ.). עצם ניסוחה, כמו גם משמעותה של קביעה זו ראויים לתשומת-לב, משום שכאן נחשפת אחת מנקודות-התורפה בביקורת העברית: הדחייה המוחלטת, כמעט בשאט-נפש של כל זיקה אפשרית בין היצירה העברית לבין יצירות ספרות בלשונות זרים. במחי יד זריזה פוסק המבקר לא רק “שאך לשווא” נבקש למצוא מגמה דומה בשירה האירופית המודרנית – ממש כך, בכל עשרות הלשונות המרכיבות את השירה האירופית החדשה, בכל אלפי השירים שנכתבו שם – אלא בה בעת הוא טורח לבטח את עצמו, לכל מיקרה, ומוסיף: “למעט כמה ניסיונות שנכשלו”. לשווא נבקש ללמוד מה היו אותם ניסיונות שנכשלו, ואיזה בית-דין ביקורתי קבע שאכן נכשלו. יודע המבקר: בעניין זה מצוי הוא על קרקע בטוחה.איש לא יקום ויערער.

מחקרים שפורסמו בדבר הזיקה שבין הספרות העברית והחטיבות השונות של הספרות הכללית הם בבחינת עדיין נדירים למדי בביקורת העברית. (יוצא דופן ספרו של יעקב בן-ישורון “השירה הרוסית והשפעתה על השירה העברית החדשה”, הוצאת דביר, 1955) . הדבר מוזר במיוחד כשזוכרים שהספרות העברית בכל דורותיה, אף שינקה מן המקורות שלנו, צמחה ועוצבה על אדמת זרים, ובתוך כך קיימה מגעים, אולי יותר מכל ספרות אחרת, עם המגמות השונות בספרות העמים. אף שירתו של רטוש, חרף אופייה “העברי”, אינה יוצאת מכלל זה, והיא מצוייה בזרם המרכזי של השירה המודרנית האוניברסאלית.

יונתן רטוש ואימון ראשית שנות השלושים.תמונה מהספר “שלח ועת בידו ” של יהושע פורת 

יונתן רטוש הגיע לפאריס בפעם הראשונה ב- 1928, בהיותו בן תשע-עשרה. באותה שנה עצמה יצא עזרא פאונד את פאריס והשתקע באיטליה לאחר ארבע שנות פעילות אינטלקטואלית אינטנסיבית בעיר זו. בפאריס של אותן שנים התחולל המהפך האינטלקטואלי החשוב ביותר של המאה, ומפאריס יצאה בשורת “המודרנה” בספרות החדשה. כאן התווכחו והחליפו דעות “הגולים” בספרות האנגלית החדשה: מג’יימס ג’ויס, בקט,המינגווי, ויליאם קרלוס ויליאמס, ועד גרטרוד סטיין ועזרא פאונד, והדברים שהשמיעו וכתבו פורסמו והפכו לנחלת הכלל. הייתכן שלא הגיעו הדברים לאוזניו של המשורר הצעיר רטוש, שידע אנגלית וצרפתית? האם אוריאל הלפרין, תלמיד בסורבון, שהיה ער לפעילות האינטלקטואלית בעיר ולמד להכיר את הלכי הרוח החדשים בפאריס, כפי שהעיד באוזני ידידיו, – (בהדרכתו של המתרגם חיים אברבאיה שישב אז בפאריס והיה מעורה בהתהוות הספרותית שם) – לא קלט מה שמתחולל שם? אין ספק ששמע וידע. אך, כאמור, אולי בשל זהירותו המופלגת, מעולם לא התייחס רטוש לתקופה זו בחייו. אין בידינו עדות מפיו על ההשפעה שהשפיעה עליו אישיותו ושירתו של עזרא פאונד, אך על הזיקה הברורה שבין עולמם הרוחני והשירי של שני משוררים רחוקים-קרובים אלה, ניתן להצביע בעליל.

אוריאל הלפרין הוא יונתן רטוש בפריז 

התרומה המכרעת שתרמה שהותו של רטוש בפאריס לעיצוב השקפותיו האידיאולוגיות מפורסמת את התרומה שלה לעולמו השירי דאג להסתיר. אך הלוא השתיים, האידיאולוגיה והשירה, הן אצל פאונד והן אצל רטוש, עשויות מיקשה אחת.

ספר של עדיה גורביץ חורון שבו הוא פורש את “המשנה ההיסטורית ” העברית שיש המכנים אותה “כנענית”.

בביקורו השני של רטוש בפאריס ב- 1938 הוא פוגש שם בעדיה גורביץ’ (ע.ג. חורון), שגרם, למעשה, לתמורה “הכנענית” באורח מחשבתו . גורביץ’ היה מקורב לחוגי כתב-העת היהודי הקיצוני “REVUE D’ACTION HEBRAIQUE”, ששאב את השראתו מכתב-העת הצרפתי הימני-קיצוני “REVUE D’ACTION FRANCAISE” אשר עזרא פאונד וט.ס. אליוט היו מקורבים אליו. ועוד דבר: בפאריס חלה אצל רטוש גם התמורה הראדיקאלית בשירתו ומשם שלח את שיריו “הכנעניים” ל”טורים” בעריכתו של שלונסקי.

עזרא פאונד הצעיר.

