סבתא הגיעה מוונציה ותישן בחדרי שלושה שבועות, בקומה התחתונה של מיטת הקומתיים. כשהלילה הראשון יורד היא מורה לי בתנועות ידיים לסדר לה את המצעים.

אני ממלאת אחר בקשתה בצורה מגושמת ומותירה מיטה די מרופטת. היא ממלמלת משהו שנשמע כמו גידופים, אני מתרגזת כי אינני מבינה את שפתה.

מטפסת על הסולם לקומה השנייה וסבתא עוד עומדת, ומסתכלת ברוגז על התמונות המודבקות על הקיר. אני יורדת מהמיטה, מכבה את האור כדי שהאורחת תפסיק לבחון את האוספים שלי וחוזרת לשכב.

שומעת אותה מורידה בגדים ולאחר מכן מתאמנת במלאכת הקיפול.

בלילה אני מתעוררת למשמע קולות. היא לא מפסיקה לדבר מתוך שינה. יש לי הרגשה שהיא כועסת על מישהו ואולי אפילו קוראת לו בכינויי גנאי.

לאחר גל נזיפות היא שותקת לרגע, ואז מתחילה שוב, הפעם בשקט ובחושניות יתרה.

אני גוחנת אליה מן המיטה, חצי גופי תלוי באוויר, וצופה במזגי האוויר שלה. מנסה לפענח אותם. מביטה בגוף המבוגר עד שהיא זזה בתנועה חטופה, ואני נמלטת למעלה. ושוב השינה שולטת בה והשיחות הליליות קמות לתחייה. דיבורה הלילי מאוד מגוון. לבסוף אני נרדמת בתוך הבליל הזה.

כשאני מתעוררת בבוקר, אני מוצאת אותה יושבת במטבח וצופה בחלון. היא מסתכלת בי בעיניים חושדות. הביקור הזה מתחיל לבנות חומה בינינו. כשאני אוכלת עוגייה היא נועצת מבטים באף שלי כאילו נדבק אליו פירור.

בוונציה אין עוגיות?, אני חושבת לעצמי.

הבוקר מתגלגל לאט: נדמה לי שהיא מקניטה אותי באיטלקית. בטח שואלת: “איפה כל החברות שלך”. תוכניות הטלוויזיה מתנגשות עם המחשבות שלי, אני בוהה ומרגישה בדידות מתגברת. חצי שנה הכינו אותי לקראת בואה. “הנונה תבוא, תארחי אותה ותהייה לך הזדמנות להכיר אותה סוף סוף”, אמרו לי. כשהגיעה פיניתי את כל זמני בשבילה וחברותי התרחקו.

זו הזדמנות ללכת לפארק הקרוב, אני חושבת. הרי לבד לא מרשים לי ללכת לשם והיא בטח תבוא, “צריכה להשגיח על הילדה”. ובכלל, הצעידה המשותפת יכולה לעשות לנו נעים ומי יודע אולי אפילו נצליח להתיידד. אני נועלת בזריזות את נעלי אל מול מבטה המשתפל לעבר השרוכים שלי. בואי החוצה, לאגם, אני מסמנת לה את הכיוון.

כל הדרך השתיקה שלי מתגוששת עם זו של נונה. האילמות בשעות האלה כנראה טבעית לה: היא מדברת בחשכה ושותקת ביום, מי שרוצה להכיר אותה צריך להישאר ער ולשמוע את פטפוטיה הליליים.

אנחנו צועדות עד סוף השיכון: למבוך המוביל לפארק.

חולפות במעבר צר בין שתי גדרות, שעליהן מטפסים שיחים דוקרניים. היא מאוד נזהרת מהם אך מפספסת זרוע קוצנית שמגיעה כמעט עד צווארה. נונה מועדת קלות ושרשרת הזהב שלה נכרכת סביב הזרוע הקוצנית ונקרעת.

צלב קטן שמעולם לא ראיתי, ניתז לתוך החול וקנהו הארוך מזדקר כלפי שמיים.

נונה רוכנת לעבר הצלב, מלטפת אותו מן החול ולא אומרת דבר. אני מרגישה שהיא מאשימה אותי במה שקרה, ויודעת שתדבר על כך בשנתה, הלילה.

3 תגובות

  1. אהבתי את הסיפור עם ההפתעה בסוף, ומסקרן כיצד נבנת מערכת היחסים והסיפור מאחורי השרשרת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + אחד =