סיפור קצר ליום השבת / "סברי ועקיבא" מאת אורי שני

הרכבת העמוסה בקמח דהרה בדרכה לסילו הגדול בחיפה. לא היה לקטר סיכוי להבחין באשה שעברה את פסי הרכבת, והאשה היתה חירשת ולא שמעה את הרכבת. האשה נהרגה במקום. סברי היה אז עוד תינוק, יתום מאב, ועכשיו גם יתום מאמו. אביו מת עוד לפני כן, הרבה שנים לפני כן, ואיש לא ידע על אודותיו דבר. כל זה קרה לפני שנים רבות, רק שנתיים אחרי שהצבא האנגלי, עם חיילים אוסטראליים והודיים, ירד מהכרמל וגירש את התורכים השנואים, וכל החיפאים, יהודים, מוסלמים ונוצרים הריעו להם ברחובות, הניפו מטפחות לבנות ורקדו.

בחיפה גרו אז יהודים ומוסלמים יחד כמו ביתר ארצות האסלאם. לעתים אמהות יהודיות הניקו ילדים מוסלמים ולהיפך. וכך באו השכנים המוסלמים אל משפחת יצחק היהודית, כי במשק שלהם הם עבדו. שלוש משפחות מוסלמיות עבדו עם הפרות והתרנגולות ובחקלאות במשק של משפחת יצחק ברחוב חירם. זה היה משק גדול, 84 דונם, ובו היו גם מחסנים, שמאיר יצחק השכיר. ולמשפחה העשירה הזו הביאו השכנים את התינוק סברי ואמרו ללולו, אשתו הטריה של מאיר: "קחו את התינוק. הוא יוכל לגדול אצלכם. יש לכם משק גדול."

וסברי גדל במשק עם הילדים המוסלמים והיהודים שנולדו וגדלו שם. ללולו נולדו עשרה ילדים, הראשון היה ראובן, הבן השני היה עקיבא. ראובן ועקיבא נולדו לתוך תקופת השפל של שנות העשרים, וכמובן שגם משפחת יצחק סבלה מכך, אם כי פחות. אחת משלוש המשפחות המוסלמיות, שטיפלו בחקלאות, עזבה את המשק, מחצית מהפרות נמכרו, ואחרי העימותים הקשים של שנת 1929 לא נשארו מוסלמים במשק, ועל סברי בן האחד-עשר הוטל להחזיק את לול התרנגולות. אבל גם בקרב התרנגולות היה צמצום. אמנם בגלל סיבה אחרת. עקיבא, הבן השני, זכר במיוחד את הנמיות שתקפו את התרנגולות. זה היה משק גדול, והיו בו כארבע מאות תרנגולות. יום אחד סיפר סברי לילדים, איך הוא ראה נמיה בלול מהפנטת תרנגולות. הוא הדגים איך התרנגולת קופאת ונופלת על הגב. כולם צחקו, אבל יוסי בן הארבע שאל: "מה זה ניסנאס?" כי סברי סיפר את כל זה בערבית. "זה נמיה." הסביר עקיבא. "כמו חתול עם אף של עכבר." בשנות השלושים התחילו לדבר במשק יותר ויותר עברית, וגם סברי למד אחר-כך עברית. אבל עקיבא וסברי, שנהיו חברים, המשיכו לדבר ביניהם ערבית, גם כשעקיבא התאמן יומם ולילה על הפרשה אותה היה צריך לקרוא בבר המצווה שלו.

באותה תקופה הניח סברי מלכודות גדולות עם תרנגולת מתה כפתיון סביב הלול כדי להתגבר על הנמיות. לילה אחד היה רעש גדול במשק. הילדים הקטנים פחדו, אבל שני הגדולים, עקיבא וראובן רצו ישר ללול. הם מצאו נמיה עם טלף בתוך המלכודת, צווח ומפרפר, ושלוש נמיות סביבה, שניסו לשחרר אותה. ואז עקיבא ראה את חברו סברי עם רובה, מכוון ויורה בנמיות. שתיים נהרגו, שתיים ברחו.

למחרת אמר מאיר לסברי, שהוא לא מרשה לו יותר להשתמש ברובה שלו.