גם אצל עזרא פאונד היו אלו השנים המכוננות בעיצוב האידיאולוגיה והפואטיקה שלו. בתקופה זו הוא יוצא בדרך הימין הפוליטי, שהובילה אותו עד להזדהות עם משטרו הפשיסטי של מוסוליני (ולתפיסתו הפוליטית של מוסוליני היתה השפעה רצינית על תפיסת עולמו של אבא אחימאיר, שבתקופה מסויימת לא היה רחוק בדעותיו מרטוש). באותו הזמן עצמו חלה אף התמורה הראדיקלית בשירתו של פאונד, כשיזם את האסכולה האימאז’יסטית בשירה האנגלית, שעקבותיה ניכרים היטב בשירתו של רטוש. אחר ששוחרר מהאישפוז הכפוי חזר זעזרא פאונד האמריקני לאירופה עד למותו. יונתן רטוש חזר לארץ-ישראל ולא יצא ממנה עוד. נדמה, אם כן, שכאן נפרדו דרכיהם: משורר הבוחר בגלות, ולעומתו משורר הבוחר לחיות בארצו. אולם, הבדל זה ביניהם אינו אלא מראית-עין: שני משוררים אלה חיו, למעשה, כל ימיהם בגלות. אך גלות זאת היתה בעלת אופי מיוחד לפאונד ולרטוש, ושונה במהותה מן הגלות שבחרו משוררים ומספרים אחרים בני אותה עת.

ג. הזהות הלאומית על פי פאונד ורטוש

בשורש “הגלות” של רטוש ושל פאונד עומדת שאלת הזהות הלאומית והזהות התרבותית. על אף ההבדלים העצומים שבין החברה האמריקנית והחברה הארץ-ישראלית בשנות העשרים – הבדלים שבעטיים בעיית הזהות התרבותית מודגשת אצל פאונד יותר מאשר בעיית הזהות הלאומית – נובעת הקירבה שביניהם מעצם היותם בנים לעמי מהגרים. בהתייחסותו של כל אחד מהם לפרובלמטיקה הקשורה בתודעת בן לעם מהגרים קיים דמיון מפתיע: “התרבות שנוצרה בארץ-ישראל, לדברי רטוש, אינה אלא תרבות שצמחה מחברת מהגרים ושורשיה במקום אחר.. החברה מסביבו היתה בעיניו חברה של מהגרים” . מנקודת ראותו של רטוש, התמורה האמיתית תחול רק כאשר תשתחרר האומה העברית מהתודעה של חברת-מהגרים. והנה, אף פאונד גרס כי שורש הרע בחברה האמריקנית היא “תודעת המהגרים”. יתרה מזו: הן רטוש והן פאונד התייחסו בדבריהם לאותו זרם בתנועת ההגירה מאירופה, שחלקו הגדול התיישב בארצות-הברית ומיעוטו בארץ-ישראל, דהיינו למהגרים היהודים ממזרח אירופה. באחד הראיונות שהעניק רטוש הוא מטיל את האשמה להשתרשות התודעה ההיסטורית הגלותית בתרבות הישראלית על “המהגרים ממזרח אירופה”. ואילו פאונד מדבר אף הוא באחת ממסותיו הפוליטיות על הנזק שהביאה ההגירה היהודית ממזרח-אירופה לתרבות האמריקנית. הדחייה העמוקה שחש פאונד כלפי הערכים התרבותיים הרדודים של החברה האמריקנית והמיבנה המלאכותי של חברה זו, לדעתו,הניעו אותו לצאת לאירופה בחיפוש אחר “שורשים”, אחר ערכים של ציוויליזציה אחרת, המעוגנת בעבר עתיק. גלות זו שונה ממהותה מן הגלות שבחרו בה אליוט וג’ויס, ודומה לגלות שבחר בה רטוש. עיקרה של גלות זו לא היה בשינוי מקום. לא היתה זו גלות במרחב, כי אם גלות בזמן. לא המקום שבחרו להתגורר בו היה מקום גלותם של פאונד ושל רטוש, כי אם התקופה האחרת, שאליה יצאו במסעם הארוך לאחור מן המאה העשרים.

 יונתן רטוש ועזרא פאונד פתחו במסעם האידיאולוגי והפואטי אל העבר ההיסטורי העתיק משני קצותיו של העולם ונחתו – אחרי שבחרו במסלול מקביל – באותה נקודה בזמן. סיפור מסעם המופלא הוא יחיד במינו בשירה העברית והאנגלית במאה העשרים. המיוחד והמשותף לפאונד ולרטוש במסע זה בזמן היה ניסיון העקיפה של עיקרי הציוויליזציה המערבית, הבנוייה על אדני היהדות והנצרות. אצל רטוש היתה זאת, כדברי ברוך קורצווייל, “שלילת העבר היהודי של אלפיים שנות-הגלות לטובת חיוב הארכאי”. או, כדברי רטוש עצמו – “יש לפנות אל יסודותיה וסמליה של התרבות העברית הקדומה… התקופה שלפני היות היהדות” , והדברים ידועים.

 פחות ידועה אולי העובדה שפנייה זו אל “התקופה שלפני היות היהדות”, וממילא אף לפני היות הנצרות – (ולא קשה לזהות את עקבותיו של ניטשה הגדול אצל שניהם) – הינה אף היא יסוד באידיאולוגיה של עזרא פאונד והבסיס שעליו מושתתת שירתו. רטוש ופאונד נותנים ביטוי לתפיסה זו באורח כמעט זהה: “רק אם נבקיע את הערפל היהודי המאפיל… ואם תנער מעליך את כל אלה, יקום ויחיה לפניך עולם חדש, העולם הקדמון והעז של אבותינו הגדולים… יבוא התואם הפשוט והטבעי בין המחשבה לחיי הרגש”, הצהיר יונתן רטוש . ואילו – “פאונד האמין בכל ליבו שאמריקה תוכל ליצור עולם חדש רק כאשר תחזור למקורותיה, לאבות-אבותיה האירופים הפאגאנים… בעיניו היה היסוד היהודי בתרבות הנוצרית-פרוטסטנטית האשם בריחוקה מן התחושות הפשוטות”, כתב דונאלד דייבי, מבקרו החשוב ביותר של פאונד ופאונד עצמו מכריז: “החזרה למקורות היא החזרה למקור הרגש והמחשבה” . בניגוד לט.ס. אליוט, שגרס כי הקרע בין האינטלקט והרגש נבע בתרבות המערב אחרי המשוררים המטאפיסיים במאה ה-17, קובע פאונד – וכפי שראינו רטוש שותף לו בדעה זו – שקרע זה נבע הרבה יותר מוקדם,בטרם היות היהדות והנצרות.

על-פי השקפתם של פאונד ושל רטוש ניצחון המונותיאיזם הוא שורש הרע: “הוא עמד תמיד לצד ההלנים שעודדו יצירת פסלים בדמות אליליהם והתנגד למסורת היהודית שראתה בניפוץ האלילים יסוד-מוסד“, כותב דייבי. ודאי שבעצם המגמה לחזרה אל “התואם הפשוט והטבעי”, המציין לדעתם של פאונד ורטוש את העולם הפאגאני, אין כל חידוש. הרי מגמה זו שזורה בכל הלוך המחשבה של התנועה הרומאנטית, ועיקבותיה ניכרים ביצירות רבות, זרות ועבריות . אלא שדמיון זה בין המגמה הרומאנטית המסורתית לבין המגמה של פאונד ושל רטוש במאה העשרים הוא דמיון-לכאורה, שהיטעה אף מבקרים משיעור קומתו של קורצווייל שראה בשירת רטוש את המשכיות המגמה המצוייה אצל שניאור וטשרניחובסקי. הלוא בין השירים “לנוכח פסל אפולו” ו”על מות לבעל” של רטוש התחולל מיפנה מהותי, המקביל למיפנה שחל בין שירתו “הארכאית” של קיטס לשיריו הארכאיים של פאונד. מבקרים רבים עמדו על כך, אך את עיקרו של השוני ביטאה בניסוחה המדוייק דליה רביקוביץ’ כשכתבה על שירתו של רטוש: “היה קסם מופלא בקשיחות הרטושית שיכלה לתאר את המוות בלי קינה, את האונס בלי אנחה ואת היאוש בלי כל פירושים”. ולתכונות אלה, הנדירות כל-כך בשירה העברית, שאין להן ולא כלום עם “הגעגוע” לעבר והנגדתו להווה, המאפיינים את השירה הרומאנטית, נמצא הד בדבריו של המבקר יו קנר, שציין כי “החידוש העמוק ביותר אצל פאונד היה בצורה אשר בה ראה את העבר ללא כל נוסטלגיה”. צומת זה הוא המקום אשר ממנו ניתקת ראיית העבר של פאונד ושל רטוש מן הגעגוע ומן הנוסטלגיה. מנקודה זו נעשית ראיית העבר מבפנים: תפיסת עבר מסויים כאלטרנטיבה בת-יישום להווה הקיים. בכך נבדלת שירתם של פאונד ושל רטוש משירת קודמיהם.

במסלולי המסע בזמן שבחרו רטוש ופאונד, תוך עקיפת העידן היהודי-נוצרי, קיים כאמור, דמיון מפתיע. התוודעותו של רטוש למישנתו של ההיסטוריון והבלשן עדיה גורביץ’ בפאריס חוללה, על-פי עדותו-הוא את התפנית בהשקפת עולמו: “עשיתי בפאריס כשנה וחצי… עיקר מעייני היו נתונים למישנתו של ע.ג. חורון ולשיחות עימו… היתה בידו אז מישנה סדורה בתחום שכאמור היה אז מחוץ לגדר תודעתי והתעניינותי, תחום ‘הבעייה היהודית’ והיחס בינה לבין העולם העברי הקדמון. חורון… העלה את ההבחנה החותכת בין העברים הקדמונים לבין מהותה של היהדות” . חורון גרס במישנתו, בין השאר, שהפיניקים אינם אלא שלוחה מן האומה העברית וכי הם קיימו קשרים מסחריים ותרבותיים עם ערי-המדינה ביוון, על כל המשתמע מכך.

למהפך מקביל בראייתו של פאונד גרם מחקרו של הארכיאולוג הגרמני ליאו פרובניוס, שגרס, בין השאר, כי התרבויות במערב אפריקה, שאותן חקר (ובמיוחד קרתגו, המושבה שיסדו הפיניקים), קיימו קשרים מסחריים ותרבותיים עם ערי-המדינה ביוון. שני המשוררים, אם כן, ריכזו את מעייניהם באיזור שהיה ערש התרבות המערבית, בעולם הפאגאני שבאגן הים-התיכון. רטוש, יליד פולין, הגדיר עצמו “עברי”, ואילו פאונד האמריקאי, הגדיר עצמו “אדם ים-תיכוני”.

ויותר מכך: בתקופת חייו המוקדמת ריכז פאונד את מעייניו בתרבות פרובאנס וביוון ורומא. אולם בערוב-ימיו כמעט נפגש מסלול מסעו עם מסלול מסעו של רטוש:

“פאונד התרכז באיזור הים-התיכון, אך יצא ממרכז זה אף מעבר לתרבות יוון ורומא, אל מצרים העתיקה“, כותב דונאלד דייבי. ובמסה “המסורת” מתייחס פאונד לחומר ששרד מן השירה העתיקה, השירה החיתית והשירה של מצרים העתיקה, והוא אף תירגם קובץ שירים מן המצרית הקדומה. גם רטוש, כזכור, התעניין בשירה המצרית, ושירו “קורבן מנחה”, כפי שציין דן מירון, מעיד על כך.