לולו ניגשה למאיר, ביחידות, ואמרה לו:

- "מאיר, למה אתה כועס על סברי. הוא הציל לנו את התרנגולות."

- "אני לא חושב, שזה בסדר, שלסברי יש גישה חופשית לרובה שלי."

– "למה אתה מתכוון?"

– "אני לא יודע, הוא אומנם כמו בן משפחה, אבל – הוא לא."

– "אני לא מבינה, אתה מפחד ממנו?"

- "אני לא מפחד ממנו, אבל, תראי, הוא שבע-עשרה עכשיו. הוא כבר לא ילד!"

- "בהחלט! ואני מאוד גאה בו. הוא יפה, הוא זריז, הוא עובד קשה."

- "לולו… לפני חמש שנים עזבו אבו דבוס ומשפחתו וארדאת ומשפחתו… את יודעת…"

- "זה כבר שש שנים." פני לולו החלו להתקדר.

- "הם עזבו, כי היחסים בין יהודים וערבים בחיפה, ובכלל בארץ, הם לא כמו תמול שלשום."

- "סברי לא מושפע מזה. אני רואה אותו ואת עקיבא, ואני יודעת, שכל זה לא משפיע עליו."

- "הוא מסתובב הרבה בחיפה, ואני לא יודע, איזה אנשים הוא פוגש."

- "מה אתה רוצה, לכלוא אותו במשק?"

- "לא, אני רוצה שהוא יעזוב."

- "לא בא בחשבון."

זה היה מפתיע. מאוד. לא היה זה דבר שבשגרה, שלולו תמרה את פיו של מאיר, או תתנגד לדעתו, או בכלל תביע דעה משלה.

- "מה?"

- "לא בא בחשבון. אני גידלתי אותו. הוא כמו הבן שלי. אני לא אתכחש לו. לעולם. ואני לא מוכנה יותר לדון בנושא הזה."

אמרה, וחזרה למטבח. ואז עשה מאיר צעד שגם הוא היה בלתי שגרתי בעליל: הוא בא ללולו למטבח.

- "בסדר, לולו. לא נדבר יותר בנושא."

לולו היתה אשה חמה, ומיד השתנו פניה, והכעס והקשיחות שהיו בהם התרככו.

- "בקשר לג'פותה." (הרובה, בערבית המדוברת של חיפה)

- "אני מסכימה."

- "אני לא חושב, שנער בן 17 צריך להחזיק רובה."

- "אתה צודק."

- "טוב, אני צריך ללכת לריפיינרי (הוא התכוון לבתי הזיקוק.) אני צריך לפגוש מישהו מחברת של. את יודעת, אלה ששוכרים את המחסנים שלנו."

מאותו יום לא הגיעו יותר נמיות למשק של משפחת יצחק. סברי לא היה מודאג יותר מהנמיות, ולעתים הוא חזר הביתה רק מאוחר בלילה. מאיר לא ידע, שסברי בילה רבים מהערבים שלו עם בחורים צעירים בני-גילו, שהחרפת היחסים בין יהודים וערבים בהחלט השפיעה עליהם. ערב אחד לקחו אותו חבריו החדשים למסגד אל-אסתקלאל, המסגד הגדול בעיר התחתית. הם אמרו לו, שנואם שם עז אל-דין אל-קסאם. להפתעתם סברי לא ידע, מי זה. זה היה מוזר, כי כולם שמעו על תנועת "אח'ואן אל-קסאם", שהשקיעה בקידום וחינוך העניים מקרב המוסלמים, ברובם פלאחים עניים שנדחקו מאדמותיהם באזורים הכפריים, וסבלו מאבטלה בגלל סיסמת "העבודה העברית" של התנועה הציונית. גם שני אחים ממשפחת אבו דבוס, שעבדו במשק משפחת יצחק עד 1929 ראו עצמם קורבנות הציונות, על אף שמשפחת יצחק לא היתה ציונית כלל, והם לא פוטרו משם, אלא עזבו בעצמם. שני האחים האלה נמשכו אחר דבריו של עז אל-דין אל-קסאם בעניין מאבק מזוין כנגד הכובש הבריטי והתנועה הציונית. אבל בשביל סברי כל זה היה חדש.