ד

רטושב-1959.רישום מאת צילה בינדר

הן אצל פאונד והן אצל רטוש עשויות האידיאולוגיה והשירה מיקשה אחת, ונחוץ עכשיו להראות כיצד משתקפת האידיאולוגיה המשותפת לשני המשוררים אף בחומרי שירתם (כל המובאות משירי פאונד להלן מתורגמות תרגום מילולי):

רטוש, “על מות לבעל”:

על מות לבעל באישון ליל קיץ

על מות לבעל יודע אברי

היתה דממה

בכל הנגב

והצפון

קפא בערפיליו –

אז מת הבעל על בקעי הרגב

אז מת הבעל

חלל בערפליו…”

וכך כותב עזרא פאונד בשירו “מותו של פאן”:

“פן מת. פן הגדול מת

הו הרכינו ראשיכן, הו אתן העלמות ושיזרו זר לראשו!

אין חום בעלים,

יבשו הצמחים:

איך נשזור נזר…”

הדמיון בין שני השירים קיים לא רק בנושא – האל פן הוא האל בעל בגלגולו היווני – אלא אף בנימתם. הקינה בשני השירים נשמעת מפי אישה או נשים וכאילו סמוכה לזמן ההתרחשות, שלא כבמסורת השירה הרומאנטית. במקור האנגלי משקל שתי השורות הראשונות זהה למשקל בשירו של רטוש וכן מקומה של הצזורה בשורה. פאונד אפילו מזכיר אל “ארץ-ישראלי”, “כנעני” בשמו ממש, את האל תמוז, בקאנטו 407. מובן מאליו שאין לתפוס את הפאגאניזם של פאונד ושל רטוש כפשוטו. ודאי שאינם מטיפים להמיר את המונותאיזם בפאגאניזם פלוראליסטי נאיבי. אלא ש”החייאתה” של העת הפאגאנית באמצעות השיר משמשת את שניהם כצורת מחאה ניצשאנית כנגד הווה מנוון, שנעדר בו “התואם הפשוט והטבעי בין המחשבה לחיי הרגש” ואשר בו האל מת והאדם הנידון לחיי העולם הזה – דוחה את אשליית העולם הבא:

“לא אדון ולא ריבון! אני ריבון ואב, דורך במתי-עב, קובע מזלות!” (רטוש,קורבן מנחה). העמדתו של האדם במרכז הקיום, שכל קיומו בעולם הזה פירושו דחייה מוחלטת של הברירה הנוצרית-יהודית להבראת נשמתו בחיי העולם הבא: “מה לך, נשמתי, ולגן העדן”, כותב פאונד, ובמלים בוטות יותר: “אינני מבין כיצד סובלת האנושות גן-עדן מצוייר בקיצה”. ורטוש מצהיר באותה הנימה: “לחיינו בעולם הזה / בעולם האמת הזה שלנו”. כנגד הברירה הנוצרית-יהודית מעמידים פאונד ורטוש את “ארציות” חיינו על-אדמות, וכנגד השלילה הם מעמידים את חיוב הארוס ואת חיוב החרב.

במסה שלו “קוולקאנטי” (1934) מעלה פאונד על נס – כדרכו, במלים בוטות – את תכונתם החשובה בעיניו של משוררי פרובאנס: “הם התנגדו לאורח המחשבה המטופש… לאותו אסכטיזם אידיוטי ולאמונה שגוף האדם רע מיסודו… הם היו טהורים, נקיים מאובססיית הגיהינום”.

 ואילו על רטוש כותב צבי לוז: “הארוס אצלו הוא ביטויים העז של חיי העולם-הזה”. בשירי האהבה של פאונד ושל רטוש קיימת הקבלה הקיימת אף בתמורה שחלה בהם בשלב מאוחר יותר, לכיוון האירוני-סרקאסטי. המגמה המסתמנת לפחות בחלק משירי האהבה המוקדמים שלהם, תואמת, כפי שציין דן מירון, לתפיסה הרומאנטית-סימבולית של הגבירה נטולת הרחמים המתעמרת ברגשי אוהבה (LA BELLE DAME SANS MERCI):

“הוא שלף את לבו ושטחו לרגלה / כמרבד לרגלי בת פרעה — / וברגל כלה / טפפה בבשרו הנוטף” (רטוש, “מוקיון”)

הו גברת, על כי חשוב אני בעיניך כמת / על כי נעלת עצמך מפניי / ללא סיבה / אין אני יודע עוד / אנה אפנה ומה אבקש עוד” (פאונד, “Dompna Pois de me No’us Cal”)

מקורה של תימה זו של “הגבירה היפה נטולת הרחמים” הוא בשירת הטרובאדורים בפרובאנס, ומעניין להזכיר ששכיחה היא אף אצל המשוררים העבריים בני המאה ה-13, טדרוס אבולעפיה, משלם דאפיארה ואחרים, שהושפעו משירת פרובאנס.

אצל פאונד ואצל רטוש מצויות צורות נוספות של התייחסות אל האישה, כגון זו של המשקיף-המעריץ, השר לה הימנון-אהבה:

כי יפו בנעלים פעמיך / והנשף חוגג וסואן / והברך סובבת בדעת / ומיתר אל מיתר מדנדן / כי יפו בנעלים פעמים / והנשף חמק ורוטט / וכתף מרחפת כבהט / ומיתר אל מיתר יתלהט” (רטוש, “מיתר”).

ולעומתו, שירו של פאונד, “דמות רוקדת”:

שחורת עיניים / אשת חלומותי / סנדליה שנהב, / מי ישווה לך / ברוקדים / מי ישווה לרגליך כי קלו… צחות כשקדים כתפיך / כשקד טרי שנקרע מציפתו”.

אף כאן, כבכל שיריהם “הארכאיים”, נבדלים שיריהם של פאונד ורטוש מצורת התייחסותם של משוררים אחרים למוטיבים ארכאיים ,בתכונתם “הטרייה”, , כאילו כהתרשמות חזותית ובלתי-אמצעית. הדימויים בשני שירים אימאז’יסטיים אלה שאובים מ”שיר השירים”: כך, למשל, “כי יפו בנעלים פעמיך”, אצל רטוש, מחזיר אותנו אל הפסוק “מה יפו פעמיך בנעלים” – ואילו “שחורת עיניים” בשירו של פאונד הינו איזכור ל”שחורה אני”, ו”סנדלי שן” מזכירים את “כמגדל השן”. המשקל בשירו של פאונד במקור כמעט זהה למשקל בשירו של רטוש.

בצד הארוס, ההיבט האחר של “חיינו בעולם האמת הזה שלנו” בשירת רטוש ופאונד הינו “חיוב החרב”. וכאן מן הראוי להבחין, בהערת אגב, בין עיקרון זה אצל רטוש לבין העיקרון הדומה, אך רק לכאורה, אצל אורי צבי גרינברג. תחושת-הנקם המפעפעת בשירתו של אצ”ג (“הוא יבוא זה היום של תגמול ושילם”) והמתעוררת בעטיים של “חלקי הזהב החיים: אחי יהודי הפאות בטלית ותפילין” – לא יכירנה מקומה בשירת רטוש, שהרי, מבחינתו של רטוש “יהודי הפאות בטלית” הם נציגיו של “הערפל היהודי המאפיל”.

“חיוב החרב” אצל רטוש, וכך הדבר אצל פאונד, אינו מותנה בתגובה רגשית, אלא הוא מעקרונות הקיום “הארצי”, מעין אורח-חיים העולה בקנה אחד עם התפיסה שרווחה בחוגי האוונגארד האירופי. כך, למשל, במאניפסט הפוטוריסטי של מארינטי, 1909: “אנו מעלים על נס את המלחמה – ההיגיינה היחידה של האנושות”.

כך רטוש, בשיר ברית:

“חרב תיפול לימינך / חרב תיפול לשמאלך / חרב תקום בקומך / חרב תהלך בשכבך / חרב תכה אל מול פניך… לא שלום אני בא להביא / כי אם חרב” .

ובדומה אצל פאונד, בשיר “ססטינה”:

אין לי חיים מבלי / שקשוק חרבות / אך הו, כאשר תחזינה עיני / בדגלי הזהב ושני פנים / אל פנים / והשדה הרחב מתחתם / נצבע בארגמן, / אז צוהל לבבי / ושמחים בני מעי”.

ובמקום אחר: “כי בדמה עולפה הארץ / ותחי מעפר בדמה” – (רטוש), לעומת

“מה ישווה לצהלת הקרב / כשמרפקינו וחרבותינו נוטפים / ארגמן” – בשירו של פאונד.

ולבסוף, מתוך שירו של רטוש “על הזבח”:”ארור האוכל מן הזבח / ארור פושט יד לשלום”.

ומתוך “ססטינה” של פאונד: “ארור בשם האל לעולמי-עד / כל הקורא ‘שלום'”.

כדאי לציין את השימוש שעושה פאונד כאן ובשירים אחרים במלה “ארגמן” (crimson), שהיא אחד הסמלים המרכזיים בשירת רטוש, ובאותה משמעות סמלית.

עסקתי בחרב, במובנה הסמלי של המילה, אולי כל ימי. זוהי אחת החוויות המרכזיות של חיי”, מעיד על עצמו רטוש . אבל לחרב אצל רטוש ואצל פאונד יש גם משמעות שאינה סמלית-גרידא:

“היא במתי הגדולה / וכל גבול אחים בעבר / ארץ הנהר, פרת… לשים חוקם ומשפטם / בזרוע כל פחות הארץ / אשר למוות – להמית” (רטוש, “ההולכי בחושך”).

ואילו פאונד, בתקופת מלחמת-העולם השניה היה מתומכיו הנלהבים של המשטר הפשיסטי באיטליה ,שמגמתו היתה להחיות את האימפריה הרומאית. וכך, בצירוף-מיקרים מוזר, מתייחס הדובר בשיר “פרופרטיוס” של פאונד ממש לאותו קטע-ארץ הנזכר (“פרת”) בשירו של רטוש, ובאותה נימה:

“קיסר מתחבל תחבולות נגד הודו / הפרת והחידקל יזרמו, מעתה ואילך, על פי פקודותיו… הפרתים יורגלו בחוקותיו ויקבלו את דינה של דת הרומאים.”

ה

המבקרים שדחו את התיזה שהציב קורצווייל בדבר היותה של שירת רטוש בבחינת המשך לקו “הפאגאני” המסתמן אצל טשרניחובסקי ואצל שניאור, לא הציעו אלטרנטיבה של ממש לבדיקת מקורותיה של שירת רטוש, לא בתחום השירה העברית ולא בתחום השירה הכללית. אחת הסיבות לוויתור זה היתה שעל-אף שהמבקרים הצליחו להצביע על מרכיבים חשובים בשירתו שיש להם תקדים ומקבילות בשירתם של בני דורו וקודמיהם – לסך הכול של המרכיבים אלה אי-אפשר למצוא הקבלה בשירה העברית. מבוכה אופיינית זו מתגלה בדבריו של גדעון קצנלסון: אחר שבחן את סביבתו המיידית ולא גילה את קצהו של החוט המחבר, הוא קובע, חד וחלק: “רטוש אינו חוליה בשלשלת. הוא שלשלת לעצמו.” זו קביעה מוזרה ביותר, שהרי כל העניין הוא בכך ש”השלשלת” אינה מסתיימת בשירה העברית, והשירה העברית על כל תולדותיה אינה אלא חוליה אחת, אף אם מרכזית ומפוארת, בתולדות הספרות הכללית.