כשסברי נכנס למסגד, הוא חש באווירה שונה, כאילו היה חשמל באוויר. האיש שעמד שם ודיבר הוא זה שחישמל את האוויר. וגם סברי התחשמל. השיח' דיבר על הצורך בהשכלה, ודיבר על האבטלה הפושה יותר ויותר, ואז הוא אמר:

"לפני כמה ימים הגיע לנמל יפו, באוניה הבלגית "לאופולד השני", משלוח של חביות-מלט מאירופה. חמש מאות שלושים ושבע חביות, שעברו בנמל בדיקה שגרתית ונמצאו כשרות. אבל מה?" (הוא הרים קצת את קולו והוסיף לגלוג קל לטון הדיבור.) "למחרת אירעה תקלה: אחת החביות נשמטה ונפלה תוך כדי העברה. המכסה שלה נפתח וכדורים נשפכו ממנה על הרציף." (עכשיו קולו נעשה רם ביותר.) "בכל אחד מחמש מאות שלושים ושבע החביות נמצאו רובי 'מאוזר' ומחסניות כדורים וכדורים. את הנשק הזה קנו הציונים באירופה, כדי להרוג אתכם!"

כצפוי פשטה בהלה בהמון כאש בשדה קוצים, כאילו הנה עכשיו פורצים קלגסים לתוך המסגד.

בלילה חלם סברי חלום מוזר:

הוא ראה את השיח' מביט בו, בלי לומר דבר, פניו היו קרובים אליו, ועיניו פעורות. גם הוא, סברי, הביט בו בעיניים גדולות, ועל אף אי-הנוחות, הוא לא היה מסוגל לזוז, ולא להתיק את מבטו. ואז פניו של השיח' הפכו לראש של נמיה, ופתאום הוא הבין, שהוא עצמו תרנגולת מהופנטת ובגלל זה הוא לא מסוגל לזוז. השיח' עדיין לא זז, אבל סברי ראה איכשהו, זה לא היה ברור איך, מרחוק את מאיר מוציא מאיזה מחבוא המון רובים, אחד אחרי השני. המחבוא היה קטן, אבל מאיר הוציא עוד ועוד רובים. על אף שהוא פחד מהשיח'-הנמיה, הוא רצה להזהיר אותו, אבל הוא היה משותק בכל גופו התרנגולי. הפחד שלו גבר וגבר, גם עליו וגם על הנמיה, עד שהוא התעורר.

כשבוע או שבועיים לאחר מכן נהרג עז אל-דין אל-קסאם בקרב נגד הצבא האנגלי, אחרי שירד עם קבוצה של נאמנים למחתרת. הלוויתו היתה הגדולה ביותר בתולדות חיפה. ברגל הלכו אלפים רבים, לא רק כל משפחת אבו דבוס, וסברי, גם אנשים, שלא האמינו בדרכו, אפילו נוצרים, ממסגד אל-אסתקלאל ועד בית הקברות בבלד אל-שיח'. סברי הרגיש איך שהוא מתרחק עם כל צעד וצעד שהוא הולך בתהלוכה הזו, החוצה מחיפה, עובר את צ'ק-פוסט והלאה ועוד, מתרחק ממשפחת יצחק לא רק בגופו, אלא גם בנפשו וברוחו.

בחורף, אחרי חודש הרמדאן, הודיע סברי למאיר, שהוא לא יכול להיות יותר אחראי על לול התרנגולות, כי ברצונו ללמוד מקצוע. עקיבא התפרץ לשיחה ביניהם:

- "מה פתאום, איזה מקצוע?"

- "אה… נגרות."

לאמיתו של דבר, סברי לא ידע עדיין בדיוק מה הן תוכניותיו. ועוד פחות מזה הוא היה מוכן לשיחה על כך עם עקיבא, שהיה בעצם האדם הכי קרוב לו בכל המשק.

- "אבל למה? אתה רוצה לעזוב אותנו?"

- אני – לא יודע."

- ולמה אתה מגדל זקן?"