אנו מגיעים,אם כן,לשורש הפרובלמטיקה בהבנת שירתו של רטוש: לסתירה הפנימית בין המגמות המרכיבות את הפואטיקה שלו.

בגרעין שירתו משמשת החתירה הבלתי-נלאית והבלתי-מתפשרת לביטוי ה”עברי” הצרוף, ואולם את מרבית האמצעים להשגת אותו ביטוי עברי צרוף – הוא שאל מן השירה האירופית המודרנית בכלל, וככל הנראה, משירתו של עזרא פאונד בפרט. כפי שניסיתי להראות, קיימת הקבלה ברורה בין התפיסות האידיאולוגיות והפואטיות של רטוש לאלה של פאונד ובדיקת העשייה השירית תגלה כיצד מרכיבי שירתו של רטוש עונים, אחת לאחת, על הדרישות שהציב לעצמו, ולאחרים, עזרא פאונד. וזאת אעשה על-פי עדותה של הביקורת העברית. אכן, למרבה האירוניה, ביקורת רטוש כבר השכילה לציין את מרבית המרכיבים המקבילים בשירתו לשיריו של פאונד, אלא שחסרה עד כה “החוליה” המקשרת, והמסקנה המתבקשת.

פאונד ייחס חשיבות רבה לתכונתם “הגבישית” של שיריו – “שירה חצובה מהסלע” – והבחין בין “שירה קשה” ו”גברית” לבין שירה “רכה” ו”נשית”. אופיים הוורילי המופגן של שירי רטוש מצביע בוודאות על מקומה של שירתו בין שני המינים.

אשר לתכונתם ה”גבישית”, יעידו על כך שיריו וכן דבריו של אדיר כהן: “הוא שומר על הריכוז השירי, על הצימצום בניב, על הגבישות התמונתית”. שרגא אבינרי כבר מעז לקרוא לילד בשמו ומציין ששירתו של רטוש “מסועפת מן האימאז’יסטים” – אך אינו מציין מיהם האימאז’יסטים, וגדעון קצנלסון מבחין בכך ש”הדימוי אצל רטוש משתלב השתלבות מלאה בבנין הצורתי” ומוסיף: “אף שלוחה משלוחותיו של האימז’יניזם העברי אינה מצדיקה את עצמה, מבחינת מהותה הכללית כמו שירת רטוש…”

אולם האימאז’יזם הרטושי עונה בכל פרט לעיקרי האימאז’יזם של עזרא פאונד. שורות אופייניות לרטוש כגון: “העלה פיתח עליהו / והשיר מן הבזיך / בשפתי לוחך עוד / טעם פיך” – מיוחדות בשירה העברית; אך מבחינת התפקיד שממלא בהן האימאז’ יש להן מקבילות רבות אצל המשוררים האימאז’יסטים שהלכו בעקבות עזרא פאונד. קביעתו של קצנלסון כי בשירי רטוש “הבנין כולו מושתת במידה רבה על האימאז'” עונה כהד לקביעתו של פאונד, אשר על פיה “האימאז’יזם אינו משתמש באימאז’ כקישוט: האימאז’ הוא ההיגד עצמו”.

קצנלסון מבחין בכך כי “שירת רטוש מזהה את ראשוניות הביטוי… עם האמנות האמיתית, שלא נדלחה עדיין בניסיונות קישוט ושיפוץ מלאכותיים”. עיקרון זה של החתירה “לראשוניות הביטוי” יש לו חשיבות אידיאולוגית מרכזית הן בשירת פאונד והן בשירת רטוש. במקביל לניסיון “העקיפה” של הציוויליזציה היהודית-נוצרית מן הבחינה התמאטית, מקיימים הם בשירתם ניסיון-עקיפה לקסיקולוגי. כוונתי מנוסחת בדבריו של הלל ברזל, שדיבר על השימוש שעושה רטוש בעברית הארכאית מזה, ובלשון המדוברת מזה – “תוך עקיפת הלשון שבתווך” ועל-פי דבריו של רטוש : “הלשון הקלאסית הקדומה, המקראית והטרום-מקראית מזה, והעברית החדשה, הלשון החיה… – מזה”. לעיקרון זה של עקיפת “הלשון שבתווך” הטיף ואף יישם בשיריו עזרא פאונד כמה שנים לפני רטוש, והיה המשורר הראשון בלשון האנגלית שעשה זאת באורח מודע. על-מנת להראות כיצד השתקף ניסיון עקיפה זה בשירתם של רטוש ושל פאונד, אצטט מדברי מבקרים עבריים על רטוש, דברים זהים לביקורת שנכתבה על פאונד, בשינויים קלים:

לשונו העברית (האנגלית) של רטוש (פאונד) סיגלה קמאיות והיא מבליטה באופן ניכר את הצורות הארכאיות ביותר”… “שימוש בצורות ארכאיות נדירות מן הלשון העברית (האנגלית) ובמלים… מן האוגרית (האנגלו-סאכסית)…” “גזירת מלים חדשות משורשים קיימים… החייאת מלים עתיקות, השבת מובנן המקורי, האטימולוגי…”.

 מצד שני, מצוי בשירת פאונד ורטוש הצירוף של צורות שאולות מן התנ”ך עם ביטויים מלשון הדיבור והסלנג. הדבר בולט בעיקר בשירתם המאוחרת. אצל רטוש: “אפשר לעשות חיים”… “לנסות ישר איתך… על חם”, לצד – “עטיפה של מחלצות”. ואצל פאונד: צורות שאולות מן התנ”ך, בתרגומו האנגלי: “Beseech”, “Ye”, “Thou”, בצד ביטוי-סלנג: “Pig-head”.

החתירה ל”ראשוניות הביטוי” יש לה חשיבות מכרעת אצל פאונד ואצל רטוש, משום שבאמצעותה משתלבות המגמות האידיאולוגיות והפואטיות המשותפות לשניהם: “מונחים מופשטים, כאשר הם נלחצים על-ידי האטימולוגיה, מגלים את שורשיהם העתיקים שעדיין קשורים בעשייה הישירה… המטאפורות הפרימיטיביות… תתכנה רק משום שהן מקבילות לטבע עצמו”, – כתב פאונד .

לכן, כאשר רטוש כותב: “דעני הנזיר, כי אתה היודע / עשני המלך, כי לך אני” – וכאשר הוא משתמש כאן במשמעותה המקורית של המלה “נזיר”, דהיינו “נזר”, מלך , הוא “מטהר” את המילה מן המשמעויות המאוחרות שדבקו בה, ועל-ידי כך פותח לנו אשנב באמצעות הלשון, לא רק לשימוש אחר בלשון, אלא לצורת-חיים שונה, שבה “המטאפורה מקבילה לטבע עצמו”, ולכן – למציאות חייהם של עמי-הטבע.

במקביל לאמצעי הלקסיקולוגי, להחזרת הקורא לתקופה האידילית בעיניהם בתוך הצגת צורת השימוש של אותה מילה באותה תקופה, על כל ההשלכות התרבותיות העולות מכך, פאונד ורטוש “תוקפים” את הקורא אף מן האגף “המוסיקאלי”, ומנסים להחזירו לצליל ולמוסיקה של התקופה האידילית שלהם. פאונד האמין שהשירה הגיעה לשיאה בתקופה הקדומה שבה “השירה והמוסיקה היו שזורות זו בזו” . במקום אחר הוא כותב, כי “השירה מאבדת את נשימתה כאשר היא מתרחקת מדי מן המוסיקה” . מסיבה זו, המוסיקה והריתמוס בשיריהם המוקדמים של פאונד ושל רטוש אינם בבחינת התפרצות אקזוטית משולחת-רסן, אלא משמשות אותם כאמצעי משוכלל (בשי”ן שמאלית, על-פי חידושו של רטוש) להפניית הקורא אל הצליל והקצב “המקוריים” של התקופה הנכספת. אף כאן, כמו בחישוף במשמעות המקורית, אנו, כביכול, חווים את המציאות בעידן אחר.

ו

יונתן רטוש. קריקטורה מאת יאיר ענבי 

בשירתם המאוחרת של פאונד ושל רטוש חל אצל שניהם מיפנה משמעותי וזהה. נתן זך הבחין בכך שבשיריו המאוחרים של רטוש “הדיבור ישיר וגלוי ומפורש… רטוש מרווה את צמאוננו למעט לשון בלתי-פיגורטיבית, שאינה כורעת תחת נטל ציוריות גדושה לעייפה”. אחד לאחד מתמעטים האפקטים הצליליים, האונומטופיה, האליטראציה וצורות החירוז הקדומות, ובמקומם עולה לשון בלתי-פיגוראטיבית, סאטירית, אירונית, ושכלתנית.

תהליך דומה עבר על שיריו של פאונד כאשר משווים את שיריו המוקדמים ל”קאנטוס” המאוחרים. בד-בבד עם מעבר זה מן השירה שבעיקרה מופנית לחושים אל השירה הפונה אל השכל, חל אצל שניהם מעבר פורמאלי מן השירה “המוסיקאלית” אל השירה הוויזואלית. כלומר, מן השירה המופנית אל האוזן ואל הרגש, אל השירה המופנית אל העין: השירה האירונית-שכלתנית. “במקום ציר-ההתחלה בראשית השורות, כמקובל בשירה, מתחיל רטוש את שירו… מימין הדף למעלה והולך ויורד במדרגות סטאקטו קצרות ודלגניות… ברור שלמשורר גם כוונות פרוסודיות לזרימה אלכסונית זו” – כותב נתן זך על שיריו המאוחרים של רטוש.

אף אליעזר שבייד מבחין כי בשירים המאוחרים “ההתרשמות החזותית קודמת להתרשמות השמיעתית”. שנים אחדות קודם-לכן חל מיפנה זה בשירתו של פאונד, כאשר המיר את הדגש ששם על הצליל בשיריו המוקדמים, בהשפעת המשוררים המזמרים הטרובאדורים, בדגש על האספקט החזותי, בהשפעת הדברים שלמד מן השירה הסינית – ותפנית זו ניכרת היטב בשיריו המאוחרים בצורת אירגון השיר על הדף, בהבלטת מלים באותיות שמנות ובריסוק שורות.