- "מה קרה לך, עקיבא? אתה סתם מקנא בי, כי אתה רק בן שתים-עשרה, ואתה עוד לא מתגלח."

- "וכל יום אתה הולך למסגד."

- "זה בגלל הרמדאן. וחוץ מזה – למה זה מפריע לך?"

עקיבא הרגיש, שסברי מקניט אותו. ושהוא הולך לאבד את מי שהיה כמו אחיו הבכור כל השנים. בעצם הוא כבר איבד אותו.

- "אבא, מי ייטפל בלול התרנגולות עכשיו?"

מאיר רק שלח משם את עקיבא, והמשיך את השיחה עם סברי בלעדיו. באביב פרץ המרד הערבי הגדול, ולבית משפחת יצחק הגיע מתנשף השכן ח'ליל שרקאווי ואמר ללולו: "לולו.. קחי את הילדים. את צריכה מיד לעזוב, לעלות להדר! סברי בא ממסגד אל-אסתקלאל, הוא בא עם איזה מאה או מאתיים צעירים. יש להם חרבות. הם באים לטבוח אתכם!!"

ההלם היה נורא. אבל לא היה זמן לזה. לולו היתה כמשותקת. לאח הבכור ראובן היתה כבר מכונית, הוא הכניס את כל הילדים, עקיבא עלה על הסוסה, ותוך דקות ספורות השאירה משפחת יצחק רכוש וזכרונות מאחוריה. הם עלו לרחוב השומר, שם גר אחיה של לולו. היה לו שם בית גדול עם הרבה דירות. כשהגיע עקיבא, רכוב על הסוסה, אמר לו דודו: "למה הבאת את הסוסה? אין לנו כלום. איפה נשים אתכם, ועוד הבאת את הסוסה?!!" למחרת הוא מכר את הסוסה בעבור שלושים לירות, כשנודע לעקיבא, הוא אמר לאמא שלו: "אבל היא הייתה שווה מאה!!" אחרי עוד יומיים הם חזרו למשק שלהם, אבל הכל היה שרוף. לולו בכתה בכי מר: "הכל נשרף. הכל. אני תפרתי לו בגדים לחתונה, אני חסכתי לו כסף בבנק. הכל הלך. לא נשאר לנו כלום. והוא ישב איתנו ליד השולחן. אכל איתנו." לולו התמוטטה לגמרי. ולעולם לא התאוששה. כעבור חודשיים היא מתה, מצער מתשישות ומעצב. עקיבא הקטן חגג את בר המצווה שלו כיתום מאם, כפליט ומלא שנאה. כשעלה לתורה, הדבר הכי חשוב לא היה איתו שם: אמונה. לא באלוהים, ולא באדם.

השנים חלפו, ועקיבא וסברי נהיו לגברים. סברי שנולד יתום, קיבל משפחה מאמצת במתנה, אך בעט בה. עקיבא נהיה יתום עם השנים – גם אביו נפטר כשלוש שנים אחרי אשתו. לא היה יותר קשר בין שני החברים אחרי המרד הערבי הגדול של סברי. רק עוד פעם אחת היה מפגש קצר מאוד ביניהם, לאחר שנים רבות:

כשבגר עקיבא, בוא הצטרף לאצ"ל, כי ההגנה שיתפו פעולה יותר מדי עם האנגלים, אותם כובשים, שהשאירו אותם חסרי כל אחרי האסון הגדול שנפל עליהם. אותם אנגלים, שנתנו לכל זה לקרות בכלל. לכן הוא הצטרף לאצ"ל. הוא אמר לעצמו: "לעולם לא יהיה שלום עם הערבים." והוא חיפש את סברי, כדי להרוג אותו. אבל סברי נעלם, איש לא ידע עליו כלום, עוד לפני שרוב הערבים עזבו את חיפה בחודש אפריל 1948. במאי באותה שנה הוא היה בין הכוחות שכבשו את עכו. המצב בעיר היה נורא. נוסף על מצב המלחמה, אוכלוסיית העיר הוכפלה בחודש האחרון בגלל הפליטים שבאו מחיפה, והגרוע מכל: פתאום פרצה מגפת טיפוס מסתורית ותקפה אזרחים וחיילים בריטים כאחד. ועקיבא ידע מה היה מקורה המסתורי של המגיפה. הוא צעד דרך העיר הערבית וראה את הפליטים החיפאים רבים, את חלקם הוא הכיר טוב יותר או פחות. אי-שם הוא ראה קבצן יושב על המדרכה ומקבץ נדבות. היתה לו עין חולה, עם כתם לבן בפנים. הוא נראה זקן, אבל עקיבא ידע, שהוא רק בן שלושים. הוא זיהה אותו מיד, ושלף את אקדחו. אבל גם סברי זיהה את החבר לשעבר מיד, למרות העין החולה שלו. הוא מיד השתטח והתחנן ונישק את המגפיים של החייל. לא כך דימה עקיבא את המפגש. זה לא היה הסברי אותו התכוון להרוג. בפעם האחרונה שראה אותו, היה סברי נער נאה, והוא קינא בו. עכשיו סברי אחז במגפיו וצעק: סאמחני! סאמחני! סלח לי! סלח לי!" רגע אחד השתהה עקיבא, ואז הוא בעט בו והלך.

סברי ראה את עקיבא מתרחק ופחד יותר ויותר. הוא פחד עכשיו עוד יותר מאשר כל השנים לפני כן. מה הביא אותו לאן שהוא הגיע? האם באמת האמין שמשפחת יצחק מחביאה סליק גדול איפה שהוא במשק? איך יכול היה להאמין שהבגידה שלו תעורר אמון אצל חבריו החדשים? למה הגורל התאכזר אליו והשאיר לו עין אחת, כך שנאלץ לראות את חרפתו שלו? למה לא ברח מזמן ללבנון, לפני שחלה, כמו שברחו עכשיו כה רבים?

בלילה חלם סברי, שהוא יושב על המדרכה, כרגיל, ומקבץ נדבות. אך כל מי שחלף על פניו, צחק עליו בקול גדול, והיו ביניהם פנים מוכרים, מכל שנות חייו הלא-ארוכים. מחיפה וגם מעכו. בריאים וחולים בטיפוס, או פצועי מלחמה. וכולם לעגו. ואז הגיעה פתאום תהלוכת הלוויה, שמאוד הזכירה את התהלוכה ההיא, האין-סופית, מחיפה לבלד אל-שיח. אז לא נתנו לו להתקרב לארון הקבורה, אבל עכשיו עצרו בדיוק לפניו, והניחו את הארון. והוא קפץ על רגליו, והארון היה פתוח. הוא התקרב כדי לראות את פני השיח' הגדול, וכשרכן מעל הארון, הוא ראה, שמי ששוכבת שם, היא לולו יצחק.

הוא התעורר מעקצוץ ברגלו, במקום שבו נשכה אותו אותה נמיה לפני חודש, ולא נרדם יותר.

עקיבא המשיך לכבוש את הגליל, וחזר לעכו כעבור חודשיים. הוא היה בחופשה, ומשהו משך אותו חזרה לאותה מדרכה. כשהגיע, לא מצא יותר את סברי, והוא שאל חייט בעל חנות בקרבת המקום: "תגיד, איפה הקבצן, שהיה פה תמיד?" – החייט פחד מהחייל הכובש, וגם שנא אותו. הוא לא היה נותן לו מידע מהימן, אילולא היה מופתע כל-כך מהתעניינותו של החייל הציוני הזה בקבצן ההוא. ומה שבלבל אותו כמובן יותר מכל, היתה הערבית הרהוטה הפלסטינית של האיש. לכן הוא אמר את מה שידע. "הוא נפטר לפני שבוע. הוא היה חולה. לפני שלושה או ארבעה חודשים נשכה אותו נמיה, ומאז הוא חלה. ובסוף הוא מת."

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיפור קצר ליום השבת / "סברי ועקיבא" מאת אורי שני

  1. מאת לימור:‏

    ניסים היקר! זה קצת משקף את מה שאמר דוד המלך בתהלים "אוכל לחמי הגדיל עלי עקב".

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*