המיפנה מן הלהט הרגשי-מוסיקאלי בשיריהם המוקדמים של עזרא פאונד ויונתן רטוש, אל השלב השכלתני-ויזואלי והאירוני בשירתם המאוחרת, מן ההכרח היה שיוביל לשלב הסופי, שלב ההתפכחות הצוננת, החשופה מאשליות, כאשר האירוניה שהיתה מופנית אל העולם חוזרת עתה בשיריהם כבומראנג ומופנית כלפי עצמם. כנגד ההודאה המאופקת בתבוסה בשורותיו של רטוש: “אך דימיון הוא כל התוחלת”… וכן, “וכל געגועי הגוף ודמע נפש / לא עוד יועילו לשנות” – עומד חשבון-הנפש של פאונד: “הוא ביקש להחיות את האמנות המתה / של השירה; לקיים את הנשגב במובנו העתיק. / שגה, מלכתחילה…”

ממדיה של התפכחות זו היו רחבים. אליוט כתב על פאונד שהוא “בעל טמפרמנט של מורה”. קורצווייל כתב על רטוש שהוא “ממורי השירה העברית הצעירה”. נטייתם הדידאקטית הובילה אותם להטפת אמונתם בתחום הלשון, מפני שהם האמינו בכוחן של המלים לחולל תמורה חברתית ותרבותית, ובכוחה של השירה להגשים אוטופיה. התבוסה המפוארת שנחלו מסמנת, למעשה, את פירפורי גסיסתו של הניאו-רומנטיזם ואת ניצחונו של הפראגמאטיזם החדש.

עזרא פאונד הזקן .1963. ויקיפדיה 

ראו גם

“אני עברי” -שיחה עם יונתן רטוש 

הראיון האחרון של עזרא פאונד

מה ביקש יונתן לרטש

יונתן רטוש והקבלה

את והב בסופה

הפוסט הקודםהגיבור מזירת האריות -התפתחות מיתוס בר כוכבא והאריה :החלק השני
הפוסט הבאשלושים שנות “האי ברחוב הציפורים ” מאת אורי אורלב
חיים פסח, עורך ספרותי, נולד בד' באדר תרצ"ט, 23 בפברואר 1939, וגדל בתל-אביב. במחצית השניה של שנות השבעים שהה באנגליה, ואז החל את כתיבתו הספרותית במוסף הספרותי "תרבות וספרות" של עיתון הארץ בסדרת מאמרים וכתבות בנושאי התרבות האנגלית. באותה תקופה גם תרגם לאנגלית סיפורת ושירה עברית, והתרגומים פורסמו בכתבי-עת אנגליים, ובאנתולוגיה בהוצאת המכון לתרגום ספרות עברית. פסח המשיך לפרסם מאמרים במוסף עם חזרתו לארץ. במשך השנים עסק פסח בעריכה ספרותית, עבד עם הוצאות הספרים הגדולות בארץ (עם עובד, זמורה-ביתן, כתר, בבל, הוצאת ידיעות אחרונות, ועוד), וערך מאות ספרים של מיטב הסופרים העבריים. חיים פסח חבר באגודת הסופרים העברים, ושימש זמן כעורך ביטאונה "מאזנים" (יחד עם אשר רייך). בשנות השמונים והתשעים שימש גם כעורך ספרותי עבור המוספים הספרותיים של דבר (משא) וידיעות אחרונות. ב-2014 זכה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול.

3 תגובות

  1. המאמר מעניין ומעודד היכרות עם שני המשוררים, שאומנם שמם מוכר לי אך עוד לא קראתי אותם.
    לא ברור לי כיצד משתלבת אצל פאונד גישה פאשיסטית – איך היא מתקשרת מבחינה רעיונית לתפישתו. וכן, מדוע בעצם שלילתו את תרבות המהגרים, נתפס רק ליהדות מזרח אירופה. הרי גם המהגרים הנוצרים ממערב אירופה הביאו איתם רעיונות דתיים שמקורם בנצרות של ימי-הביניים. האם זה הבסיס להיותו אנטישמי?

    חבל שאין גרסת הדפסה למאמר.

  2. יונתן רטוש אחד מגדולי המשוררים בשפה העברית פעל ליצירת תרבות חדשה במדינת ישראל תרבות שמצעה יהיה מבוסס על המיתוסים הקדומים של התרבות העברית הכנענית העתיקה.
    לשם כך פעל להחזרת השפה העברית לשורשיה הכנענים האוגריתית הקדומים שכן האמין שבכוח המילה אפשר ליצור תרבות חדשה. וכתוצאה מכך כמה משיריו ובהם שיר הקינה המיתי “את נשמת ” ומעל לכל הפואמה האידיאולוגית נבואית “ההולכי בחושך ” מזכירים בצורה מדהימה השבעות כישופיות.
    ראו
    ההשבעה של יונתן רטוש
    http://www.yekum.org/2011/11/ההשבעה-של-יונתן-רטוש/

  3. חיים פסח מחבר המאמר דייוח בפייסבוק על אישור שקיבל ממשפחת רטוש לטענותיו במאמר זה על ההשפעה של עזרא פאונד על יונתן רטוש. :
    ” אחרי 25 שנים מתברר שבהם ספרו ש “הסברה” שלי על הזיקה הברורה בין רטוש לפאונד מפוקפת – ולא היתה שום עדות חיצונית לצדקת הטיעון שלי, כי מישהו דאג להעלים את העדויות – הנה ההוכחה במייל שקיבלתי מאלמנתו של רטוש יואנה::

    Joana Ratosh תרגומים יפים בעיני! אתה בטח יודע שרטוש גם תרגם משיריו! מאד אהב את עזרה פאונד וכך גם אני – יש לי ספר שיריו שסימניה תקועה בעמוד אחרון שרטוש תרגם לפני מותו!”
    עד כאן ההודעה שקיבל פסח.יש כך אכן הוכחה לכאורה שרטוש היכיר היטב את שירת פאונד ואם כך ייתכן שטענותיו של פסח בעניין על הזיקה שהייתה קיימת בין השניים הן נכונות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + חמש =